ג'ימין וטאהיונג הגיעו כמו תמיד לבית הספר באיחור. אבל הפעם מסיבה מוצדקת.
טאהיונג התיישב ליד ג'ונגקוק, הוא רצה לשאול אותו משהו והיה קצת לחוץ, כי זה היה סופר חשוב לו, בסוף הוא שלח לו הודעה, למרות שיש שולחן לידו.
"טאהיונג. טלפון אלי, לא אמרנו בלי טלפונים בכיתה?"
צווחה המורה בקולה הצורמני.
"איזה אמרנו, את אמרת" מלמל טהיונג ולצערו הרב המורה שמעה אותו.
הוא קיבל ריתוק, מה ששימח את נאמג'ון שלא יהיה מרותק לבד. במהלך השיעור טאהיונג ניסה למשוך את תשומת ליבו של ג'ונגקוק, אבל המורה איבדה את הסבלנות והוציאה אותו מהכיתה, מסמנת אותו בתור הטרוריסט הבא אחרי ג'ונגקוק.
ג'ונגקוק מיהר אחרי הלימודים לחוג שלו, הוא היה מורעל על טאקוונדו, וכך לטאהיונג לא היתה אפילו הזדמנות לשאול אותו את מה שרצה.
עם שני חברים בריתוק ואחד מרביץ לאנשים או חוטף מכות- הם אף פעם לא היו בטוחים מה קורה בחוג, ג'ימין והוסוק מצאו את עצמם רק שניהם.
גימין החליט שזו הזדמנות מצוינת להציע להוסוק לצאת איתו.
" היי, צ'יטוס," שאל כשעצרו לקנות גלידה בדרך לבית של ג'ימין. "רוצה שנצא ביחד?"
כן, ג'ימין היה תמיד מאוד ישיר.
הוסוק לקח ביס גדול מדי מהגלידה וכמעט נחנק.
אממ מה הוא יענה? ג'ימין חמוד והכל אבל...הוא לא אוהב אותו.
ג'ימין הביט בו בעיניים גדולות והוסוק לא יכל לסרב לבקשה.
"כן בטח, בוא נצא" ענה בקלילות כאילו מדובר על מזג האויר , רואה איך החיוך גדל על פניו של ג'ימין.
ג'ימין הדביק נשיקה על הלחי של הוסוק, מה שהרגיש לא טבעי לשניהם וגרם להם לצחקק במבוכה.
זה בטוח ישתפר, חשב ג'ימין, כל התחלה היא צולעת, לא?
טאהיונג הביט בקנאה על ג'ימין והוסוק המתרחקים. הם מחוץ לכיתה. הוא כלוא בפנים.
היה על פניו מבט אומלל כל כך שנאמג'ון בחר לשיחה את הנושא היחיד שטאהיונג לא סתם את הפה לגביו- ג'ין. אם זה לא יעודד את טאהיונג, אז נאמג'ון לא ידע מה עוד יכול לעבוד.
הוא הקשיב לסיפורים על ג'ין, שהציגו את ג'ין בלא פחות מאשר גיבור העל הבא, תוהה אם טאהיונג לא מגזים.
איך ג'ין עף והגיע להרים את הילד מהכביש שניה לפני שעברה מכונית? נו באמת.
כשהמורה יצא להכין לעצמו קפה, נאמג'ון שלף טלפון והושיט לטאהיונג.
"אם תרצה להשלים את מה שהתחלת.." אמר
טאהיונג הביט בו בהערכה ומיהר לסמס לג'ונגקוק, מנסח את ההודעה כך שנאמג'ון לא יבין את התוכן האמיתי שלה, למקרה כמובן והוא יציץ.
"בשבת יש מסיבת קידום לג'ין היונג, באולם השמיים מחוץ לעיר, רוצה ללכת איתי?"
~~~
ג'ונגקוק מחה את הזיעה ממצחו. הוא הניח את הארגזים שהרים ובדק את הטלפון שלו, חיוך מתפשט על פניו.
"כן בטח!" כתב, ומיד מחק, זה הרגיש מתלהב מדי. אסור לו להראות מתלהב.
הוא התלבט עוד קצת זמן ולבסוף שלח-
"זה דייט?"
מקבל תוך שניה הודעה
"היית מת"
ג'ונגקוק צחק וסימס בחזרה
"אני יודע, היינו שם"
והכניס את הטלפון לכיס.
למרות שהבוס שלו הרשה לו, הוא לא אהב להיות כל הזמן בטלפון.
ג'ונגקוק לא הלך מעולם לטאקוונדו. הוא אפילו לא יודע איך הוגים את המילה.
זה היה שקר שהמציא לחברים שלו כשלא רצה לספר להם שהוא עובד כבר תקופה בעבודה צדדית, עוזר לשלם את הוצאות הבית. זה נכון שבעבר לא היה חסר לו כלום, והוא גדל במשפחה אמידה, אבל כבר מעל שנה שאבא שלו נמלט מרשויות המס אחרי שהעלים מיסים בשווי של כמעט שני מיליון, ומס הכנסה עיקלו להם כל מה שהיה רשום על שמו.
הם גרו בבית של סבתא שלו, מצד אמא למזלם הרב, כך שבית לפחות נשאר להם.
אבל כל המשכורת של אמא שלו, אנג'לין, שהיתה רואת חשבון, הלכה לקניית כל רהיטי הבית ומכשירי החשמל, ולהוצאות הבית השוטפות, כמו גם לעורכי דין שונים.
העובדה שבעלה מעל במיסים לא משכה אליה לקוחות, ואמו של ג'ונגקוק אולי נשאה בתואר, אבל נאלצה לעבוד כמזכירת קבלה במשרד קטן ולהרוויח משכורת מינימום, איתה אי אפשר להחזיק בית ולגדל ילד.
ג'ונגקוק ראה איך אמו מאבדת את הלקוחות האחרונים כשנקראה שוב ושוב לחקירות מחשד שהיא משתפת פעולה עם בעלה. וראה אותה יושבת בלילות מחשבת כיצד תשלם את חשבון המים, וכיצד את החשמל, בודקת איפה איפה לקצץ עוד ואיפה עוד לחסוך.
אחר צהרים אחד הוא עבר בין חנויות וחיפש עבודה, והתקבל לעבודה בחנות ירקות. הזהירו אותו שיש הרבה ארגזים לסחוב, ושהעבודה פיזית אבל הוא לא היסס.
השכר שלו לא היה גבוה, ובעל החנות חשב שהנער רק מחפש כסף לבילויים או להוציא על החברה שלו.
בעל החנות היה אג'אשי בשנות השישים לחייו, מחייך תמיד ועם שורש ירק כלשהו בפיו. קראו לו רק אג'אשי, הוא מעולם לא גילה את השם שלו לאף אחד, הוא פשוט היה האג'אשי של הירקות.
ג'ונגקוק היה עובד מסור ואחראי, ובעל החנות הרגיש איך הנער נכנס לו ללב. הוא דאג שג'ונגקוק יאכל היטב ולא יעבוד קשה מדי, וכשצחק ערב אחד ושאל מי הבחורת ברת המזל שהוא עובד בשבילה, ג'ונגקוק ענה בחיוך "אמא שלי".
אחרי יומיים האג'אשי של הירקות החליט לעלות את שכרו, ותירץ שמאז שהוא בחנות קונים יותר.
זו לא היתה המצאה, כי האג'ומות פקדו את החנות רק בימים שג'ונגקוק עבד, קונות כל מה שהציע להן ודוחפות לידיו עוגיות אורז שהכינו בעצמן, מחכות לחיוך הארנבי שעלה פניו בכל פעם שהושיט להן את השקית עם הירקות שקנו.
ג'ונגקוק עבד סך הכל הכל שלוש פעמים בשבוע, אבל הוא חסך את רוב הסכום, ואמו שמה לב איך חשבונות שהניחה על הטלפון לתשלום פתאום משולמים לבד.
כשרצתה לדבר עם ג'ונגקוק על זה הוא פשוט אמר לה, "אבל אמא, אני גם גר כאן" ולקח מהמקרר בננה מילק, "אני הולך לג'ימין" קרא,
משאיר את אמו להסתכל הרבה אחרי על הדלת ולהודות לאל על הבן שקיבלה.
עם החברים הוא תמיד הזמינו פיצה, שהיתה זולה ומתאימה לתקציב של כולם. מאז שטאהיונג הגיע ואיתו הררי כסף הוא הזמין אותם לארוחות גדולות יותר, והבילויים שלהם בחוץ הפכו להיות תכופים יותר וגם- יקרים יותר.
טאהיונג הציע כמובן לשלם, אבל זה לא שג'ונגקוק יקח ממנו כסף.
נאמג'ון עבד גם הוא בתור ראפר בקפה בר שכונתי והרוויח לא רע, והוסוק קיבל פה ושם הופעות ריקוד. ג'ימין לא עבד, לא למד ונראה שרוב הזמן הוא מבריז, וג'ונגקוק קינא בו לא פעם, על הקלילות שהוא חי בה והעובדה שיש לו דירה משלו! חלום של כל נער מתבגר.
ג'ונגקוק סיים את המשמרת ואכל אפרסק, מרים טלפון לטאהיונג. "מה עושים במסיבת קידום הזו?"
"מקדמים את ג'ין " ענה טאהיונג, גורם לג'ונגקוק לגלגל את עיניו.
"באמת? חשבתי שיחלקו סוכריות של חדי קרן. חבל." ענה ג'ונגקוק בציניות. "נו באמת טאה, התכוונתי, מה בתוכנית. זה אירוע רשמי? זה אירוע חברי?"
"זה אירוע רשמי" ענה טאהיונג בביטחון. עבודה זה עיניינים רשמיים, לא?
"וזה בסדר להביא חברים לאירוע רשמי?" ג'ונגקוק לא הבין.
"בעצם...זה אירוע שג'ין מארגן לעצמו, אז לא תהיה בעיה. זה לא אירוע רשמי". ענה טאהיונג בביטחון.
"תגיד, איך קיבלו אותך בכלל לעבודה כמלאך?" הקניט אותו ג'ונגקוק.
"בגלל היופי שלי" ענה טאהיונג, גורם לג'ונגקוק לצחוק.
"מה ללבוש אז? משהו ייצוגי או בגדים רגילים?"
טאהיונג גמגם "אעע לא חשבתי על זה. פשוט נגיע לשם ונראה"
הגישה האופיינית של ג'ימין וטאהיונג לכל דבר. נבוא. נראה. נאלתר.
לא משנה שפעם אחרי פעם האילתורים שלהם הוכיחו את עצמם כגרועים.