You only die once?

פרק 49: אני בסך הכל מנסה להמשיך הלאה, למה זה כל כך קשה

רציתי לומר תודה לכל מי שקורא.ת את הסיפור.תודה על הזמן שלכן, על ההערות ועל התובנות. מעריכה 💖

_________________

למטה, בעולם בני האנוש, המצב היה ההיפך מרגוע.

בבית התהלך ברווז מגודל ועצבני. ג'ימין סירב לצאת מהבית או בכלל לצאת מהפיג'מה.
הוא הסתובב בבית חסר מנוחה ועם עיגולים שחורים מתחת לעיניים.
הוא היה עייף, והוא חשב שזה בגלל שהוא לא נרדם פיזית, אבל זו היתה עייפות עמוקה יותר שקשורה למצב הנפשי.

מאז שיונגי עזב לפני שבוע השתנו כמה דברים שהיו למורת רוחו של ג'ימין.
בתור התחלה, הבית היה מבולגן. נכון, הוא היה מבולגן גם קודם וזה לא הפריע לא לו ולא לטאהיונג, אבל הוא התרגל לסטנדרט הסדר שיונגי היה מנחיל בבית.
בתור המשך, לא היה מי שיקח אותו למקומות מעניינים. הוא יכל לנסוע לבד, אבל אוי ואבוי אם תציעו לו את זה, כי כמו שכל החברים שלו יודעים, ג'ימין לא הולך לשום מקום לבד. את ג'ימין לוקחים למקומות ומסיעים. הוד מלכותו מה שנקרא.
ולסיום, הוא שוב לא נרדם בלילות בגלל הסיוטים.

מדי פעם הוסוק ישן איתו וזה עזר, ולפעמים טאהיונג- אבל לאחרונה הוא היה עסוק בג'ונגקוק והם אפילו ישנו ביחד. זה לא שג'ימין מפונק עד כדי כך, פשוט, הוא היה צריך מישהו שיעיר אותו ברגע שהסיוטים מתחילים.

הוא ניסה לישון לבד. הסיוטים היו מחכים ללילות האלו, שהיה שוקע בשינה ואין מי שישמור עליו.
הוא היה מתעורר חנוק מבכי, צועק בלי קול.
כשישן עם אחרים הם תמיד העירו אותו רגע לפני שצלל לתוך הסיוט.

"איך אתם יודעים מתי להעיר אותי?" שאל פעם בסקרנות גם את יונגי וגם את טאהיונג.
"זה מן קול כזה שאתה משמיע, כאילו אתה עומד לטבוע", אמר יונגי
"ואז מנערים אותך אתה ממלמל שטויות לא קשורות וחוזר לישון כרגיל" הוסיף טאהיונג,מגחך.
ג'ימין הניח את היד שלו על העורף, נבוך.
אני מצטער שאני גורם לכם להתעורר באמצע הלילה
"אנחנו חוזרים לישון אחר כך" אמרו שניהם ביחד. הם החליפו מבטים, מחשבה דומה חולפת לשניהם.
גם אם צריך שנשאר ערים כל הלילה כדי להעיר אותך בזמן, נעשה את זה, חשבו שניהם.
וג'ימין הביט בהם בתודה.
מה הוא היה עושה בלי החברים שלו?

להוסוק היתה דעה אחרת בנושא. "תלך לטיפול. אין סיבה שתסבול מהסיוטים"
"מה, שהוא ילך ליועצת בית ספר?" שאל נאמג'ון בזלזול. היה ידוע שיועצת בית הספר לא עושה כלום. היא סתם יושבת ומקבל משכורת.
הוסוק השמיע קול גיחוך. "מה פתאום, שיפנה לאיש מקצוע אמיתי, פסיכולוג נגיד".

גימין הבטיח להוסוק שהוא יחשוב על זה, אבל באמת לא היה מה לחשוב.
הוא קרא להם סיוטים, כי לא היה לו שם אחר בשבילם.
יש אנשים שרצים בחלום ללא הפסקה, בורחים מאש, יש אנשים שחולמים שהם נופלים לתהום. אלו סיוטים מקובלים, ידועים.
הסיוטים שלו היו...שונים. מוחשיים.
והם בכלל לא היו מפחידים.