אחרי הפיצה הקבועה שכידוע עבור בני נוער מכילה את כל אבות המזון, הארבעה- הפעם עם ג'ונגקוק ובלי טאהיונג, נפרדו בתחנת האוטובוס, כל אחד בדרך לביתו.
ג'ונגקוק התלבט אם ללכת לבית ברגל. המרחק לא היה גדול ותדירות הקו לבית שלו היתה נמוכה. בזמן שצעד באויר המעט קריר צלצל הטלפון שלו.
טאהיונג מתקשר אליו?
"מה" ענה ג'ונגקוק
"למה אתה עונה לטלפון?" שאל טאהיונג
"כי התקשרת אלי. לא לענות פעם הבאה?"
"התכוונתי למה אתה עונה לטלפון של ג'ימין"
ג'ונגקוק גיחך. "התקשרת אלי לא לג'ימין" ענה ג'ונגקוק מבודר מאוד.
"לא, התקשרתי לג'ימין" התעקש טאהיונג. הוא יודע למי הוא התקשר.
"אז תנתק ותתקשר שוב לג'ימין" הציע ג'ונגקוק בהיגיון.
טאהיונג ניתק, וג'ונגקוק החזיר את הטלפון בגיחוך לכיס, כשהוא צלצל שוב.
"כן טאהיונג", ענה ג'ונגקוק כשחיוך מבודר מאוד על פניו.
טאהיונג נשף בעצבים. "זה לא מצחיק ג'ונגקוק, תחזיר את הטלפון לג'ימין"
"אבל זה הטלפון שלי, למה שאביא אותו לג'ימין?"
"אבל כתוב פה ג'ימין!" התעקש טאהיונג.
ג'ונגקוק חשב קצת. "מי הכניס לך את אנשי הקשר לטלפון?'
"נאמג'ון" ענה טאהיונג
"נו, ואתה באמת מופתע? הוא בכוונה בלבל את אנשי הקשר, כנראה חשב שזה יהיה מצחיק"
"אוף!" טאהיונג נאנח בקול
"תנתק ותתקשר אלי, בטח הוא שמר את ג'ימין תחת השם שלי" אמר לו ג'ונגקוק.
טאהיונג ניתק והתקשר לג'ונגקוק, מצפה לשמוע את הקול של ג'ימין.
"אתה ממש מתגעגע אלי?" אמר ג'ונגקוק מתפוצץ מצחוק.
"די כבר לענות לטלפון כשלא מתקשרים אליך!" קרא טאהיונג בעצבים
"אבל כן התקשרת אלי" גיחך ג'ונגקוק, "מה דחוף לך לדבר עם ג'ימין כל כך?"
איך טאהיונג יסביר? הוא ניסה למצוא את ההתחלה.
"נכון ליוויתי את יורי?" שאל. ג'ונגקוק עיקם את פיו, למה טאהיונג צריך להזכיר את זה.
טאהיונג המשיך- "אז אני... אמממ... אין לי מושג איפה אני"
"מה??" ג'ונגקוק הופתע. את זה הוא לא ציפה לשמוע.
"אני לא יודע איפה אני. יש מצב שאתה בא לקחת אותי?"
"אתה לא יכול לעשות את הקטע הזה של המלאכים ולהופיע פתאום?" שאל ג'ונגקוק.
"ג'ימין בבית, אני לא יכול שהוא יראה אותי מופיע פתאום. ומה אם אתגשם בדיוק עליו?"
"אז תתגשם לרחוב שמחוץ לבית שלכם" ענה ג'ונגקוק בהיגיון.
"אי אפשר. יש אנשים בחוץ".
טאהיונג צדק. השעה עדיין היתה מוקדמת והסתובבו המון אנשים ברחובות.
"אז אתה תבוא לקחת אותי?" שאל טאהיונג בקול מתחנן.
"איפה אתה בכלל?" שאל ג'ונגקוק
"אני לא יודע" ענה טאהיונג. "יש פה פארק"
וואו. מדויק להפליא. חשב ג'ונגקוק בעוקצנות.
"תשלח לי מיקום" הורה ג'ונגקוק
"איך עושים את זה?" שאל טאהיונג
ג'ונגקוק גלגל את עיניו. "מלאך מאותגר טכנולוגית" רטן "אז תצלם לי מה שאתה רואה"
משער שטאהיונג יצלם שלטי רחוב או חנות מוכרת. כל דבר שיעזור להבין איפה הוא נמצא.
ג'ונגקוק בדק את התמונה שהגיעה מטאהיונג-
הכל שחור. "תוריד את האצבע מהמצלמה כשאתה מצלם" אמר ג'ונגקוק
"אני כן צילמתי טוב פשוט חשוך כאן מאוד ולא רואים כלום". ענה טאהיונג.
ג'ונגקוק חשב. אם ככה, זו בעיה חדשה.
"אה ג'ונגקוק?" אמר טאהיונג בקול מהסס
"כן?"
"יש מצב שאתה מגיע מהר? אין לי סוללה".
איפה לעזאזל טאהיונג?
השיחה התנתקה, ג'ונגקוק ניסה לחייג שוב והבין שהטלפון מת לטאהיונג. הוא לא דואג, ניסה לומר לעצמו, טאהיונג הרי מלאך ויש לו כוחות. אבל הוא כן חשש.. טוב על מי הוא עובד.
טאהיונג נשמע לחוץ וג'ונגקוק דאג.
הוא התקשר ליורי, מעריך אותה פתאום על שענתה לו למרות הדייט הנוראי שהיה להם - ולחלוטין באשמתו. הוא הסביר לה מה קרה וביקש את הכתובת שלה.
"איפה הוא אמר שהוא נמצא?" יורי היתה חמודה מאוד ורצתה לעזור וג'ונגקוק הרגיש אשמה.
ביחד עם יורי ג'ונגקוק הצליח להבין באיזה פארק טאהיונג נמצא,זה היה פארק קרוב לבית של יורי שאם טאהיונג היה מקיף אותו היה מגיע לתחנת אוטובוס, רק שטאהיונג בחר מסיבה לא ברורה להכנס אל הפארק וללכת בו לאיבוד.
"אממ~~~ תודה, יורי" אמר ג'ונגקוק ואז הוסיף מהר "סליחה על הדייט"
"אל תצטער זה לא היה כזה גרוע" ענתה יורי
"אאוץ". אמר ג'ונגקוק "אז זה היה ממש גרוע?"
יורי היתה טיפוס כן. "המבטים שהעפת כל רגע לטאהיונג היו גרועים. הרגשתי שאתה מנסה להרשים אותו. אבל חוץ מזה נהניתי, והתמונה שלנו קיבלה 470 לייקים!"
"מה זה אומר?" שאל ג'ונגקוק, "אנחנו זוג?"
"וואו בנים באמת סתומים" אמרה יורי . "אנחנו רק ידידים טובים. אם נגיד תרצה עוד פעם להרשים את טאהיונג בבאולינג, תקרא לי" יורי צחקה , לא היה רוע בצחוק או עוקצנות, אלא צחוק חברי.
"אבל הוא הרבה יותר טוב ממך,אני חייבת לומר"
ג'ונגקוק צחק. יורי הזכירה לו את הוסוק, צוחקת הרבה ורואה את העולם בקלילות.
"הגעתי לפארק" אמר לה "תודה על העזרה"
יורי באמת היתה אדם מתוק.
"טאהיונג!!!" ג'ונגקוק הסתובב בכל הפארק וקרא בקול בשמו של טאהיונג. הוא הסתובב מעל עשרים דקות עד שהתעייף, נשען על ספסל לנוח.
הספסל זז, וג'ונגקוק קפץ בבהלה, בוהה בספסל בחשש. אחרי כמה רגעים הוא הבין שלא הספסל זז אלא הדמות עליו.
בטח הומלס, חשב לעצמו בעצבות, עצוב שיש אנשים שאין להם בית
ההומלס היה לבוש במדי בית הספר שלו, הבחין ג'ונגקוק פתאום. רגע, ההומלס זה טאהיונג!
"טאהיונג! קום!" קרא ג'ונגקוק
טאהיונג לא ענה.
קרה לו משהו? ג'ונגקוק נלחץ והחל לנער את טאהיונג,
יש מצב קצת חזק מדי.
"מה~~ מה~~ מה" טאהיונג התעורר מבוהל
"אתה ער! חשבתי קרה לך משהו" פלט ג'ונגקוק וחיבק את טאהיונג.
הוא קלט מה הוא עושה ודחף את טאהיונג ממנו.
"למה חיבקת אותי?" שאל טאהיונג, מתמתח
נו יופי. הוא חייב להיתפס לקטנות
"לא חיבקתי, נפלתי" שיקר ג'ונגקוק
טאהיונג הביט בו והחליט להקניט אותו
"אתה דאגת לי!" אמר -קבע עובדה
"אני לא דאגתי לך, אני דאגתי לי!" אמר ג'ונגקוק
"דאגת לעצמך? בזה שחיבקת אותי?" הקשה טאהיונג
"כן" ענה ג'ונגקוק "אם יקרה לך משהו האיש הזה שמעשן--"
"זה אלוהים. דבר עליו בכבוד" טאהיונג היה רציני כמו שג'ונגקוק בחיים לא ראה אותו. זה היה מלחיץ.
"סליחה" מלמל ג'ונגקוק, וטאהיונג סימן לו להמשיך לדבר.
"אז אלוהים יכול להחליט שהוא הורג אותי"
"זה לא הולך ככה", אמר טאהיונג. "אלוהים לא משנה החלטות. כשהוא מחליט אז זה סופי"
ג'ונגקוק עדיין נראה מוטרד וטאהיונג משך אותו אל הספסל, מסביר לו בקול רך שהוא לא צריך לדאוג.
לא פלא שג'ונגקוק ציני ועוקצני בזמן האחרון. לחיות בפחד שישנו עליך דעה ותמות כל רגע יכול להלחיץ כל אחד וג'ונגקוק עדיין נער.
טאהיונג הבטיח לעצמו לשים לב יותר לג'ונגקוק, אף אחד לא צריך לחיות בפחד כזה.
הוא המשיך עוד שעה ארוכה להסביר לג'ונגקוק שהוא בטוח ושאלוהים לא הולך לשנות דעה ככה פתאום, וג'ונגקוק רק הנהן עם הראש.
טאהיונג לא מבין.
ג'ונגקוק לא לחוץ בגלל זה.
הוא לחוץ כי הוא חיבק את טאהיונג. למה שיעשה דבר טיפשי שכזה?
YOU ARE READING
You only die once?
ספרות נוערלג'ונגקוק יש הרבה תוכניות לעתיד, אבל למות היא לא אחת מהן. כשהוא מקבל הודעה מסתורית שכתוב בה "המוות בא לקחת אותך בשעה שתיים" הוא מחליט שהוא לא ילך בקלות. במיוחד לא כשהוא בן 17 . ולמרות שהמלאך שבא לקחת אותו יפה תואר.. רק מה, ההחלטה של ג'ונגקוק מסבכת...
