ג'ונגקוק לא הלך מעולם לטאקוונדו. הוא אפילו לא יודע איך הוגים את המילה.
זה היה שקר שהמציא לחברים שלו כשלא רצה לספר להם שהוא עובד כבר תקופה בעבודה צדדית, עוזר לשלם את הוצאות הבית. זה נכון שבעבר לא היה חסר לו כלום, והוא גדל במשפחה אמידה, אבל כבר מעל שנה שאבא שלו נמלט מרשויות המס אחרי שהעלים מיסים בשווי של כמעט שני מיליון, ומס הכנסה עיקלו להם כל מה שהיה רשום על שמו.
הם גרו בבית של סבתא שלו, מצד אמא למזלם הרב, כך שבית לפחות נשאר להם.
אבל כל המשכורת של אמא שלו, אנג'לין, שהיתה רואת חשבון, הלכה לקניית כל רהיטי הבית ומכשירי החשמל, ולהוצאות הבית השוטפות, כמו גם לעורכי דין שונים.
העובדה שבעלה מעל במיסים לא משכה אליה לקוחות, ואמו של ג'ונגקוק אולי נשאה בתואר, אבל נאלצה לעבוד כמזכירת קבלה במשרד קטן ולהרוויח משכורת מינימום, איתה אי אפשר להחזיק בית ולגדל ילד.
ג'ונגקוק ראה איך אמו מאבדת את הלקוחות האחרונים כשנקראה שוב ושוב לחקירות מחשד שהיא משתפת פעולה עם בעלה. וראה אותה יושבת בלילות מחשבת כיצד תשלם את חשבון המים, וכיצד את החשמל, בודקת איפה איפה לקצץ עוד ואיפה עוד לחסוך.
אחר צהרים אחד הוא עבר בין חנויות וחיפש עבודה, והתקבל לעבודה בחנות ירקות. הזהירו אותו שיש הרבה ארגזים לסחוב, ושהעבודה פיזית אבל הוא לא היסס.
השכר שלו לא היה גבוה, ובעל החנות חשב שהנער רק מחפש כסף לבילויים או להוציא על החברה שלו.
בעל החנות היה אג'אשי בשנות השישים לחייו, מחייך תמיד ועם שורש ירק כלשהו בפיו. קראו לו רק אג'אשי, הוא מעולם לא גילה את השם שלו לאף אחד, הוא פשוט היה האג'אשי של הירקות.
ג'ונגקוק היה עובד מסור ואחראי, ובעל החנות הרגיש איך הנער נכנס לו ללב. הוא דאג שג'ונגקוק יאכל היטב ולא יעבוד קשה מדי, וכשצחק ערב אחד ושאל מי הבחורת ברת המזל שהוא עובד בשבילה, ג'ונגקוק ענה בחיוך "אמא שלי".
אחרי יומיים האג'אשי של הירקות החליט לעלות את שכרו, ותירץ שמאז שהוא בחנות קונים יותר.
זו לא היתה המצאה, כי האג'ומות פקדו את החנות רק בימים שג'ונגקוק עבד, קונות כל מה שהציע להן ודוחפות לידיו עוגיות אורז שהכינו בעצמן, מחכות לחיוך הארנבי שעלה פניו בכל פעם שהושיט להן את השקית עם הירקות שקנו.
ג'ונגקוק עבד סך הכל הכל שלוש פעמים בשבוע, אבל הוא חסך את רוב הסכום, ואמו שמה לב איך חשבונות שהניחה על הטלפון לתשלום פתאום משולמים לבד.
כשרצתה לדבר עם ג'ונגקוק על זה הוא פשוט אמר לה, "אבל אמא, אני גם גר כאן" ולקח מהמקרר בננה מילק, "אני הולך לג'ימין" קרא,
משאיר את אמו להסתכל הרבה אחרי על הדלת ולהודות לאל על הבן שקיבלה.
עם החברים הוא תמיד הזמינו פיצה, שהיתה זולה ומתאימה לתקציב של כולם. מאז שטאהיונג הגיע ואיתו הררי כסף הוא הזמין אותם לארוחות גדולות יותר, והבילויים שלהם בחוץ הפכו להיות תכופים יותר וגם- יקרים יותר.
טאהיונג הציע כמובן לשלם, אבל זה לא שג'ונגקוק יקח ממנו כסף.
נאמג'ון עבד גם הוא בתור ראפר בקפה בר שכונתי והרוויח לא רע, והוסוק קיבל פה ושם הופעות ריקוד. ג'ימין לא עבד, לא למד ונראה שרוב הזמן הוא מבריז, וג'ונגקוק קינא בו לא פעם, על הקלילות שהוא חי בה והעובדה שיש לו דירה משלו! חלום של כל נער מתבגר.
ג'ונגקוק סיים את המשמרת ואכל אפרסק, מרים טלפון לטאהיונג. "מה עושים במסיבת קידום הזו?"
"מקדמים את ג'ין " ענה טאהיונג, גורם לג'ונגקוק לגלגל את עיניו.
"באמת? חשבתי שיחלקו סוכריות של חדי קרן. חבל." ענה ג'ונגקוק בציניות. "נו באמת טאה, התכוונתי, מה בתוכנית. זה אירוע רשמי? זה אירוע חברי?"
"זה אירוע רשמי" ענה טאהיונג בביטחון. עבודה זה עיניינים רשמיים, לא?
"וזה בסדר להביא חברים לאירוע רשמי?" ג'ונגקוק לא הבין.
"בעצם...זה אירוע שג'ין מארגן לעצמו, אז לא תהיה בעיה. זה לא אירוע רשמי". ענה טאהיונג בביטחון.
"תגיד, איך קיבלו אותך בכלל לעבודה כמלאך?" הקניט אותו ג'ונגקוק.
"בגלל היופי שלי" ענה טאהיונג, גורם לג'ונגקוק לצחוק.
"מה ללבוש אז? משהו ייצוגי או בגדים רגילים?"
טאהיונג גמגם "אעע לא חשבתי על זה. פשוט נגיע לשם ונראה"
הגישה האופיינית של ג'ימין וטאהיונג לכל דבר. נבוא. נראה. נאלתר.
לא משנה שפעם אחרי פעם האילתורים שלהם הוכיחו את עצמם כגרועים.
आप पढ़ रहे हैं
You only die once?
किशोर उपन्यासלג'ונגקוק יש הרבה תוכניות לעתיד, אבל למות היא לא אחת מהן. כשהוא מקבל הודעה מסתורית שכתוב בה "המוות בא לקחת אותך בשעה שתיים" הוא מחליט שהוא לא ילך בקלות. במיוחד לא כשהוא בן 17 . ולמרות שהמלאך שבא לקחת אותו יפה תואר.. רק מה, ההחלטה של ג'ונגקוק מסבכת...
פרק 18: אנחנו חברים טובים, אבל לא סיפרתי לך ש...
शुरू से प्रारंभ करें:
