You only die once?

לא פרק 42: הרהורים

הרבה פעמים שאדם עובר אירוע קשה, כולם יתאספו סביבו לעזור.
אבל שבוע אחרי, אחרי שירגעו הרוחות הם יעלמו.
זה תמיד הפריע לי.

גם בטראומה שעברתי בעצמי, בימים הראשונים קיבלתי הרבה תשומת לב, ואז לאנשים נמאס וזה היה כזה-
"קומי, תחזרי להיות כרגיל"
כאילו אנשים מצפים שאנשים יתגברו על אובדן, על טראומה, על פגיעה בזמן קצוב, כשבעצם זה תהליך ארוך ולא פשוט.

זה כמו אצל ג'ונגקוק של הסיפור.
הוא חווה בריונות ועדיין חווה. כל כך לא טוב לו בבית ספר שהוא מתחיל להבריז.
המורים כמובן לא עושים כלום, כמו בלא מעט בתי ספר, למורים פשוט לא אכפת.
החלום שלו התנפץ למול עיניו.
אבל כולם בטוחים שהוא בסדר בגלל ש"ימי האבל" שהקציבו לו עברו.

רק כי מישהו אומר שהוא בסדר, לא אומר שהוא באמת בסדר.
רק כי עבר שבוע, שבועיים מאז מקרה קשה, לא אומר שהאדם שכח אותו. נכון, הוא ינסה להתנהג כרגיל, אבל זו הצגה.

הלוואי ונצליח להיות מספיק קשובים לראות מבעד להצגה הזו, לדעת להעניק לו כתף תומכת ואוזן קשבת.
כי טראומה לא עוברת תוך שבוע, היא חוזרת ברגעים הכי לא צפויים ומושכת למטה.

💖