מאוחר בלילה יונגי נשכב על הספה בבית של ג'ימין וטאהיונג. הוא הרגיש את הגוף שלו עייף. זה לא היה דבר רגיל למלאכים, אבל הוא הרגיש סיפוק עצום.
הטלפון שלו האיר- הודעה התקבלה.
"לילה טוב, מצ'יטוס החבר שלך", היה כתוב שם, זה היה הוסוק.
ואז עוד הודעה-
"תבדוק בבקשה שג'ימין לא שוכח לאכול", היה כתוב שם.
יונגי חייך. הוסוק היה האדם הכי טוב שהוא הכיר. הוא שמר את המספר בתור צ'יטוס, וחייך שוב כשנזכר בכינוי הדפוק של הוסוק.
"היה לי כיף היום", כתב לו, מרגיש כמו ילד קטן. "תודה" הוא הוסיף.
מפה לשם, הוא הכיר חבר חדש.
"בדקת?" שאל הוסוק
יונגי ניסה להזכר מה הוא היה צריך לבדוק כשהטלפון שלו צלצל, הוא ענה מהר בכדי לא להעיר את האחרים.
"לך תשאל את ג'ימין אם הוא אכל" אמר - פקד הוסוק.
יונגי קם בלית ברירה מהספה ודפק על הדלת של ג'ימין.
"ג'ימין? ג'ימין?" הוא לחש. הוא פתח את הדלת וצעד לעבר המיטה, נתקל בערימת הבגדים שלא ראה בחושך ונופל עליה.
"מי- מי זה, הוסוק?" שאל ג'ימין מתוך שינה.
"הוסוק בטלפון" אמר יונגי, "הוא שואל אם אכלת"
"בשביל זה הוא שלח אותך?" ג'ימין פרץ בצחוק חמוד.
"תגיד לו שאני וטאהיונג אכלנו פיצה עם ג'ונגקוק" ענה, יודע שהוסוק יבדוק עם ג'ונגקוק שהוא באמת אכל.
הדאגה הזו תמיד חיממה לו את הלב, לפעמים גם כשזכר לאכול היה מחכה עד שהוסוק יזכיר לו, רק בשביל לקבל ממנו את תשומת הלב.
ג'ימין דיבר מתוך המיטה, עיניו סגורות. מלמל משהו על פיצה, וג'ונגקוק , ואננס... יונגי מצא את הקול שלו כמו מנגינה רכה.
הוא דחף ברגלו את ערימת הבגדים וניגש למיטה של ג'ימין, מרים את השמיכה שהיתה חצי זרוקה על הרצפה, ומכסה בה את ג'ימין.
"גם את זה הוסוק אמר לך לעשות?" לחש ג'ימין מנומנם, מחייך.
יונגי הודה על החושך בחדר. "לא". ענה בקצרות.
ג'ימין פקח את עיניו והביט ביונגי. שוב הצמרמורת הזו. הוא פתאום שם לב כמה יונגי יפה.
הוא לא הבחין בכך קודם.
ההחלטה גמלה בו.
זה הזמן המתאים.
"מחר הולכים לים!" אמר בחיוך ענקי.
"מחר יש לך בית ספר" ענה יונגי בקול קפדני
ג'ימין חייך חיוך מתגרה. "אתה מפחד?" הוא נהנה להקניט את יונגי.
כמו ששיער, יונגי מיד הזדקף ושילב ידיים. "אני לא מפחד. מחר נלך לים."
"רק תחליף למשהו קליל יותר" אמר ג'ימין, "אף אחד לא הולך עם חליפה לים."
הוא היה סקרן לראות שוב את יונגי בג'ינס וחולצת טריקו. איכשהו, הוא היה בטוח שהוא יראה מצויין עם זה.
יונגי חזר לספה שלו, מנתק להוסוק שצחק לאידו. כולם ידעו כמה יונגי שונא את הים.
הוא נשכב על הספה והביט לתקרה. הוא חשב שהוא יתרגז ללכת לים, אבל כשהוא הביט פנימה לתוך עצמו, מצא שהוא דווקא מחכה לזה בקוצר רוח.
~
יונגי נרדם. הוא התהפך על הספה שישן עליה, מנסה להתעורר מהחלום שהיה שבוי בו. הוא לא הבין מדוע פתאום הוא חולם דווקא את זה, את החלום הזה שרדף אותו במחשבות ללא הפסקה.
זה לא היה חלום.
זה היה זיכרון שהוא ניסה בכל כוחו לשכוח.
יונגי ישב ליד הבן זוג שלו ששבילי דמעות חרצו את פניו. אבל הוא כבר לא בכה, הוא היה עייף מלבכות.
יונגי הציע לו לקחת את המשימה שקיבל מאלוהים ולעשות אותה במקומו, אבל הבן זוג שלו היה עקשן.
"אני אעשה את זה" הוא אמר בקול חנוק. "אני אעשה את זה יונגי, אבל זו הפעם האחרונה. אני לא יכול יותר"
יונגי הצליח להתעורר מהחלום. אולי הוא חלם את זה כי לבן זוג שלו גם קראו ג'ימין.
אבל ג'ימין שלו היה נראה אחרת.
ג'ימין שלו היה עם שיער בלונדי בהיר מאוד מאוד, כמעט לבן. הוא היה מתולתל וקצת נפוח, כאילו מעולם לא סירקו אותו, אבל יונגי ידע שג'ימין שלו ישב מלא דקות באמבטיה להשיג את המראה הזה. היה לו עגיל פס קבוע באוזן ושרשרת כסף עדינה שענד תמיד. היו לו שפתיים עבות ורכות, כאילו הן מרשמלו מתוק, ועיניים גדולות ששאלו, תהו, והרגישו כל דבר. עיניים חומות בהירות עם נצנוצי זהב בתוכן, שנעלמו כשהוא צחק. יונגי שכח את העולם סביבו ברגע שהביט בעיניים האלו.
הוא הסתובב על הצד בספה ושקע בזכרונות.
לכל מלאך בשמיים היה תפקיד אחר. של יונגי היה ללוות את המתים לשמיים ולעזור להם להתחיל את החיים שלאחר המוות. של ג'ימין שלו היה להיות המלאך השומר שמוקצה לכל ילד. הרי ידוע שילדים עושים המון שטויות, ואם לא מלאכים כמו ג'ימין שלו, מזמן הם היו נפגעים.
הפעם ג'ימין שלו קיבל ללוות ילדה קטנה ומתוקה, רק שהיא חלתה בסרטן. הוא עבד קשה מאוד לשמור עליה בחיים, מלווה אותה בכל יום, בכל טיפול, בכל עליה ובכל נפילה. שולח לה חלומות נעימים וכוחות להתמודד עם הסיוט שהיא עוברת.
זה נמשך ככה שנים. החבר שלו הכיר את כל המשפחה שלה, כולל את האח המסור שהגיע לבקר בכל רגע פנוי שהיה לו.
הוא היה יושב ליד אחותו, בימים הטובים מכין איתה שיעורי בית בסבלנות, מקריא לה סיפורים. בימים הרעים כשהיתה ממוטטת מרוב כימו, מקיאה ללא הפסקה ובוכה כבר שיגמר, הוא החזיק לה את היד, ליטף את ראשה וכשסוף סוף נרדמה היה נכנס לשירותים ובוכה את נשמתו.
הוא היה עושה דילים עם אלוהים.
תיקח אותי במקומה. תן לי לסבול במקומה.
יונגי ראה איך הבן זוג שלו לוקח תפילה אחר תפילה לאלוהים. מכניס אותה אישית למשרד של אלוהים על כרית קטיפה.
אבל אלוהים היה אטום.
ואז הגיע היום שלחדר של יונגי נכנס הבן זוג שלו צועק, רועד, בוכה ללא הפסקה.
הוא קיבל משימה שעליו לקחת את צאריונג לעולם הבא.
"אז למה היא נלחמה כל השנים האלו? למה היא סבלה כל כך?" הוא בכה ויונגי יכל רק לחבק אותו ולהקשיב.
לא היתה לו תשובה.
הוא היה מלאך שרק ביצע את העבודה שלו. הוא לא התעמק בשאלות כמו הבן זוג שלו.
יונגי לקח במיוחד יום חופש להיות זמין למקרה והחבר שלו יצטרך אותו. הוא ראה איך הבן זוג שלו לוקח את היד של צאריונג ומוביל אותה לשמיים. הוא חייך אליה וסיפר לה על כל ההפתעות שיש בשמיים בשבילה- לונה פארק, חנויות גלידה ללא הפסקה, גן ענקי עם כלבים שאפשר לשחק איתם...
הוא חייך וצחק, אבל יונגי ראה שמתחת למשחק שלו, החבר שלו שבור ומפורק לרסיסים.
גם אחרי שצאריונג נקלטה בשמיים, החבר שלו חזר לעולם בני האנוש, עוקב בכאב אחרי הוסוק.
הוסוק לא עזב את בית החולים. הוא נשכב במיטה של צאריונג וסירב לקום. הוא לא בכה. הכאב היה גדול מכדע שהוא יוכל לבכות. הכאב מילא את ליבו, הכיל את כולו עד שהוסוק קרס ואיבד את ההכרה, מובל לטיפול נמרץ, במיטה של צאריונג.
שבועיים אחרי נכנס לכיתה של הוסוק תלמיד חדש.
הוא התיישב בשולחן של הוסוק, ג'ונגקוק ונאמג'ון. הוא היה עקשן ואפילו תקע לנאמג'ון מגש על הראש, אבל רק חודש אחד עבר והארבעה הפכו לחברים שלא נפרדו לרגע.