You only die once?

פרק 29 : תמיד היית המלאך השומר שלי

מאוחר בלילה יונגי נשכב על הספה בבית של ג'ימין וטאהיונג. הוא הרגיש את הגוף שלו עייף. זה לא היה דבר רגיל למלאכים, אבל הוא הרגיש סיפוק עצום.
הטלפון שלו האיר- הודעה התקבלה.
"לילה טוב, מצ'יטוס החבר שלך", היה כתוב שם, זה היה הוסוק.
ואז עוד הודעה-
"תבדוק בבקשה שג'ימין לא שוכח לאכול", היה כתוב שם.

יונגי חייך. הוסוק היה האדם הכי טוב שהוא הכיר. הוא שמר את המספר בתור צ'יטוס, וחייך שוב כשנזכר בכינוי הדפוק של הוסוק.
"היה לי כיף היום", כתב לו, מרגיש כמו ילד קטן. "תודה" הוא הוסיף.
מפה לשם, הוא הכיר חבר חדש.
"בדקת?" שאל הוסוק
יונגי ניסה להזכר מה הוא היה צריך לבדוק כשהטלפון שלו צלצל, הוא ענה מהר בכדי לא להעיר את האחרים.
"לך תשאל את ג'ימין אם הוא אכל" אמר - פקד הוסוק.
יונגי קם בלית ברירה מהספה ודפק על הדלת של ג'ימין.

"ג'ימין? ג'ימין?" הוא לחש. הוא פתח את הדלת וצעד לעבר המיטה, נתקל בערימת הבגדים שלא ראה בחושך ונופל עליה.
"מי- מי זה, הוסוק?" שאל ג'ימין מתוך שינה.
"הוסוק בטלפון" אמר יונגי, "הוא שואל אם אכלת"
"בשביל זה הוא שלח אותך?" ג'ימין פרץ בצחוק חמוד.
"תגיד לו שאני וטאהיונג אכלנו פיצה עם ג'ונגקוק" ענה, יודע שהוסוק יבדוק עם ג'ונגקוק שהוא באמת אכל.
הדאגה הזו תמיד חיממה לו את הלב, לפעמים גם כשזכר לאכול היה מחכה עד שהוסוק יזכיר לו, רק בשביל לקבל ממנו את תשומת הלב.

ג'ימין דיבר מתוך המיטה, עיניו סגורות. מלמל משהו על פיצה, וג'ונגקוק , ואננס... יונגי מצא את הקול שלו כמו מנגינה רכה.
הוא דחף ברגלו את ערימת הבגדים וניגש למיטה של ג'ימין, מרים את השמיכה שהיתה חצי זרוקה על הרצפה, ומכסה בה את ג'ימין.
"גם את זה הוסוק אמר לך לעשות?" לחש ג'ימין מנומנם, מחייך.
יונגי הודה על החושך בחדר. "לא". ענה בקצרות.

ג'ימין פקח את עיניו והביט ביונגי. שוב הצמרמורת הזו. הוא פתאום שם לב כמה יונגי יפה.
הוא לא הבחין בכך קודם.
ההחלטה גמלה בו.
זה הזמן המתאים.

"מחר הולכים לים!" אמר בחיוך ענקי.
"מחר יש לך בית ספר" ענה יונגי בקול קפדני
ג'ימין חייך חיוך מתגרה. "אתה מפחד?" הוא נהנה להקניט את יונגי.
כמו ששיער, יונגי מיד הזדקף ושילב ידיים. "אני לא מפחד. מחר נלך לים."
"רק תחליף למשהו קליל יותר" אמר ג'ימין, "אף אחד לא הולך עם חליפה לים."
הוא היה סקרן לראות שוב את יונגי בג'ינס וחולצת טריקו. איכשהו, הוא היה בטוח שהוא יראה מצויין עם זה.

יונגי חזר לספה שלו, מנתק להוסוק שצחק לאידו. כולם ידעו כמה יונגי שונא את הים.
הוא נשכב על הספה והביט לתקרה. הוא חשב שהוא יתרגז ללכת לים, אבל כשהוא הביט פנימה לתוך עצמו, מצא שהוא דווקא מחכה לזה בקוצר רוח.

~

יונגי נרדם. הוא התהפך על הספה שישן עליה, מנסה להתעורר מהחלום שהיה שבוי בו. הוא לא הבין מדוע פתאום הוא חולם דווקא את זה, את החלום הזה שרדף אותו במחשבות ללא הפסקה.
זה לא היה חלום.
זה היה זיכרון שהוא ניסה בכל כוחו לשכוח.