כמה שעות קודם הוא נאם לטאהיונג בהתלהבות שהוא עומד להכיר ליונגי את אהבת חייו. כעת כשהיה מול יונגי, הוא חש מבויש ונבוך. הוא הניח את היד מאחורי העורף שלו , רוצה להתקרב אבל מתבייש.
"מה אתם עושים?" שאל , עדיין בקול קטן.
"הכנתי עוגה" אמר ג'ין, "אני לומד להכין עוגות של בני אדם. רוצה לטעום?"
ג'ימין חשב שהוא הריח שוקולד בננה. זה למען האמת מה שמשך אותו לכיוון של החדר הצבעוני מדי הזה.
"הכנתי עוגת בננות" אמר ג'ין בגאווה לא מוסוות. "אתה חייב לטעום. המעצבן הזה--" אמר והצביע על יונגי - "לא רוצה לאכול"
"אני לא רעב, אמרתי לך" רטן יונגי.
"עוגה לא אוכלים כי רעבים, אוכלים כי זה טעים" פסק ג'ין. "לפחות אני מקווה שזה טעים. לא טעמתי. אבל זה מריח טוב.
רוצה לנסות?" שאל את ג'ימין
אחרי הוידוי של ג'ין שבעצמו פחד לאכול את העוגה, ג'ימין לא התלהב כל כך לנסות את העוגה המפוקפקת שעמדה מולו. אבל פעם קודמת גין היה כל כך נחמד אליו שהוא התקרב בהיסוס ואכל חצי פרוסה.
"ממממ" מלמל "זה דווקא טעים באופן מפתיע"
ג'ין נראה מאושר. "מצויין, אני אשאיר לכם אותה. אני ממילא לא יכול לצאת איתה לשמיים" אמר, מתכוון לכך שמלאך מבשל לא היה נדיר בשמיים אלא לא היה משהו שקיים, עד שהוא הגיע. מלאכים אכלו אוכל של בני אנוש אבל מעולם לא טרחו לבשל. המבטים שהוא עתיד לקבל... אפשר להבין למה ג'ין העדיף להמנע מהם.
ג'ימין התיישב על הערסל של גין, מול יונגי
"אז עכשיו אתה אוכל?" שאל יונגי, בסקרנות
כל השמיים ידעו על העונש של ג'ימין- איבוד הכנפיים והגלייה לעולם בני האנוש לא היה דבר קטן בכלל, העונש הופיע בסיפורי האימה של המלאכים והיה כזה נדיר, עד שאף לא הכיר מישהו שנענש בצורה כזו חמורה, עד ג'ימין.
כמו כולם, גם יונגי מעולם לא נתקל במלאך שאיבד את הכנפיים והסתקרן מאוד לדעת איך זה.
"אני לא רעב", ענה ג'ימין, "אבל אני יכול לאכול. זה כמו פעם, יש דברים שלא השתנו". ג'ימין נדנד את הרגליים שלו באוויר בזמן שדיבר.
"ושאר הדברים? אתה יכול להתגשם? יש לך כוחות" שאל יונגי ברצף מהיר.
"נופ" ענה ג'ימין, מנדנד חזק יותר את רגליו.
"מבאס?" שאל יונגי
"לא ממש, מה שבולט זה שאני לא יכול להתגשם ואני ממש חלש פיזית", ענה ג'ימין, "זה כמו שהיה כששכחתי ולא ידעתי שאני מלאך".
התזכורת לתקופה הכואבת הזו נשמעה היטב.
יונגי השתתק ובהה בנקודה רחוקה באויר, נמנע ממבטו של ג'ימין.
" סליחה..." אמר ג'ימין, "לא התכוונתי..." הוא נדנד את רגליו מהר היותר, כועס על עצמו על שהרס את השיחה שלהם, ובלי לשים לב בעט חזק ביונגי.
"חלש פיזית? זה כאב!" קרא יונגי ושפשף את הרגל שקיבלה נעל של ג'ימין בדיוק בברך.
"אוי, סליחה?" ג'ימין ניסה לא לצחוק, "זה היה ממש בטעות"
הוא מיהר להניח ידיים על הברך של יונגי ולעסות אותה, להפיג את הכאב.
זרם חשמלי מוחשי עבר בין שניהם. "חשמלת אותי" קראו שניהם ביחד.
"לא נכון אתה חישמלת אותי!" התלונן ג'ימין
"זה לא היה קורה אם לא היית נוגע בי!" יונגי רטן בקולניות.
הם השתתקו, עצבניים אחד על השני ומסרבים להיות הראשונים שמדברים, עד שיונגי אמר
"זוכר שזה קרא לנו גם בפעם הראשונה שנפגשנו, במשחק הכדורסל ההוא?"
"למה אתה חושב שזה קורה?" ג'ימין הושיט אצבע ונגע בעדינות בכף היד של יונגי. שוב זרם חשמלי.
"אולי אנחנו טעונים מדי" אמר יונגי
ג'ימין לא הקשיב, סיקרן אותו לבדוק אם בינו לבין יונגי נוצר שוב חשמל סטטי והוא היה שקוע בלדקור את אצבעו שוב ביד של יונגי, על הצוואר ועל הלחי, משועשע לראות שבכל פעם עובר ביניהם זרם.
יונגי תפס את האצבע של ג'ימין בכף ידו ועטף אותה.
"אולי די עם זה? זה כואב"
ג'ימין הזיז את האצבע שלו בתוך האגרוף של יונגי
"היא אומרת לא", אמר והתכוון לאצבע.
"אז תגיד לה להגיד כן" ענה יונגי, נסחף לשטויות של ג'ימין.
"היא עושה מה שהיא רוצה" אמר ג'ימין, מצטדק
יונגי גלגל עיניים. "היא האצבע שלך לא? תשלוט עליה"
"יש לה חיים משל עצמה" ענה ג'ימין. "בלילות היא מתעוררת ועושה מה שבא --"
"אתה מדבר על האצבע שלך או על משהו אחר?" שאל יונגי בחיוך מרמז.
"איכס, אידיוט! איזה ראש כחול" אמר ג'ימין, בועט בו שוב- הפעם בכוונה.
"יש לי חבר מכה" אמר יונגי
"תתמודד" ענה ג'ימין, מנסה להסתיר את הדילוג שהתרחש עכשיו בבטן שלו. יונגי כינה אותו חבר.
הוא החליט להעז.
~~~
למעלה בשמיים טאהיונג חיכה לג'ימין מול דלת משרד אלוהים. השעה שקבעו חלפה מזמן וג'ימין לא הגיע. מודאג, טאהיונג דפק על דלת חדר אלוהים וביקש עזרה באיתור של ג'ימין.
מי שפתח לו את הדלת היה ג'י דרגון שהיה אמנם עם פיג'מה, אבל כמו כל אלוהים היה זמין תמיד בכל שעה.
הוא הקשיב לטאהיונג הלחוץ שהיה מודאג באמת ולא נתן לאלוהים להשחיל מילה.
בסוף, אלוהים הצליח לומר, "יונגי הוריד אותו לבית שלו לפני חמש שעות"
"אתה רוצה להגיד לי שכל הזמן הזה אתה מחכה לו?" שאל ג'י דרגון בגיחוך.
"תחזור הביתה ילד" אמר ג'י דרגון וסגר את הדלת, משאיר את טאהיונג להתגשם בביתו.
טאהיונג היה שקוע במחשבות. אם יונגי החזיר את ג'ימין זה סימן טוב, נכון?
מרוב מחשבות טאהיונג לא שם לב לכיוונים והתגשם -לא פחות ולא יותר- בדיוק על ג'ונגקוק.
ג'ונגקוק התעורר והניח את ידיו מאחורי ראשו, שריריו בולטים.
"זו הדרך החדשה שלך למשוך את תשומת ליבי" הקניט את טאהיונג ששכב בדיוק מעליו.
"אם זה עובד אז כן",ענה טאהיונג ללא בושה ורכן לגנוב נשיקה מג'ונגקוק.
YOU ARE READING
You only die once?
Teen Fictionלג'ונגקוק יש הרבה תוכניות לעתיד, אבל למות היא לא אחת מהן. כשהוא מקבל הודעה מסתורית שכתוב בה "המוות בא לקחת אותך בשעה שתיים" הוא מחליט שהוא לא ילך בקלות. במיוחד לא כשהוא בן 17 . ולמרות שהמלאך שבא לקחת אותו יפה תואר.. רק מה, ההחלטה של ג'ונגקוק מסבכת...
פרק 66: המשכנו מאותו מקום שעצרנו
Start from the beginning
