בגדול הסיפור הסתיים אבל אני לבד בדירה החדשה ומרגישה שאני ממש צריכה לכתוב. הפרק לא וואו, פשוט..סתם הייתי צריכה משהו מוכר. בוא נקרא לזה עונה שניה גרועה או משהו. פשוט בא לי לכתוב
העונה מתחילה מהחלק שטאהיונג וג'ונגקוק עזבו את משרד האלוהים, לפני האפילוג.
_________
בחירות לאלוהים בשמיים לא מתרחשות בשנים קבועות. אם אלוהים מסוים התחיל תהליך, אי אפשר להפסיק את התהליך באמצע! או אם אלוהים מסויים כבר עייף מהעומס בתפקיד, הוא יכול לפרוש.
ג'י דרגון החל לחשוב על פרישה ברגע שג'ונגקוק וטאהיונג עזבו את המשרד שלו.
הוא מצא ייעוד לג'ונגקוק, אחד האנשים הגדולים שהכיר. שני הבעייתים של השמיים נראים תקינים מאוד- אם הוא יכול להשתמש במילה הזו כמובן.
השמיים חזרו למסלולם והכל נמצא על מי מנוחות,
או זה מה שלפחות הוא חשב בתמימותו.
~~~
ג'ונגקוק נכנס לבית השמיימי שחלק עם טאהיונג וזרק את הנעליים- כמו תמיד - אחת על השניה בכניסה.
"אני מתגעגע לימים שהיית מנקה בלי הפסקה" הקניט אותו טאהיונג, אבל היתה אמת במה שאמר.
ג'ונגקוק חדור מטרה היה נחוש, ממוקד ו...מתעלם מכל השאר.
נכון, הם לא עשו כביסה, אבל זה לא הפריע לג'ונגקוק להחליף בגדים ארבע פעמים לפני שירד לעולם בני האנוש, ולזרוק אותם על המיטה ועל טאהיונג שישן בתוכה.
הוא עדיין אכל ארוחת בוקר שכללה חלב וציריוס, לא כי היה צריך, אלא כי כמו שטען, ארוחת בוקר היא הארוחה הכי חשובה ביום.
ג'ונגקוק הסתכל על המבט האומלל של טאהיונג.
"אני אנקה, אני מנקה עכשיו" אמר ורץ לאסוף 4 קעריות שונות ומה שנראה באופן חשוד כמו דוריטוס יבש שהיה מפוזר על כל הספה.
כן, הוא נרדם על השקית הפתוחה ו...יש מצב שכל הספה מלאה בפירורים בגלל זה.
טאהיונג חשב על זה כבר כמה ימים. הוא אזר אומץ ולבסוף הוא פלט
"אולי לא נגור ביחד?"
ג'ונגקוק הרים את הראש באמצע קיפול חולצה.
"אתה נפרד ממני?" שאל בתמיהה
"רק אמרתי שלא נגור ביחד. מי אמר שאנחנו חייבים לגור ביחד?"
"כי אנחנו זוג" ענה ג'ונגקוק את הברור מאליו.
"גם יונגי וג'ימין זוג והם לא גרים ביחד" אמר טאהיונג. הם אלו שנתנו לו את הרעיון לכך.
לג'ונגקוק כל פעם היה שיגעון אחר. פעם נקי מדי, פעם מתעמל מדי- את זה דווקא טאהיונג את אהב- פעם מלוכלך מדי.
טאהיונג היה תמיד אותו דבר. הוא רצה לדעת שאת החולצה שהוא הניח בבוקר על הכורסא, הוא ימצא למחרת בערב על אותה הכורסא. לא שהיא תהיה בכביסה, בפח, או קבורה מתחת להר בגדים.
"ג'ימין ויונגי שונים" אמר ג'ונגקוק
"במה הם שונים? הם אפילו נשואים. יונגי מגיע כל ערב לבית של ג'ימין והולך בבוקר".
"אז אתה רוצה שאגיע לבית שלך כל ערב ואלך בבוקר? ומה עם שבת?"
"בשבת אתה גם עובד", הזכיר לו טאהיונג, "למלאכים אין ימי חופש".
ג'ונגקוק עיקם את פיו.
איך טאהיונג לא רואה שאצל ג'ימין ויונגי זה שונה! יונגי מלאך, ג'ימין מלאך שהוגלה. ג'ימין לא יכול לחיות בשמיים ויונגי תהרגו אותו לא יעבור לעולם בני האנוש, ולכן יונגי ככה מסתובב בין העולמות.
אולי טאהיונג רוצה לבדוק את האהבה שלו, חשב ג'ונגקוק.
"אני אוהב אותך מספיק כדי לעשות את זה", אמר ג'ונגקוק, "אבל יהיה יותר נוח לגור פה" אמר במשיכת כתפיים. בטוח טאהיונג חושב כמוהו, לא?
"לי פחות נוח" אמר טאהיונג בקול מאוד שקט.
זה היה נכון. הוא אהב את השקט שלו.
יותר נכון, הוא היה צריך את השקט שלו.
לגור עם ג'ימין - גם לפני שידע שזה ג'ימין שלו - היה שונה, כי היו להם חדרים נפרדים ולג'ימין לא היו שגעונות חולפים כמו לג'ונגקוק.
כשגרו ביחד בעולם של בני האנוש, הם לא היו רק הם עצמם לבד כל הזמן. להיפך, הם התחמקו כדי להשיג לעצמם זמן לבד, מה שהפך כל רגע ביחד למיוחד עוד יותר.
ועכשיו, כשהיה להם את כל הנצח, טאהיונג הרגיש שהנצח יכול להיות ארוך מדי.
ג'ונגקוק הביט במבט מופתע וחסר מילים בטאהיונג. טאהיונג חושב ככה באמת? זה כאב, והוא היה בטוח שכשמתים לא מרגישים כאב אבל זה בהחלט כאב.
טאהיונג ראה את השפה של ג'ונגקוק מתהדקת ואת עיניו ממצמצות מלא פעמים. "אני אוהב אותך" קרא ורץ אל ג'ונגקוק, מניח את שתי הידיים על כתפיו של ג'ונגקוק. "אל תבין אותי לא נכון".
ג'ונגקוק העיף את הידיים של טאהיונג ממנו.
"לכמה זמן אתה רוצה שניקח הפסקה?" שאל בקרירות
"אני לא רוצה שניקח הפסקה", קרא טאהיונג. ג'ונגקוק הבין אותו לגמרי לא נכון.
"הבנתי נכון", ענה ג'ונגקוק למחשבותיו של טאהיונג. הוא הכיר את טאהיונג לדעת מה הוא חושב. "אם אנחנו ביחד אנחנו גרים ביחד"
טאהיונג נאנח. "למה זה כזה חשוב לך?"
מה ג'ונגקוק יענה?
מאז שנולד הוא לא גר לבד? תמיד היו איתו אנשים?
זה היה רק תירוץ.
הסיבה האמיתית היתה שהוא רצה לראות את טאהיונג מיד כשהוא מתעורר, ולהגיע לבית שהוא נמצא שם. אם יגיע לפני טאהיונג, הוא רצה לשבת ולחכות לו, להוט לשמוע על היום שהיה לו.
הוא רצה להיות בכל רגע אפשרי ליד טאהיונג.
אבל הוא לא יגיד את זה, כי ברור שעבור טאהיונג זה לא ככה.
"אתה הולך רחוק מדי" אמר טאהיונג
ג'ונגקוק לא ענה, הוא ידע שאם ידבר יצא לו קול צרוד מהבכי שהוא מנסה לעצור והוא לא רצה שטאהיונג ידע מזה.
הוא חזר לקפל כביסה, ואחרי שהשתלט על קולו אמר
"תקבל בדיוק את מה שביקשת"
~~~
ג'י דרגון היה בטוח שהשמיים מתנהלים על מי מנוחות, כולם שמחים ומגשימים את עצמם ונהנים מסוף טוב כמו בדיסני, ואז הגיעה בקשה לשולחנו.
הוא הביט בבקשה ודפק את ראשו בשולחן.
למה. למה. למה .
הכל התנהל מצויין. אפילו המלאכים הזקנים כבר הפסיקו להפגין נגד החתונה של ג'ימין ויונגי. כולם הלכו לעבודה, עשו אותה, וקמו ליום חדש של עבודה.
הם מלאכים. הם אוהבים שגרה.
אבל לא, מלאך אחד חייב לא להיות מרוצה.
טאהיונג הזה, היה לו את הכל בידיים. והוא הרס את הכל בעצמו.
אלוהים לקח שוב את הפתק המקומט לידיו. הוא נכתב על ידי מי שלא הכיר את השמיים ולא ידע שבקשות מודפסות שולחים בגופן דויד 14 על נייר אורז בצבע שמנת, ושמים בתיבה שמחוץ למשרד האלוהים.
הפתק שאלוהים החזיק נכתב בכתב יד, על נייר מחברת חשבון מקומט.
"אתה יכול בבקשה להחזיר אותי לעולם בני האנוש? שטאהיונג שוב ישמור עלי?"
היה כתוב שם בכתב יד. ואז חתום בקטן קטן
- ג'ונגקוק