טאהיונג הלך לארוז בייאוש בזמן שיונגי צעד לצד ג'ימין, מסתכל עליו כאילו הוא חידה שצריך לפתור.
את ג'ימין לא עניינו המבטים החודרים של יונגי, היו לו שלל דברים חדשים להתבונן בהם.
הוא הסתכל בסקרנות ברחבי השמיים, מצביע ושואל מלא שאלות.
"ומה זה השלט בשמיים?" שאל ג'ימין שאלה נוספת, התשיעית בדקה האחרונה.
"לוח הודעות", ענה יונגי, מנסה להיות סבלני "מה עוד יכול להיות שלט בשמיים?" נפלט לו בציניות שהיתה חלק ממנו.
"אני יודע?" ג'ימין משך בכתפיו. "חשבתי לוח טיסות. דברים כמו הסיור הבא לגן עדן יוצא בשעה כזו וכזו"
"אנחנו לא חברת טיולים" צחק יונגי. זה היה קול מאוד לא מוכר בשמיים שכמה מלאכים הסתובבו לעברו בבהלה. כשראו כשיונגי צוחק, הם עוד יותר נבהלו ונעלמו מהמקום במהירות.
ג'ימין קרא בעיון את לוח המודעות.
"מתו היום מעל מאה איש בתאונה?" ג'ימין הרגיש איך הלב שלו מתפרק. הוא שמע על מוות בעבר אבל כשהיה בשמיים פתאום זה היכה בו ביותר עוצמה. זה היכה בו כל כך חזק שהוא לא הצליח לנשום היטב.
"אתה בסדר?" יונגי לא ידע איך לעזור לו. הוא היה רגיל להתעסק עם אנשים מתים, לא אנשים שעמדו למות מולו מכאב לב.
"איפה מקלחת הזיכרון?" שאל ג'ימין מיד כשחזר אליו האויר.
"אני רוצה לשכוח את זה. אני רוצה לשכוח את הכל".
~~~
ג'ין הביט בטאהיונג במבט מהורהר. קודם לכן, איי יו משכה אותו הצידה ואמרה לו שהפתרון הזה נוצר במיוחד לטאהיונג.
הוא סבל בשמיים, עשה טעויות, גרם לבלאגן... והוא ממילא מבריז כל כמה ימים. היא שיכנעה אותו שזה ייטב עם טאהיונג, אבל ג'ין פקפק בכך.
כשדיברה עם ג'ין היא שכחה להזכיר, שכחה כמובן בתום לב, שטאהיונג אמור לפקח על ג'ונגקוק. וג'ונגקוק נראה כמו בעיה אחת גדולה. גדולה מדי על טאהיונג.
"סיימתי לארוז" אמר טאהיונג בייאוש כאילו סוף העולם הגיע. הוא ניסה למשוך את הזמן אבל יש גבול לכמות הפעמים שהוא יכול לבדוק שהכניס הכל.
כשמלאכים ירדו כבני אדם לעולם האמיתי הם עטו דמות אדם. זה לא דרש מהם מאמץ מיוחד, רק השקעת מחשבה. כל מלאך - אפילו מתחיל- ידע לעטות דמות אדם בקלות.
בדמות האדם שלהם הם יכלו לבחור איך להראות. לשנות את המראה למפורסם או סתם להשתעשע עם פרופורציות הגוף.
"מה בחרת להיות? שאל ג'ין, מנחש את התשובה.
"אני אהיה אני רק בלי כנפיים" ענה טאהיונג.
"זו תהיה בעיה, אתה יפה מדי", אמר ג'ין. זו לא היתה רק מחמאה, טאהיונג באמת היה יפה מדי.
אבל היה על פניו מבט מלא אומללות שג'ין לא לחץ עליו לענות לו לניסיונות העידוד שלו.
"לפחות לא חתכו לי את הכנפיים", אמר טאהיונג והפתיע את ג'ין.
אז הוא כן רוצה להיות מלאך? לפחות זה.
העונש החמור ביותר זה לקטוע למלאך את הכנפיים. בהשוואה לבני אדם, זה כמו סירוס. נטילת כל הכוחות של המלאך וכל המהות שלו.
זה גם נחשב להשפלה איומה, מסוג הסיפורים שעוברים מפה לאוזן במדורות בתנועות נוער.
זה היה עונש בלתי הפיך ועל מלאך כזה נגזר להיות לנצח לא שייך לשום עולם. לא לעולם של בני האדם, שכן הוא מלאך, ולא עולם המלאכים משום שאין לו שום יכולת של מלאך.
"ג'יונג אוהב לאיים אבל הוא לא היה עושה את זה" אמר ג'ין, מנסה לנחם. "נו , תתעודד קצת, טאהיונג. זה בסך הכל לכמה שנים עד שגונגקוק ימות. הוא לא יצליח לברוח מהמוות שוב".
טאהיונג התעודד. ג'ין צודק. כמה בני אדם חיים, שישים,שבעים שנה? עבור מלאך זה כמו שעות בודדות בחיי הנצח שלהם.
"תודה ג'ין", אמר טאהיונג, מעט מעודד. "מזל שיש לי אותך".
ג'ין טפח לטאהיונג על הכתף. "בוא, ניקח את ג'ונגקוק ממקלחת הזיכרון ותרדו לעולם בני האנוש.
מקלחת הזיכרון היתה ריקה. זה היה צפוי, כי אחרי שמוחקים לבן האנוש את הזכרונות מהחיים הקודמים שלו- שולחים אותו שוב למטה לגלגול החדש שלו בגוף אחר. לא כל בני האדם ממשיכים לגן עדן או גיהנום, יש כאלו שזוכים בהזדמנות שניה.
אבל ג'ונגקוק לא היה אמור לחזור בגלגול חדש, הוא היה אמור לחזור בדיוק בגוף איתו הוא עלה לשמיים, ולכן, למצוא את מקלחת הזיכרון ריקה אומר שהם בצרה צרורה. שוב.
"טאהיונג!!" ג'ין גלגל עיניים. "איך השארת אותו לבד כאן?" הרים את הקול.
טאהיונג ניסה להצטדק שהוא חשב שג'יונג מטפל בזה אבל ג'ין נעץ לו מבט מצמית.
יש גבול לכמות הפשלות ליום אחד, וג'יונג כידוע, מעולם לא עשה משהו בעצמו.
ג'ין וטאהיונג חיפשו בעמדת ההמתנה, אבל כל מה שהם מצאו זה את ג'ימין שנפרד מיונגי והודה לו על הסיור, אבל היה נחוש לשכוח את כל הכאב שהרגיש כשקרא על האנשים שמתו.
יונגי ליווה את ג'ימין למקלחת הזיכרון, חיכה שייצא והטיס את ג'ימין המנומנם חזרה לביתו.
ההימצאות של יונגי ליד טאהיונג הוציאה את טאהיונג בצורה הכי גרועה שיכלה להיות. המבט שג'ין נתן לטאהיונג אמר הכל- ככה היית צריך לדאוג לג'ונגקוק.
קצות האוזניים של ג'ין האדימו. זה נבע מלחץ שבו הוא היה נתון. הוא הלך לבדוק בעמדת הצ'ק אין של גלגול הנשמות אם נרשם שם בחור בשם ג'ונגקוק, ובינתיים, טאהיונג נשאר ליד מקלחת הזיכרון, עם פקודה לא לזוז ולא לעשות עוד שום טעות.
טאהיונג הרהר במר גורלו והיה שקוע באומללות שלו עד שלא שם לב לדמות שהתיישבה לידו והסתכלה עליו.
בינתיים ג'ין חזר מעמדת הצ'ק -אין עם מבט מודאג, אבל כשהביט לכיוון של טאהיונג אורו עיניו.
"מצאת את ג'ונגקוק! איזה מזל!"
טאהיונג הרים מבט מופתע ומצא את עצמו מסתכל על החיוך של ג'ונגקוק.
"שלום" אמר ג'ונגקוק במבט תמים מאוד.
"יופי. כל הכבוד טאהיונג!" ג'ין נשם בהקלה.
הוא עבד כפולה היום, והיה עייף מאוד והיה נואש לישון. אבל לא לפני שיוודא שטאהיונג מגיע עם ג'ונגקוק לעולם בני האנוש.
"קדימה, תרדים אותו ותיקח אותו לבית שלו" זירז ג'ין. נחוש לסיים את הסאגה הזו כמה שיותר מהר. כל דקה עם טאהיונג אלו עוד עשרים דברים שיכולים להשתבש.
"אבל הוא לא--" התחיל טאהיונג לומר, וג'ונגקוק נכנס לדבריו ושאל בקול תמים וחמוד "מי אתה?" פונה לג'ין.
"אתה לא זוכר?" שאל טאהיונג בעיניים מלאות תקווה.
ג'ונגקוק העביר יד בשערו וחייך חיוך קטן מבויש. "אני אמור לזכור?"
"למה שהוא יזכור, טאהיונג, הוא היה במקלחת הזיכרון" ענה ג'ין
"קדימה. הופ למטה. לעולם בני האדם. נתראה בסוף השבוע."
הוא דחף את טאהיונג וג'ונגקוק למטה, ראה אותם נוחתים בעולם בני האנוש וחיכך ידיים בסיפוק.
סוף סוף הוא יוכל לקחת איזו עוגיה קטנה , מקלחת ולישון.
"יום עמוס, הא?" אמר יונגי שחזר בדיוק לשמיים אחרי שהניח את ג'ימין במיטתו.
"ככה זה כשטאהיונג בצוות שלך, שום יום לא עובר בשקט", ענה ג'ין.
"אוריאו?" הוא הציע ליונגי.
"מהעולם של בני האנוש?" יונגי הרים גבה ולקח עוגיה.
"לא הייתי מאמין עליך ג'ין" אמר והתרחק , אוכל את העוגיה.