ג'ימין הסתובב עוד קצת באולם הכניסה, מעיף את המלאכים הצופים ואת הפקידה ההמומה למקום אחר.
כשהאולם היה ריק , גי ין נעמד מול יונגי. למרות שהיו באותו גובה- יונגי גבוה במקצת- הפעם ג'ימין התנשא מעל יונגי שנתמך במקלחת הזיכרון.
הוא דיבר אל ג'ימין בקול בטוח.
"לפני שנכנסתי למקלחת הזיכרון, חשבתי שאני חוזר אליך. אבל אתה - אתה לא חיכית לי" אמר ג'ימין .
יונגי הרים אליו מבט.
יש דרך אחרת לקרוא למה שעשה?
"לא חיכית לך?" חזר אחרי ג'ימין. "למה אתה מתכוון?"
~
הוסוק משך ביד של טאהיונג. "בואו, ניתן להם פרטיות".
"אבל זה מעניין!" לחש נאמג'ון
"ששששש!" לחש טאהיונג שהיה שקוע.
"לאן הם נעלמו?" קרא ג'ונגקוק באכזבה, "בדיוק באמצע המתח"
~
יונגי הביט סביבו. "הבאת אותנו למקום הראשון שנפגשנו בו" אמר, לא מבין את פרץ הנוסטלגיה שתקף את ג'ימין.
"המקום הראשון שעלה לי בראש שבו לא יקשיבו לנו" ענה ג'ימין קצרות. הם הגיעו לפינת מנוחה עם ערסלים תלויים ונוף אקזוטי. ג'ימין בדק שאין אף אחד על הערסלים. לאחר שווידא שהם לבד, חזר לכניסה, שם עמד יונגי נטוע במקום שג'ימין הנחית אותו, אותה הבעה שבורה על פניו.
"חשבתי שאני אקבל את הזיכרון ואחזור אליך, אבל אתה הסיבה שעזבתי"
ואז משהו נשבר בג'ימין הבטוח. "למה לא באת אחרי?" שאל בלחש, עיניו נוצצות מדמעות.
יונגי הביט בג'ימין, הוא ידע בדיוק על מה הוא מדבר.
"באתי אחריך, שכחת? אני זה ששאל אותך כשיצאת ממקלחת הזיכרון אם אתה מכיר משהו בשם ג'ימין"
עיניו של ג'ימין נפערו ומעוצמת ההפתעה הוא צעד צעד אחד אחורנית.
נכון! הוא שכח מזה.
מקלחת הזיכרון שימשה כמסך בלבד, היה אפשר להסתיר זכרונות תחת המסך או להוריד את המסך ולגלות אותם. כן, היא הסתירה אותם עמוק מאוד, אבל הם עדיין היו שם.
ג'ימין נכנס פעם שלישית למקלחת הזיכרון והמסך הוסר, אבל, בדיוק כמו כל מידע רגיל - אנחנו לא זוכרים הכל ברגע נתון, וצריכים לשלוף לעיתים חלק מהמידע מהזיכרון.
יונגי ידע שזו ההזדמנות שלו להסביר. "באתי אחריך, ג'ימין. איך יכולתי שלא לבוא?" הוסיף כאילו לעצמו, "התלבטתי ולא ידעתי מה לעשות בהתחלה ואז ג'ין --"
ג'ימין הרים אליו מבט מופתע, "ג'ין ראש הצוות של טאהיונג?"
"הוא לא ראש צוות, הוא מלאך מוסר" ענה יונגי
"מסביר" אמר ג'ימין והרים גבה, "יש לו נטיה להתערב"
יונגי לא נסחף לרכילות על ג'ין. "ג'ין אמר לי ללכת בעקבות הלב והלכתי אחריך, אבל היו עבודות תחזוקה על האזעקה - אתה זוכר שהיא היתה מתקלקלת הרבה באותה תקופה?"
בטח שג'ימין זכר. הוא וטאהיונג חיבלו באזעקה כל שבוע כדי שהיא לא תצפצף כל פעם שטאהיונג עושה טעות.
"רצתי, ותיקנו את האזעקה ונפלתי לבור תחזוקה ופספסתי... פספסתי אותך בכמה רגעים" אמר יונגי.
"כשיצאת כבר לא ידעת מי אתה, ואני ... אני לא זיהיתי אותך. הבטתי על המראה החיצוני ולא ראיתי אותך" יונגי עצם את העיניים. היה ברור שהוא עדיין מעניש את עצמו על שלא זיהה את ג'ימין.
הם עמדו בדממה ארוכה זה מול זה. דממה שיכולה להיות רק בשמיים, שם אין רוח מנשבת או ציפור מצייצת.
שקט מוחלט, ההתחלה והסוף של כל המחשבות.
"סתם נכנסתי למקלחת הזיכרון" אמר ג'ימין, לא מאמין. "רציתי רק לרדת לעולם של בני האנוש, להתחיל מחדש, להתחיל אחרת.
הייתי בטוח שנבנה לנו בית ביחד, הבית שתמיד דיברנו עליו,זוכר?" . ג'ימין חייך חיוך מלא זכרונות אל יונגי.
"ואז, כשלא הגעת... הרגשתי כאב כמו שלא חשתי אף פעם. כאב לי כאן-" ג'ימין הניח יד על הלב שלו. "כאב לי כל כך. לא יכולתי להתמודד עם העובדה שבחרת לעזוב אותי. אתה...אתה היית הכח שלי, העוגן שלי. הסיבה להמשיך" ג'ימין עצר, נזכר איך קיבל החלטה בלי לחשוב עליה לעומק.
"מקלחת הזיכרון עמדה שם. אז לא חשבתי, פשוט נכנסתי אליה..."
כל הזמן שג'ימין דיבר יונגי רק הביט בו. ג'ימין מולו, אותו ג'ימין שהם הבטיחו להיות ביחד ולנצח. ג'ימין שזוכר ולכן, בגלל שהוא זוכר, יכאב לו יותר.
"אבל עכשיו כשאני יודע שכן חיכית לי... אנחנו יכולים להיות שוב ביחד" אמר ג'ימין בחיוך אמיתי. הוא חיבק את יונגי והפגיש את שפתותיהם.
הם העבירו בנשיקה את כל מה שלא אמרו במילים. הגעגוע, הכאב, הכעס..
יונגי הדף את ג'ימין ממנו.
"לא, ג'ימין, אתה לא מבין" אמר יונגי, מנגב את שפתיו.
"אתה שכחת אותנו אבל אנחנו לא שכחנו אותך.
ולכן,
לכן אני לא סולח"
ג'ימין משך באפו. הוא הבין.
הוא הביט בעיניים מעורפלות מדמעות ביונגי שנשק לו מצחו, ואז נעלם. משאיר את ג'ימין לבד בחדר הריק בין הערסלים.
ג'ימין זכר. גימין זכר הכל וחש את הכאב מציף אותו כמו פעם הראשונה שחיכה ליונגי והבין שיונגי לא מגיע.
~~~
שעות אחרי צעדים חלשים הדהדו במסדרון. דלת החדר נפתחה בעדינות.
"אתה בסדר?" קול שואל. קול שהיה נחוש שג'ימין יזכר.
ג'ימין משך באפו. "אני לא בסדר. יונגי--" הוא לא המשיך את המשפט, היה קל לנחש את ההמשך מכך שג'ימין עמד לבד באמצע החדר הענק.
בלי מילים, הוסוק ניגש אליו וחיבק אותו.
YOU ARE READING
You only die once?
Teen Fictionלג'ונגקוק יש הרבה תוכניות לעתיד, אבל למות היא לא אחת מהן. כשהוא מקבל הודעה מסתורית שכתוב בה "המוות בא לקחת אותך בשעה שתיים" הוא מחליט שהוא לא ילך בקלות. במיוחד לא כשהוא בן 17 . ולמרות שהמלאך שבא לקחת אותו יפה תואר.. רק מה, ההחלטה של ג'ונגקוק מסבכת...
פרק 57: אתה רואה את הצל הזה? זו התהום שנפערה ביננו
Start from the beginning
