״מצטער על האיחור״ קראתי כשנכנסתי למשרד של אנדרו, הוא הסתכל עליי עם מבטו הזועף ונראה שמרוב שמביט בי כך כל הזמן שכחתי איך נראות פניו כשהוא מרפה את השרירים שלהן. מולו ישבו הזוג מריס, בבעלותם מסעדה יוקרתית ומצליחה שאנדרו ראה בה פוטנציאל. ״לאן הגעתם ?״ ״עדיין לא התחלנו״ אנדרו פלט וניסה להיראות נינוח מולם. התיישבתי בכיסא לידו מכחכח בגרוני. אני מקווה שסטפני אמרה לאשלי שאני נמצא בשביל שתוכל להכין לי את הקפה. אנדרו התחיל לקשקש לזוג מריס על כמה מוצלחת החברה שלנו, והוא ידע לעשות את זה טוב. הצצתי לטלפון שלי מתחת לשולחן וראיתי הודעה גסה ששלח סאם, אך התעלמתי ממנה והקדשתי את תשומת ליבי להודעה של ליבי.
׳ישלנוהרבהעלמהלהתעדכן, שניפגשהיום ?׳
ליבי. לא חשבתי שנישאר בקשר ככה, חברים הולכים ובאים ולא נשארים, אבל ליבי היא אשת שיח טובה ויכולתי להרגיש בנוח איתה לגבי נושאים שלא דיברתי עליהם עם אף אחד. התכוונתי לשלוח לה הודעה בחזרה אך קולו של אנדרו מהצד הקפיץ אותי. ״הארי״ הסתכלתי לעיניו הירוקות, המבט החסר סבלנות שלו. ״אמרתי, תלך לסטפני שתדפיס את טופס שמונים ושלוש״ ״כזה מהר ?״ שאלתי מבולבל, אני חושב ששקעתי יותר מדי עד שלא שמתי לב לשיחה עם הזוג מריס. האם הם הסכימו ? ״אתם יכולים לחשוב על זה שוב-״ ״הוא צוחק״ אנדרו נתן לי מרפק וצחק בצביעות. ״קדימה, לך לסטפני״ זה היה תירוץ בשביל שאצא מהפגישה, כי כשרצינו משהו מסטפני הרמנו אליה את הטלפון. יצאתי מהמשרד שלו וראיתי את סטפני ממוקדת במחשב שלה. ״את לא שמה לב שאני נמצא פה ?״ שאלתי והיא מיד הסתכלה עליי. תהיתי במה היא שקעה במחשב, אני מאוד מקווה שהיא לא צופה בסדרות בזמן עבודה. ״ה-הארי, בטח ששמתי לב״ אמרה בחיוך והורידה את משקפי הראיה שלה כשהסתכלה עליי. ״החולצה יושבת עליך טוב״ ״תדפיסי את טופס שמונים ושלוש לאנדרו״ אמרתי לה, מתעלם מנסיונה לפלרטט איתי. ״ומה עם השטיח ?״ ״זה בטיפולה של אשלי״ אמרה וזקפה את גבותיה, חזרה להתעסק במחשב שלה. ״ואיפה אשלי לעזעזל ?!״ כעסתי, לא רואה אותה באיזור. נכנסתי למשרד שלי והלכתי לחלון, צועד באיטיות ומסתכל החוצה אל כל הבניינים הגבוהים. אל הנוף הרחוק והכביש הפקוק. תמיד שנאתי את העיר הזו עד שהצלחתי לראות אותה מהזווית הזו, משהו בה נראה שונה כשרואים את התמונה הגדולה. לא רק את הבית המפורק בשכונה הקטנה שבמערב העיר. כשחזרתי הנה הרגשתי שכל הזכרונות הרעים שבו אליי ושנאתי את המקום הזה, אבל הזמן מרפא אני מניח. ״שמעתי שחיפשת אותי ?״ קפצתי מקולה של אשלי, היא עמדה בכניסה למשרד. ״שמעת על לדפוק ?!״ שאלתי בכעס, מעביר את אצבעותיי בשיערי עם אנחה. ״מה עם השטיח ששלחת לניקוי ?״ ״היום בצהריים יהיה מוכן״ אמרה בחיוך, תמיד היה על פניה חיוך לא משנה באיזה טון פניתי אליה ואיזה דיבור מסריח נפלט לי, זה גרם לי לחוש אשמה. וגם להרגיע אותי האמת. ״והקפה אשלי ?״ שאלתי, מתיישב בכיסא שלי ונשען לאחור. ״כבר מגיע״ אמרה בנחמדות ״אתה זוכר את הפגישה לשעה אחת ?״ ״מה איתה ?״ שאלתי, רואה שיש משהו לא טוב בקשר לזה. ״אנדרו ביקש שלא תגיע״ אמרה ונראתה נבוכה לומר לי את זה. גיחכתי לעצמי והנדתי בראשי, הוא יכל לומר זאת בפניי במקום להגיד לעוזרת שלי למסור לי את זה. ״זה מצויין אשלי, תקבעי לי ספא לשעה אחת במקום.״ ביקשתי והיא הנהנה ויצאה מהמשרד. אנדרו מנסה שלא אשתתף בפגישות, אין לי בעיה עם זה. אמרתי לו עוד בהתחלה, אשמח לא לעשות דבר ולקבל על זה כסף אך הוא התווכח איתי שאבא היה רוצה שנעבוד יחד. אני לא גדלתי לזה כמוהו, זה פחות מעניין אותי להחזיק את כל מה שקורה פה. לא שאפתי להשיג את זה מעולם, אבל אני לא מתלונן כמובן. היום עבר חלק, הייתי בספא ולאחר מכן נפגשתי עם ליבי בבית קפה. כשנכנסנו פנימה קיבלתי את המבט המוזר מהעובד ששמו דילן לפי התג שעל חולצתו. ״מה זה המקום הזה ?״ ליבי שאלה בשקט עם חיוך על פניה. ״תשכחי מהמסעדות יוקרה שהתרגלת שאני לוקח אותך אליהם״ אמרתי והיא צחקה ונשענה על הזרוע שלי. ״זה מקום טוב״ ״תרצו להזמין ?״ דילן קרא, הוא בהחלט לא חיבב אותי. ״שתיים קפה״ ביקשתי, הוא רשם את ההזמנה במחשב ואז הרים אליי את מבטו שגבותיו זקופות. ״משהו בצד ? מאפה ?״ שאל, הסתכלתי על ליבי שהנידה בראשה. ״רק את הקפה בבקשה, ושיהיה מהר״ אמרתי והלכתי עם ליבי לשולחן פנוי, מתיישב מולה ומניח את המרפקים על השולחן. בחנתי את המקום הזה והוא היה סתמי, כמו כל בית קפה אחר. אבל זה לא הרגיש ככה. ״משהו פה מיוחד...״ מלמלתי. ״על מה אתה מדבר ?״ היא גיחכה, חיטטה בין שקיות הסוכר שמונחות במרכז השולחן. הסתכלתי עליה והרגשתי נורא שרק עכשיו הבחנתי בזה שהסתפרה, שיערה החום היה קצר יותר והרגשתי שאם לא אספיק להחמיא לה היא תחסום את ההודעות שלי לתקופה. ״השיער שלך נראה מדהים ליבי, עשית בו משהו ?״ שאלתי בתום. ״אני שמחה ששמת לב, הסתפרתי השבוע. יפה ?״ שאלה בחיוך רחב. ״אז בית הקפה הזה, אתם עובדים איתם ?״ ״עדיין לא״ אמרתי והסתכלתי לדלפק, רואה שם רק את דילן ותוהה לעצמי איפה המנהל השיכור. ״אנדרו לא אוהב שאני מחפש רק בתי קפה״ ״הוא יכול ללכת להזדיין״ אמרה בגיחוך קל, עיקמתי את ראשי והיא עשתה מבט מתנצל. ״אתה עדיין חולם את זה ?״ ידעתי על איזה חלום היא מדברת. למעשה, כששאלה זאת אז פלאשבק מאותם לילות חזר לזכרוני, הפלאשבק של החלום החוזר שהיה לי. ספל לבן עם קפה אבל הקפה היה כחול, זה תמיד היה מטושטש ולא ברור. משהו שם היה מוזר ומשך אותי, כאילו החלום הרגיש אמיתי. ליבי לקחה אותי לזקנה שחושבת שהיא יכולה לפרש חלומות וכל מה שהיא אמרה לי היה לחפש את בית הקפה הזה, לא מצאתי אותו. ״כבר לא״ הידקתי את שפתיי, ואז ראיתי אותו. הוא עמד ליד דילן ודיבר איתו, מחייך אליו ולוקח עיתון מערימת העיתונים שבדלפק. ״אני לא מאמינה שהקשבת לה״ ליבי משכה את תשומת לבי. ״זה לא בזבז לי זמן יקר, נהניתי״ חייכתי. אהבתי לבקר בכמה שיותר מקומות, אני חושב שיותר ממסעדות וברים אהבתי בתי קפה, או שזה בגלל החלום החוזר והדפוק אבל זה משך אותי. לפתע הבחנתי בלואי עם כוס תה בידו ועיתון בידו השנייה, מתכוון לעבור אל השולחן הפנוי שמאחורינו אך האט ליד השולחן שלנו והסתכל עליי, הסיט את מבטו והסתכל עליי שוב. חייכתי מזה שלחייו החלו להאדים. ״אני לא יודע אם להגיד לך שלום או לא, לעזעזל״ הוא פלט, מתוסבך עם עצמו כלכך. ״אז שלום, אבל לא.״ ״אתה תמיד יכול להגיד לי שלום, מנהל״ אמרתי בחצי חיוך. הוא ישב בשולחן שמאחורינו ופתח את העיתון , מרכיב את משקפי הקריאה שלו שהתאימו לו בצורה מושלמת והתחיל לקרוא תוך כדי שלגם מהתה הרותח. ריח של לימונית ולואיזה, התה האהוב עליו כפי שניחשתי. ״מי זה ?״ ליבי שאלה בשקט, קימטה את אפה כשהסתכלה מאחורי כל לואי. ״המנהל״ אמרתי בזלזול ובחצי חיוך, ידעתי שהוא מאזין לנו כי כשהסתכלתי לאחור היה לו מבט כלכך מרוכז, כאילו נלחם עם עצמו להשתיק את הקול שלי. ״הו, הקפה שלנו מוכן״ ליבי אמרה וקמה מהכיסא, ״אלך להביא״ הסתכלתי על לואי שקרא מהעיתון, השיער שלו נופל על מצחו ועצמות לחייו בלטו, שפתיו וורדרדות במיוחד לאחר שהתה הרותח פגש בהן. ״אתה מוכן להסתובב ?״ לפתע אמר לי, אך חייכתי מזה שהוא כלכך מעוצבן על ידי. ״אתה מנהל חצוף, עוד תבריח לקוחות ככה״ התגריתי בו והוא נאנח וגלגל את עיניו. ״אם אתה פה בשביל הכסף על השטיח אז אמרתי לך שזה יקח זמן״ אמר. אני צחקתי איתו לגבי השטיח ונראה שהוא לקח את זה ברצינות, השטיח לא באמת נהרס ולא אדרוש ממנו אלפי דולרים שזה גרושים בשבילי. הוא מתעצבן בקלות ומתעב אותי, אבל הדרך שהוא כועס ועדיין מנסה להיות נחמד, אהבתי אותה. ״אני מחכה, המשרד שלי נראה נורא-״ ״בסדר, ואמרתי לך שייקח זמן״ קטע אותי בכעס ולקח נשימה, מחזיר את מבטו לעיתון. חייכתי והעברתי את האגודל על שפתיי. הסתכלתי איך הוא לגם מן התה ודמיינתי את השפתיים הללו מסביב לזין שלי. כשראה שאני עדיין מביט בו הוא לקח את התה וקיפל את העיתון, וכשהלך בכעס למשרד שלו בחנתי את צורת גופו וליקקתי את שפתיי, היה לו ישבן עגול שרק רציתי לתפוס חזק ו- טרק את דלת המשרד ולא ראיתי יותר. ״מישהו נדלק״ ליבי אמרה ומשכה את תשומת לבי, היא הניחה את הקפה לידי והתיישבה, הוסיפה לשלה סוכר וערבבה. ״נדלק ?״ שאלתי. ״אתה מסתכל עליו כאילו הוא חטיף״ אמרה וזה גרם לי לחייך. ״מקווה שהוא חטיף טעים״ פלטתי, רואה את חיוכה הערמומי. ״מה לך ולו, הארי ?״ שאלה. ״עסקים ליבי, שתגדלי תביני.״ אמרתי והיא גלגלה את עיניה, שנאה שאמרתי לה את המשפט הזה כשאנחנו באותו גיל בעצם. ״הוא חתם איתכם ?״ שאלה. ״לא״ השבתי בפשטות, היא שאלה את זה כבר. לקחתי שקית סוכר וקרעתי בשביל להוסיף את הסוכר לקפה, ערבבתי ושתיתי לגימה. ואני לא יודע מה יש במקום הזה, מה הם עושים בקפה שלהם שהוא טוב יותר מכל קפה שטעמתי. ״אנדרו לא היה נותן לך גם-״ ״ליבי, אפשר לדבר על משהו שלא קשור לעסקים ?״ קטעתי אותה בכעס, אני שונא לדבר על העסק. שונא לדבר על אנדרו. ״אפשר אבל אתה לא חושב שהגיע הזמן שלפחות תנסה ?״ שאלה וקימטה את גבותיה לצדדים, שלחה את ידה בשביל ללטף את כף ידי, זה גרם לי לקמט את אפי. ״קדימה... זה העתיד שלך.״ ״את באמת חייבת להפסיק לדאוג לי״ אמרתי קצת כעוס, ומבטה נפל. בלעתי רוק והסתכלתי לצדדים, רציתי לצאת מפה אך לא יכולתי לעשות לה את זה. אז הרגל שלי קפצה בכעס מתחת לשולחן וניסיתי לשמור על קור רוח כשאני אוחז בספל הקפה שלי. ״נפרדת מהחבר ?״ ״אתה כלכך שלילי...״ מלמלה וחיוך החל להימרח על שפתיה ״ולעזעזל איתך, כן נפרדנו. איך אתה יודע ?״ ״הוא לא היה בשבילך.״ אמרתי בפשטות, אך נראה שגם היא לא הייתה בשבילו. הוא היה טוב מדי בשבילה, וליבי לא תאהב לשמוע את זה. הם יצאו חודש אחד בלבד והספקתי להכיר אותו, בלי שיאמר לי מי הוא. ואז המנהל שיצא מהמשרד שלו משך את תשומת לבי, הוא דיבר אל דילן ונראה מתוסכל. המנהל הזה... הסתכלתי עליו ומשום מה, בלי סיבה ניסיתי להבין מי הוא ומה לעזעזל הקטע שלו. הוא נראה בעיניי אבוד ומבולבל, אין משהו יציב בחייו חוץ מבית הקפה, בגלל זה כלכך פחד לחתום על החוזה. לא לסכן את הדבר היחידי שיציב אצלו. אני מנחש כמובן. לפתע עיניו הכחולות הסתכלו עליי, הוא נראה נבוך, טיפוס ביישן. דילן משך את תשומת לבו במהרה. נאנחתי והסתכלתי על ליבי שדיברה ולא הייתי קשוב, כי כל רגע הסתכלתי עליו.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
