ניקיתי את השולחן בתנועות מעגליות, דילן ספר את הכסף בקופה וג׳ניפר ניקתה במטבח. אנחנו בדיוק סוגרים, דילן מתלונן על זה שאנחנו כמנהלים לא צריכים להיות פה בשעות האלה. הצורת התנהלות שלו מזכירה לי את של דן, הרבה אומרים לי שאני לא צריך להיות יותר מדי בבית הקפה כמו אחד מהעובדים שלו. אבל זה המקום שלי אז רציתי שיהיה בו את הנוכחות שלי. ״אנחנו סגורים״ שמעתי את דילן ומיד הרמתי את מבטי ולבי נחת. ליסה. ״א-אלוהים״ עזבתי את הסמרטוט והתבוננתי בה, היה לה חיוך שמיד הציף בי רגשות מעורבים. ״מה את עושה פה ?״ ״עברתי באיזור״ אמרה בפשטות והסתכלה מסביב, חיפשה את הדבר המוכר שיזכיר לה את דן. אני מכיר את המבט הזה, זה המבט שהיה על פניי כשחזרתי לבית הקפה כשהוא נפטר. ״בואי תשבי, אכין לך קפה עם חלב כמו שאת שותה״ התכוונתי להיכנס למטבח אבל היא עצרה אותי ״תודה אבל אסרב״ אמרה. הנהנתי בהבנה והסתכלתי עליה. לאחר המשפטים שהיו לי נגד בובי לא דיברנו יותר מדי, פחדתי שהיא מרגישה שלקחתי ממנה את הדבר היחידי שהיה שייך לבן שלה. ״ביקרת שבוע שעבר ?״ היא מדברת על הקבר שלו. הנהנתי, ״כן, הלכתי עם ברי קירה והארי״ אמרתי, רק מיהרתי להסביר כשנזכרתי שהיא לא יודעת מי זה הארי. ״הבן זוג שלי״ ״לא ידעתי שיש לך מישהו״ היה לה חיוך עדין. הנהנתי בלי להוסיף על זה, זה בטח הציף אותה. ״תרצי לשבת ?״ שאלתי והיא הנהנה וישבה באחד הכיסאות. התיישבתי למולה וניסיתי לחייך אליה. ״איך את מרגישה ?״ ״השבוע רק נכנסנו לסדר קצת בחדר שלו...״ היא לא הסתכלה לעיניי, ״החלטנו לתרום את בגדיו ו... זה הציף הכל בחזרה.״ אני זוכר שלא הייתי מסוגל לעשות את זה, נתתי לבובי לקחת את החפצים של דן מהדירה וישר עברתי משם. ״אני מצטער.״ ״מצאתי שם רשימה...״ היא חייכה, ״לא ידעתי שזו הסיבה שהתחתנתם.״ היא הייתה בטוחה שהיינו זוג, כי דן לא הסביר להם בדיוק למה התחתנו. הוא חזר הביתה מווגאס עם הבשורה המפתיעה בלי הסברים מיותרים, הוא לא חשב על דבר נוסף. הוא שמח על כך שהוא גבר נשוי, אז זה באמת משנה אם זה לאישה שהוא אוהב ? ובכן, אני מאמין שכן. אבל אני זה כל מה שהיה לו, ואני בטוח שהוא לא התחרט על זה. ״הוא רצה להספיק להתחתן.״ ״חיית איתו כל השנים האלה, היית שם איתו עד הסוף...״ היא נראתה מבולבלת. אני לא מצפה ממנה להבין. ״לא היה ביניכם אהבה ?״ ״הייתה אהבה״ חייכתי, הנושא הזה כאב לי אבל זה לא מנע ממני לדבר עליו. למעשה, כמה שיותר כאב כך ניסיתי יותר לדבר על זה. ״אבל לא רומנטית, אהבה אחרת.״ ״זה מדהים״ היא אמרה ואחזה בידי, ״אני לא חושבת שיצא לנו לדבר על זה אחרי ש...״ ״ליסה, לא יצא לנו לדבר בכלל אחרי ש...״ אמרתי בכנות, אני בטוח שזה גרם לה להרגיש חוסר נעימות קל אבל היא התגברה עליו בין רגע. ״אני מעריכה את כל מה שעשית עבור הבן שלי, לואי.״ היא אמרה והסתכלה לעיניי, הרגשתי דמעות חונקות בגרוני ומיד התקרבתי לחבק אותה. עצמתי את עיניי ונשמתי עמוק על מנת להירגע, היא מחצה אותי בזרועותיה ורציתי לבכות על כתפה, אבל לא נתתי לעצמי להישבר. אני בטוח שדן צופה בנו מלמעלה ושמח לראות את הרגע הזה. כשהתנתקנו היא הסתכלה לעיניי, העיניים שלה היו זהות לשל דן. היא הסתכלה לכיוון הדלפק והיה לה חיוך, ״התמונה שלו שם״ סיבבתי את מבטי להסתכל לתמונה הממוסגרת שמעל מכונת הקפה, ״הו, כן״ חייכתי, ״מימים יפים יותר שלו״ ״תראה את השיער השופע הזה...״ היא חייכה ועיניה בהקו. היא חזרה להביט בי ולא ידעתי מה לומר, ידעתי שהפצע שלה לא יכל להחלים, היא אמא. זה אחרת. ״זה עושה לי טוב לדעת שהשארת ממנו בבית הקפה הזה״ היא הודתה בקול די שקט. ״כמובן ליסה״ אמרתי בפשטות, היא השפילה את מבטה ופלטה נשימה קלה, ״כל מה שהיה עם המשפטים בינך לבין בובי-״ ״זה בסדר״ קטעתי אותה והיא נראתה חסרת מילים. היא רצתה להתנצל, אבל זו הייתה זכותה לעמוד לצד בובי בבית המשפט. הוא הבן שלה, ובית הקפה זה הדבר הגדול שדן השאיר אחריו. אני שמח לפחות שהיא רואה שבית הקפה נמצא בידיים טובות, שדן עדיין סמל במקום הזה. ״אז, הצלחת להשיג את הדבר האחרון ברשימה של דן ?״ היא שאלה בחצי חיוך, אבל גיחכתי כי ממה שזכור לי הדבר האחרון ברשימה של דן היה שנעשה יחד באנג׳י. לא עשינו מעולם, ״לא יצא לנו לעשות את זה האמת, אבל כנראה זה לטובה״ חייכתי, היא נראיתה כאילו ואינה יודעת על מה לעזעזל מדובר. ״מה ?״ ״מה ?״ שאלתי בחזרה. היא גיחכה, סידרה את שיערה השחור מאחורי האוזן והסתכלה לעיניי, ״הוא כתב שהוא רוצה שתמצא אהבה״ סיפרה ולבי החסיר פעימה. אני זוכר שדן דאג לגבי זה תמיד. הייתי ביישן ובגלל שהתחתנתי איתו והשקעתי את זמני בו, הוא פחד שלא אצליח להיפתח לעולם ולהכיר מישהו. שנאתי שדאג לי, הרגשתי שזה המקום שלי לדאוג לו וזהו זה. איך הוא יכל לחשוב על משהו אחר כשסבל כלכך ? אני אסתדר, זה מה שתמיד אמרתי לו. הסתכלתי על ליסה ושמתי לב ששתקתי שניות, אז חייכתי וחשתי בלבי הולם בחוזקה בבית החזה שלי, ״כן, מצאתי.״ ״איך הולך לכם ?״ שאלה בחצי חיוך, הרגשתי נבוך לדבר איתה על זה, אבל גם הייתי זקוק למשהו שיזכיר לי את דן. והיא היתה דומה לו, המבטים האלה שלה הם הוא. ״מושלם, באמת״ גירדתי בעורפי וחשתי את דמי בוער בלחיי, ״עברנו לגור יחד, זה מתקדם ממש טוב.״ ״זה נשמע מצויין, אני באמת שמחה בשבילך לואי״ היא חייכה אליי, הניחה את כף ידה על גב כף ידי. ״תודה ליסה.״ חייכתי בחזרה. ״אני אזוז, לילה טוב מותק״ אמרה בשקט וקמה ממקומה, יצאה מבית הקפה ואני לא בטוחה כמה זמן נשארתי כך עם מבט מטופש אל הדלת עד שדילן זרק הערה, ״מבוגרות אה ?״ גלגלתי אליו את עיניי ונאנחתי כשקמתי מהכיסא, ״תשתוק אידיוט, זו אמא של דן״ אמרתי. ״הו, מצטער״ הרים את ידיו בהתנצלות, ״חשבתי שאתה לא בקשר עם המשפחה שלו״ ״נכון, אני לא״ אמרתי בפשטות, ״היא באה כי הייתה באיזור״ ״טוב, בכל אופן סיימתי עם הקופה״ אמר, נשען אליי מהצד השני של הדלפק בפרצוף מתחנן, ״שנסגור ?״ כל מה שעניין אותו היה ללכת הביתה כבר. ״ג׳ניפר, מה המצב במטבח ?״ קראתי, היא הציצה מהחלון הקטן במטבח, ניגבה את מצחה ״סיימתי, רק תוכלו לעזור לי פה עם הזבל ?״ ביקשה. הסתכלתי מיד על דילן והוא עליי, קרב מבטים מהיר. ״אתה קרוב יותר״ אמרתי. הוא גלגל את עיניו והלך לעזור לה עם הזבל, אבל אני לא בטוח שהוא באמת סבל לעשות את זה. הוא אהב להיות בנוכחותה. הרמתי את מבטי לתמונה הממוסגרת של דן, חייכתי כשדמיינתי לרגע שיכולתי לפגוש אותו שוב בפעם האחרונה, לשבת איתו לכוס קפה ממש פה, לפטפט על היום שעבר. יכולתי לדמיין את כל מה שהוא היה אומר לי... ״החלפת תאורה ?״ קולו המופתע נשמע בראשי, חייכתי לעצמי והסתכלתי סביב על התאורה ההמומה, ״נכון שבצהריים זה לא מהווה בעיה בגלל החלונות אבל תראה את זה״ ״נאלצנו לעשות את זה כשנורה אחת שיבשה את כולן״ אמרתי בשקט, ורק דמיינתי אותו מטייל ומעיר לי על סדר השולחנות, ״לואי, זה אמור להיות קרוב לחלונות. למה השולחן הזה נמצא שם ?״ צחקתי כשדמיינתי איך הוא היה מצביע בטח על השולחן שליד שתי העדניות, כמעט ואף אחד לא בוחר לשבת שם, ״הייתי חייב שינוי.״ ״אז תגלח את השיער או שתעשה קעקוע, אני חושב שזה יהיה שינוי עדיף על פני העברת השולחן למיקום המחריד הזה״ צחקתי והסתובבתי לתמונה שלו, מרגיש צביטה בבית החזה שלי כשהפסקתי לדמיין אותו פה, ודמותו התפוגגה באיטיות מבית הקפה. שמעתי את צעדיהם של ג׳ניפר ודילן, הם צחקו ממשהו אך כשראו אותי היו שקטים. אני בטוח שדילן מתבדח על חשבוני, הוא חייב להתבגר. ״קדימה, נסגור.״ אמרתי. יצאנו החוצה ונעלתי את הדלתות, ״לואי אתה צריך טרמפ ?״ דילו שאל, הוא תמיד מציע לי ולפעמים אני מסכים. אבל צפירות של מכונית לבנה הסיחה את דעתי, הארי ישב בפנים לובש חליפה, הוא קרץ לי וסימן לי עם ראשו לבוא. חייכתי ולבי הלם בחוזקה, ״הארי הגיע לאסוף אותי, תודה בכל מקרה״ אמרתי והלכתי במהירות, עוקף אותם. הסתובבתי לצעוק לעברם, ״לילה טוב !״ נכנסתי למכונית של הארי בחיוך, אהבתי שהוא מופיע כך באמצע היום, ומי יודע כמה זמן הוא המתין פה בציפייה שאגיע. ״היי...״ לחש והתקרב לנשק לשפתיי, הוא ליטף את פניי והסתכל לי בעיניים, ״איך עבר יומך ?״ ״מושלם״ חייכתי, לבי הולם בבית החזה שלי ונשימתי נקטעה בגרוני. נשכתי את שפתי התחתונה כשבחנתי אותו עם החליפה האפורה הזאת, זה ישב על גופו כלכך טוב. ״היית אומר לי שאתה בא, הייתי יוצא מוקדם יותר״ ״לא רציתי למהר אותך״ שלח חיוך קל והחל בנסיעה. חייכתי לעצמי, אני חושב שסתם מפני שהרגשתי אושר אמיתי. כל פעם שהייתי שמח חשבתי על דן, שאולי יחיה דרכי ויראה שטוב. הסתכלתי על הארי בחיוך מטופש, בשלב מסויים הוא שם לב לזה וגיחך, ״מה ?״ ״שום דבר״ קולי חלש. אני אוהב אותך, חשבתי לעצמי. ושנאתי שאני שותק ולא תמיד אומר את זה, אז נשמתי עמוק והתגברתי על זה, ״אני אוהב אותך הארי״ אמרתי. ״אם כך אאסוף אותך כל יום״ הוא התבדח, זה העלה לי גיחוך קל, ״לא בגלל זה...״ הושטתי את ידי לכתפו, לוחץ ועולה לליטוף בפניו, ״בגלל שאני פשוט אוהב אותך.״ ״גם אני אוהב אותך לולו״ אמר לי בחיוך וזה מלא אותי. נשכתי את שפתי התחתונה והורדתי את החגורה, התקדמתי לנשק ללחי שלו והחלקתי את ידי בבית החזה שלו, ״אני נוהג, תחגור-״ ״תעצור בצד״ לחשתי. הוא הסתכל לעיניי ובשנייה נראה להוט, חייכתי. הוא עצר את המכונית בצד והתכוון לומר משהו אך הטחתי את שפתיי כנגד שלו, לא נותן לו את ההזדמנות. ״באמת, אבוא לאסוף אותך כל יום אם כך״
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
