The Doubt - ספק

Part 11

״את רוצה שאזיין אותך כדי להבהיר לך שאת שלי?״ הוא שאל והנשימה שלי נעצרה.
פאק, מה שמשפט אחד יכול לעשות לי.
״לא״ אמרתי בקול צרוד והוא חייך כנגד צווארי, מנשק בעדינות מטריפה.
״תתארגני״ הוא אמר ואני נשמתי עמוק ואמרתי ״אני מוכנה״.
הוא הרים גבה והעביר מבט על כולי, ולבסוף אמר ״בואי״.
לקחתי את התיק של העבודה שלי ואחזתי בידו, משאירה את הבגדים הבודדים שהיו לי כאן מאחור.
*************

מריאנו

עצרתי את הרכב בכניסה לבניין של אלה, ממתין בתוכו בשקט ומחכה שהיא תגיע, מנצל את הזמן להחזיר מייל לנאצ׳ו ולהתקשר לאנזו.
אתמול היא שוב ברחה, אחרי ריב קטן שאני אפילו לא זוכר איך התחיל.
לצערי, אלה יודעת בדיוק מתי לברוח, ולא יכולתי לעצור אותה מאחר ומיהרתי לישיבה אחרונה לפני המינוי.
אבל זה הולך להפסק.
״כן אחי?״ אנזו ענה.
״איפה אתה?״
״עדיין חוגג״ הוא אמר, רעש של יריות ברקע ולפי הטון שלו, נראה שהכל הולך כשורה.
אנזו ופבלו יצאו לנקות את השטח לקראת מחר, התכנית הייתה להשאיר את מיאמי בהלם כדי לתת לימים של המינוי לעבור ברגיעה.
התכנית שלי הייתה לחזור בכל הכוח.
״יש חדש עם אוסקר?״
״לא״ הוא ענה ״הוא לא יצא עדיין מהבית, מחכה להוראה״.
״מעולה״ אמרתי ״תן לו אותה לקראת סיום״.
״קיבלתי״ הוא אמר ואני ניתקתי את השיחה, נותן לו להמשיך לעבוד וממתין עד שיחזור כדי להתעדכן.
הטלפון שלי צלצל ועל הצג הופיע שמו של דון רודריגז.
״מה שלומך בני?״ הוא אמר ישר כשעניתי.
״בסדר גמור״.
״יש לי עדכונים בשבילך״ הוא אמר ואני הזדקפתי ואמרתי ״אני מקשיב״.
״היפני הקטן עדיין בסן דייגו עם אחיו״ הוא אמר ״המפקדה שלהם כאן במיאמי נשארה חסרת הגנה״.
״מה עם כל השמועות?״
״מכוונות״.
״הטעיה?״
״בדיוק״ הוא אמר ״הם יודעים שכל עוד אתה חושב שהוא שם לא תעז לעשות שום דבר״.
״הם טועים״.
״בדיוק, וזה הזמן שלך להוכיח שאתה יודע יותר מהם, ושאתה לא מפחד״.
״מעולה, אתפנה לזה אחרי המינוי״.
״אין לך הרבה זמן מריאנו, הוא מתכנן לחזור בסוף השבוע״.
״יש לי שבוע שלם״.
״אני מאחוריך״ הוא אמר ״האנשים שלי ממשיכים לחפש מידע אבל אם תצטרך אותי במבצע, רק תדבר״.
״תשמור על הגב שלך, אני אסתדר״.
״את מזלזל בי ילד?״
״אתה קורא לקאפו שלך ילד?״
הוא צחק ואני חייכתי, נהנה להתגרות בו כמו תמיד למרות שידעתי שבלי דון רודריגז לא אצליח.
המכונית של אלה נכנסה לרחוב ונעצרה בהמשך ממני, וכמה שניות אחר כך אלה יצאה מתוכה.
ניתקתי את השיחה עם דון רודריגז והבטתי בה מוציאה את המעיל והתיק שלה מהמושב האחורי.
יצאתי מהרכב והתקדמתי אליה, לא טורח לנעול אותו.
״מריאנו״ היא מלמלה בבהלה כשהגעתי לידה.
״מה אתה עושה פה?״
״ברחת לי״ אמרתי, מביט אל תוך עיניה היפות.
״עצבנת אותי״ היא אמרה והזעם המוכר בעיניה הופיע שוב, כמו בבוקר.
״אז את בורחת? זה הפיתרון?״
״איתך? כן״ היא ענתה ונשענה על הרכב שלה ״אתה לא מוכן לשמוע״.
״כשזה קשור אלייך לא״ אמרתי.
״אתה לא יכול להחליט בשבילי כל הזמן״ היא אמרה ״אתה צריך להבין שיש לי דעה משל עצמי, אני לא עוד אחת מהבחורות שאתה רגיל אליהן״.
״שמתי לב״ אמרתי ואחזתי בסנטרה ״את לא בורחת יותר״.
״אתה תקשיב לי?״
״אני אשתדל״ אמרתי ונישקתי את שפתיה, מבהיר לה שפה השיחה הסתיימה, שאין לי זין למשחקים שלא שיחקתי עד עכשיו ואין לי כוונה להתחיל.
״מה אתה עושה פה?״
״באתי לקחת אותך״.
״שוב? לא ישנתי בבית כבר כמעט שבוע״.
״ישנת בו אתמול״ אמרתי והיא גלגלה עיניים.
אהיה חייב לשים סוף לגלגולי העיניים האלה.
״בעיה שלך״ אמרתי ״אני רוצה אותך אצלי הלילה״.
״למה?״
לא עניתי, העברתי מבט על כולה ושאלתי ״את צריכה לעלות הביתה?״
היא הנהנה והחוותה על התיק שלה ״אני צריכה להחליף
בגדים״.
״בואי״ אמרתי ואחזתי בידה אל המעליות.
״איך היה היום שלך?״ היא שאלה בחשש כשלחצה על מספר הקומה שלה.
״את באמת רוצה שאספר לך על היום שלי?״
היא גלגלה עיניים ואמרה ״לא על הזונות או על מי שרצחת, תודה״.
גיכחתי, ״שום דבר מיוחד, הכנות למבצע ובעיקר סגירת פינות״.
״מבצע?״
״אנזו ופבלו ברחובות עכשיו״ אמרתי ״המטרה היא לפגוע ביפנים כדי להשאיר אותם המומים לימים הקרובים״.
הזקנים ברובם התנגדו לתכנית, אבל עם תמיכתו של דון חוליו ושל אבא שלי לא הייתי צריך יותר מזה.
לא התכוונתי לבקש את אישורם הכללי, אלה להציג את העובדות ועם התמיכה של הקאפו, המילה שלהם הייתה חסרת משמעות.
״איך זה שאתה כאן?״ היא הקניטה.
״אל תדאגי, את הכדורים שלי בזבזתי היום״.
״סגירת פינות״ היא אמרה בהשלמה ואני הנהנתי, יוצא יחד איתה אל המעלית ומחכה עד שהיא פתחה את הדלת ונכנסה.
״יפה שלי״ מיה צווחה מהספה והתרומה לחבק את אלה, שולחת אליי נפנוף וחיוך קל.
״היי״ אלה ענתה וחיבקה אותה בחזרה.
נשענתי על הקיר, בוחן אותן במבטי.
״היית בסטודיו?״ מיה שאלה ואלה הנהנה, ״מתי סיימת לעבוד?״
״שעה אחרי שהלכת, הבאתי לאבא שלי את התכניות וזזתי״.
״מה הוא אמר?״
״כאילו שאת צריכה לשמוע את הדעה שלו אלה, את יודעת שהעבודות שלך במקום הראשון אצלו״.
אלה גלגלה עיניים ושמטה את הג׳קט שלה על הספה, נכנסת לחדרה ומשאירה את שתינו בסלון.
״אתה שוב חוטף לי אותה?״
״אני לא חושב שיהיה לך משעמם כשהיא לא תהיה כאן״ אמרתי כיודע דבר והיא הפנתה אליי מבט שואל ואז ההבנה חלחלה לתוכה והיא פתחה את עיניה בהפתעה ״אתה יודע?״
הרמתי גבה, היא באמת חושבת שלא אדע איפה האנשים שלי מסתובבים?
״סיפרת לאלה?״
״זה לא תפקידי לספר לה״ אמרתי והיא נאנחה, ״אני רוצה לספר לה.. היא פשוט כל כך הזהירה אותי לא להתקרב לאנשים שלך״.
״היא צודקת״.
״קצת מתיימר מצידך להגיד את זה, לא?״
חייכתי חיוך קטן, לא היה לי מה להגיד.
״אכפת לך?״
משכתי בכתפיי, ״מתאו ילד גדול מיה, לא אכפת לי עם מי הוא יוצא הוא מזדיין״.
אלה יצאה בחזרה מהחדר, שוב עם התיק לכתפה והתקדמה לעברנו במבט חושד.
״מה ארזת בכל זה?״ מיה שאלה ואלה משכה בכתפיה ״פשוט הכנסתי דברים, אני לא יודעת לאן מריאנו ירצה ללכת״ היא אמרה ושלחה אליי מבט מאשים.
״את מוכנה?״
״יובל התקשר אליי היום כי לא ענית לו״ מיה אמרה ״תחזרי אליו״.
״יובל?״
״אח שלי״ היא אמרה ״תרגע״.
אחזתי בידה, נותן לה להפרד ממיה ולבסוף יוצא איתה חזרה אל הרכב.
״את רעבה?״
״אתה מתכוון לקחת אותי לאכול ככה?״ היא שאלה והצביעה על עצמה.
התעלמתי, מתחיל לנסוע לכיוון השכונה בה גדלתי.
הטלפון שלי צלצל, נאצ׳ו.
״נאצ׳ו?״
״קיבלתי את המייל שלך אחי, הכל טופל, אין לך מה לדאוג״.
״קיבלת את המידע על היפני הקטן?״
״קיבלתי״ הוא אמר ״גם על המפקדה שלו, דון רודריגז עדכן אותי, בטיפול״.
״לא נעשתה שום פעולה השבוע אבל אני רוצה אותו מת״ אמרתי בחומרה ״אנזו ופבלו התחילו את הפגיעה בעסקים שלו היום, נמשיך אחרי המינוי״.
״מעולה, התכנית התחילה גם כאן״.
״אל תגזים נאצ׳ו״ אמרתי באזהרה.
נאצ׳ו צחק ואמר ״אל תדאג אחי״.
ניתקתי את השיחה, מקווה שבאמת אין לי למה לדאוג.
נאצ׳ו היה פחות מאופק ממני, מבחינתו התגובות היו צריכות להיות מידיות וכמה שיותר ראוותניות.
מבחינתי - הן היו צריכות להיות מדויקות.
אין ספק שברוב הפעמים הפגיעה צריכה לבוא באופן מיידי, אבל לפעמים היה חכם יותר לחכות.
״מה זה?״ אלה שאלה כשעצרתי את הרכב ליד החנות הפינתית שבה אני, אנזו, נאצ׳ו, סנטיאגו ופבלו היינו אוכלים כמעט כל ערב כשהיינו ילדים.
כשהם עברו לסן דייגו, נשארנו שלושתינו, אבל מעולם לא הפסקנו לבוא לכאן.
״הייתי אוכל כאן כמעט כל ערב כשהייתי ילד״ אמרתי ויצאתי מהרכב, פותח את הדלת ולוקח את ידה ״עד שהעיניינים התחילו להסתבך ונאלצתי לקחת יותר ויותר תחומי אחריות, דבר שגרם לכך שלא אוכל לבוא כל כך הרבה״.
״מריאנו? בני!״ אוויטה צעקה ויצאה מאחורי הדלפק, מושכת את פניי אליה ומניחה נשיקות על שתי לחיי.
״מה שלומך?״ שאלתי בחיבה שלא נשכחה.
״בסדר גמור, מה שלומך? מה שלום ההורים שלך? ואיך שאר הילדים שלי?״
״כולם בסדר גמור, תכירי את אלה-״
״אני מכירה אותה״ היא אמרה וחיבקה גם אלה, מנשקת את שתי הלחיים שלה.
״מכירה אותה?״
״ביום הראשון שהגעתי למיאמי, סבא שלי בא לקחת אותי מהשדה והביא אותי לכאן, הוא טען שאין אוכל שמתחרה באוכל שלה, ושכדאי שאכיר את המקום הזה״ אלה אמרה בחיוך ״מאז אני חוזרת לכאן כמעט פעם בשבוע״.
״לא באת הרבה זמן ילדתי״ אוויטה אמרה בטון מאשים בדיוק שאלברטו בעלה, יצא מהדלת הקטנה המובילה למטבח.
״מריאנו?״ הוא שאל והידק את המשקפיים שלו על עיניו לפני שבא לחבק אותי.
״שלום גם לך ילדה יפה״ הוא אמר וחיבק את אלה.
״איך את מכירים?״ אוויטה שאלה בהתרגשות.
״אלה עיצבה את שתי הבתים החדשים שלי ושל אנזו״ אמרתי.
״זכית בני״ אוויטה אמרה כיודעת מעבר ״מה אני מקשקשת? אתם בטח רעבים, תשבו! אכין לכם את המנות שלכם״.
״ברגע שראיתי אותך מהחלון, שמתי את המנה שלך בהכנה, מה תרצי ילדתי? את המנה הקבועה שלך?״ אלברטו שאל.
״אקח כמו של מריאנו הפעם״ היא אמרה, נצמדת אליי מעט מבלי לשים לב.
״אביא לכם סלטים בינתיים״ אוויטה הובילה אותנו לאחד השולחנות הפינתיים שסמוכים לאש מן האח ומיד נעלמה במטבח, כשאלברטו משתרך אחריה.
״לא ידעתי שאת מכירה אותם״.
״אני מאוהבת במסעדה הזאת״ היא אמרה בעיניים נוצצות ״ובאוויטה ואלברטו, הם אנשים טובים״.
״מאוד״ אמרתי ״למרות מי שאנחנו הם מעולם לא התייחסו אלינו אחרת״.
״נולדת כאן?״
״נולדתי וגדלתי כאן״ אמרתי ״דוד שלי גר לא רחוק מכאן, וההורים שלי במרחק כמה רחובות״.
״הייתה לך ילדות טובה?״ היא שאלה בדיוק שאוויטה הגיעה עם מגש עמוס בצלחות קטנות והחלה להוריד אותם לשולחן, מביאה לאלה כוס עם לימודה ולי כוסית וויסקי.
״כן״ עניתי ״למרות העולם שלנו, אבא שלי דאג שתמיד נהיה ביחד ונתן לנו כל מה שרצינו״.
״היו לך חברים אחרים? שלא שייכים למאפיה?״
״לא הרבה״ אמרתי ״וזה לא החזיק יותר מדי, אף אמא לא רצתה שהילד שלה יתחבר עם ילד כמוני, וכולם ידעו מה שם המשפחה שלי״.
״זה הפריע לך?״ היא שאלה בהתעניינות.
״לא ממש״ אמרתי ״כל הזמן הזכירו לי מי אני ומה יהיה היעוד שלי, ידעתי שאין מקום לאנשים מבחוץ״.
״לעמוד בראש?״
״כשהייתי קטן יותר חשבתי שאהיה יד ימינו של אוסקר״ אמרתי ״עד שהמצב הסתבך, ומה שקרה אילץ את אבא שלי להכשיר אותנו מוקדם ממה שתכנן.. לפחות אותי״.
״מה קרה?״
״היפנים רצחו את סבא שלי מול העיניים שלי״ אמרתי והרגשתי את הזעם מטפס בגופי ״הייתי הנכד הכי קרוב אליו, ונסענו יחד לחתונה של דוד שלי, היפנים ארבו לנו בדרך״.
היא הביטה בי בשתיקה, ״הם ירו על הרכב שבו נסענו וסבא שלי נהרג כשניסה להגן עליי״.
״נשארת לבד?״
״כן״ אמרתי ״ידעתי שיש לי שתי ברירות, וראיתי את אבא שלי מגן על עצמו מספיק פעמים כדי לדעת איך להשתמש בכלי נשק״.
״מה עשית?״
״לקחתי את האקדח של סבא שלי, חיכיתי שיתקרבו למכונית לוודא הריגה ויריתי בכולם, לא פעם אחת, לא פעמיים, ריססתי את כל הגוף שלהם וגמרתי את כל הכדורים שהיו לסבא שלי על הגוף״ אמרתי באכזריות.
״בן כמה היית?״ היא שאלה בלחש.
״כמעט 11״.
״ילד״ היא מלמלה, דמעות בעיניה.
״לא יכולנו לדעת שזה מה שיקרה, המצב היה רגוע באותו הזמן ובגלל זה לא נסענו עם אבטחה, לא הייתה לי ברירה״ אמרתי.
״סבא שלך לא ניסה להגן על עצמו?״
״היה חשוב לי יותר להציל אותי״ אמרתי ״אחר כך דוד שלי אמר לי שסבא שלי ידע שאני אהיה זה שיתפוס את מקומו, הוא מעולם לא חשב שזה יהיה אוסקר״.
אלברטו יצא עם שתי המנות והניח אותם לפנינו, מנשק את ראשה של אלה וצועד בחזרה למטבח.
״תאכלי״ אמרתי כשראיתי שהיא בוהה בי.
שאר הארוחה עברה עלינו בשתיקה, אלה לא המשיכה לדבר למרות שפניה הראו שיש עוד שאלות שמציקות לה, דברים שהיא רוצה לדעת.
היא לא רוצה להיות קשורה אבל שואלת כדי לדעת עליי כל מה שהיא יכולה.
״למה.. למה אוסקר לא קיבל את המינוי?״ היא שאלה אחרי זמן מה של שתיקה ואני חייכתי.
״מה עשית בצבא?״ שאלתי, מחזיר לה בשאלת נגד שידעתי שלא תענה עליה.
לא הייתה לי בעיה להגיד לה למה אני נבחרתי ולא הוא, לא הייתה לי בעיה להגיד שוב ושוב שאני הטוב מכולם.
אבל הייתה לי בעיה שהייתי היחיד שמדבר.
״אני לא יכולה לדבר על זה״ היא אמרה והמבט בעיניה נעשה כהה.
״למה?״
״אסור לי״ היא אמרה ״אני חתומה על סודיות, אסור לי לדבר על שום דבר שקשור לצבא או לתפקיד שלי״.
״למה?״
״בטחון המדינה״ היא אמרה מבלי לפרט יותר מדי.
ברור לי שמעבר לזה שאסור לה, היא לא אוהבת לדבר על הנושא הזה, ברור שמשהו קרה.
״כולם ככה?״
״לא״ היא אמרה ״אבל הרוב כן, במיוחד אלה שנמצאים בתפקידי מפתח״.
״את היית באחד כזה?״
היא הנהנה, ״הייתי בחייל האוויר, זה היה החלום שלי מאז הייתי ילדה קטנה״.
״את מתחרטת שהלכת לשם?״
״לא״ היא אמרה מהר מדי, ואז הוסיפה, ״אני לא מתחרטת שהלכתי לשם.. אבל אני מתחרטת שלא יצאתי מוקדם יותר כשהייתה לי הזדמנות להשתחרר כמו כל חייל רגיל״.
״למה?״
היא חייכה בעצב, ולא אמרה כלום.
המשכנו לאכול בשתיקה, וכשסיימתי את המנה שלי, שמתי לב שאלה עדיין אוכלת אבל בוהה בנקודה אקראית באוויר.
הייתי בטוח שהיא לא מרגישה את הטעם.
״אלה״, אחזתי בסנטרה וגרמתי לעיניה להתאפס.
היא עזבה את המנה שלה ואמרה ״התפוצצתי״.
הוצאתי כמה שטרות מהכיס והנחתי אותם על השולחן, מסמן לאלברטו בידי ואוחז בידה של אלה בחזרה אל הרכב.
״אני אוהבת את המקום הזה״ היא אמרה והביטה בחמימות באוויטה שנופפה לה לשלום.
״אי אפשר שלא לאהוב״ עניתי וסגרתי את הדלת שלה, עולה למושב הנהג ועל הדרך עונה לשיחה מפבלו ושם אותו על ספיקר, ״דבר״.
״סנטיאגו התקשר״ פבלו אמר ישירות ״יש שמועה ברחובות שהסאיג׳י ואחיו מתכוונים להוציא את הנקמה שלהם לפועל בעד יומיים״.
״סן דייגו או מיאמי?״
״סן דייגו, הם לא מעזים עדיין לתקוף את מיאמי״.
נאנחתי, מבין שככל הנראה מהמינוי אמשיך ישר לסן דייגו ואאלץ להקדים את פעולת ההתקפה על המפקדה שלהם.
״דבר עם סנטיאגו ותברר עוד פרטים, אני אדבר עם נאצ׳ו״ אמרתי ופבלו המהם לאישור ואמר ״אנזו ודון רודריגז על זה״.
״דון רודריגז עדכן אותי שהמפקדה שלהם כאן במיאמי נשארה ללא הגנה, נתקוף גם שם הלילה״.
״אדבר עם אנזו, נעשה את זה בעצמו״.
״פבלו״ הזהרתי אך הוא התעלם ״דון רודריגז אמר לאנזו ולנאצ׳ו את אותו הדבר, סנטיאגו בדרך חזרה לכאן עם כמה מהאנשים שלו״.
״אדבר עם אנזו״.
״אין בעיה, אני כונן הלילה״.
״תבקש ממתאו שיחליף אותך״.
״קיבלתי בוס״.
״תעדכן אותי״ ביקשתי וניתקתי את השיחה.
אין רגע אחד של שקט.
חייגתי מיד את המספר של אנזו, שענה אחרי צלצול אחד למזלו, ״כן בוס?״
״דבר״.
״דון רודריגז אמר לי שדיבר איתך״.
״דיבר״.
״סנטיאגו בדרך לכאן, נצא לפעולה קטנה הלילה״.
״תבואו הביתה ונדבר על זה״.
״אין זמן מריאנו״.
״זאת לא שאלה אנזו, תבואו ונדבר על זה, אחרי שאשמע מה התכנון אתן לכם לצאת״.
״אין לנו הרבה זמן, זה חייב להיות בזמן שכל הכוחות שלהם מרוכזים בנקודות בהם תוקפים כדי שהמפקדה תישאר חסרת הגנה״.
״תאטו קצב, הפעולה מהצהריים עדיין מעסיקה אותם, תשאיר את דייגו ואיאן ברחוב ותבוא עם פבלו״.
״אין בעיה, אנחנו בדרך״ הוא אמר וניתק.
״עד כדי כך?״ אלה שאלה לידי ואני הנהנתי, מנסה לחשב בראשי את המהלכים הבאים ולבסוף מחייג לאבא שלי.
״כן בני?״
״אני צריך את עזרתך״.
״כל דבר״.
״סנטיאגו גילה שהיפנים מתכננים להוציא לפועל בעוד יומיים את הנקמה שלהם מול סן דייגו״ אמרתי ״ככל הנראה נפעל שם אחרי המינוי אבל אני לא מתכוון לערב בזה את אוסקר ולא סומך עליו כאן״.
״אל תדאג לזה בני״ הוא הבטיח ״דון חוליו ואני אמנם זקנים אבל לא שכחנו את העבודה״.
״עוד אין תכנית מסודרת, אעדכן שאדע יותר פרטים״.
״אוקיי, אדבר עם דון חוליו ונחליט על הצעדים הבאים״.
״ככל הנראה נתקוף הלילה את המפקדה שלהם״.
״מה הלחץ?״
״הדרך פנויה״.
הוא נאנח ואמר שינסה לגלות עוד מידע.
ביקשתי גם ממנו שיעדכן אותי וניתקתי את השיחה בדיוק בזמן שבו נכנסתי לחניון הבניין שלי.
אלה צעדה בשתיקה לצידי לעבר המעליות, מעבדת בראשה את המידע ששמעה בשעות האחרונות, מידע שלכאורה היא לא אמורה לדעת.
אבל היא יודעת, ואין דרך חזרה ממה שהיא יודעת.
נטשתי את אלה לצד המדרגות והמשכתי לחדר העבודה שלי, מתקשר לנאצ׳ו ומיישר מולו קו לקראת הבאות.
שנאתי לנסוע לסן דייגו ולהשאיר את מיאמי, אבל סן דייגו מעולם לא נטשו והברית ביננו הייתה חזקה יותר מכל דבר אחר, לא התכוונתי לנטוש הפעם או בעתיד.
הדלת נפתחה ופבלו נכנס יחד עם אנזו, ושניהם התיישבו מולי.
״מה התכנית בוס?״ פבלו שאל ואני נאנחתי ״אין לנו הרבה מידע אבל לפי מה שאנחנו יודעים, הסאיג׳י נסע לסן דייגו והשאיר כאן את הסגן שלו, שלא עושה עבודה טובה במיוחד בלשמור על הבית״.
״הם לא תכננו שנדע את זה״.
״לא״ אנזו ענה ״אבל אנחנו יודעים, הפעולה שלך בצהריים עשתה הרבה רעש״ הוא אמר לי ״והתוספת שלנו מהשעות האחרונות תעסיק אותם לעוד הרבה זמן״.
״המפקדה חסרת הגנה משמעותית, אנזו ואני עם עוד חמישה אנשים נצליח להרוס אותה״.
״חשבתם על משהו?״
״סנטיאגו והאנשים שלו יגיעו, נאסוף אותם משדה התעופה וניסע ישר לשם״ אנזו אמר ״התכנית פשוטה, מטענים מסביב לכל האיזור וירי לעבר כל מי שינסה לצאת ולהכנס״.
״מתי סנטיאגו נוחת?״ שאלתי.
״בעוד חצי שעה״ פבלו ענה והתרומם, מוציא מהכספת עוד שני אקדחים וזורק אחד לאנזו.
״אנחנו מאורגנים מספיק אחרי כל היום?״ שאלתי והתרוממתי, ואנזו הנהן ״אין צורך שתבוא מריאנו״.
״אל תזיין לי את המוח אנזו״.
״אני לא צוחק״ הוא אמר ״מחר המינוי, לא ניקח סיכון שיקרה לך משהו ואנחנו מספיק אנשים בכל מקרה״.
״אנזו״ איימתי והוא התעלם והמשיך לבדוק את הנשק שלו, לא מתרגש ממני.
״הוא צודק״ פבלו אמר ״אנחנו לא תוקפים את הבית או את המלון המרכזי שלהם, לא נתעכב שם יותר מדי״.
״חוץ מזה, נראה לי שיותר מעניין בשבילך כאן״ אנזו אמר במבט משועשע והחווה על המצלמות של חדר השינה.
״תזדיינו לי מהעיניים״ אמרתי בעצבים, מבין שיש הגיון בדבריהם ולמען האמת, עמדתי בכל מקרה לשלוח אותם לבד.
אנזו צחק ופבלו חייך ברצון, ״נעדכן אותך בוס״.
הם בדקו את הנשק שלהם בפעם האחרונה ויצאו, ממהרים לכיוון המעליות.
שלחתי מייל ענייני וקצר לאנטוני בשיקגו, וכשהייתי סגור ובטוח שאין לי יותר מה לעשות עד שאקבל את המידע על התקיפה הלילה מאנזו, התרוממתי ויצאתי מחדר העבודה.
נכנסת ישירות למקלחת וכשיצאתי, לא הופתעתי לראות שאלה עדיין עובדת על המיטה.
״את מפסיקה לעבוד לפעמים?״
״מתי שאתה מפסיק״.
״הפסקתי״ אמרתי ולבשתי בוקסר ומכנס, עולה אל המיטה ונשכב לצידה.
היא סגרה את המחשב שלה והניחה אותו על השיחה לצד המיטה, משחררת את הקוקס המבולגן שלה ונשכבת.
״מתי המינוי שלך?״ היא שאלה אחרי כמה דקות של שקט והסתובבה על צידה, מביטה בי.
״מחר״.
״מחר?״ היא שאלה בהלם ואני הנהנתי.
״אני.. אתה.. מ.. אמ.. אתה לחוץ?״
״לא״ אמרתי ״התכוננתי לרגע הזה מאז שאני ילד״.
״עדיין, זה רגע משמעותי״.
״ועדיין, אני לא לחוץ״.
היא הביטה בעייני כמה שניות ולבסוף שאלה ״מה יהיה איתי?״
״שום דבר, כלום לא משתנה אלה״ אמרתי ועליתי מעליה ״את שלי, ותישארי שלי גם אחרי שאהיה הבוס של הבוסים״.
״אני.. לא״ היא ניסתה למחות ״אני לא שלך״.
״את שלי״.
״אתה ראש המאפייה מריאנו״ היא נהמה ״להיות שלך זה להיות של המאפייה, אני לא שייכת למאפייה״.
״לא היית שייכת אליה״ אמרתי ״עכשיו את כן״.
היא פתחה את פיה להגיב אך מנעתי ממנה לדבר בכך שנישקתי את שפתיה.
לא מוכן לכאבי ראש הלילה.
״אני לא״ היא אמרה והתנתקה ממני, מתנשפת, מביטה בי ובעיניה רצון לעוד.
״את כן״ אמרתי ״את יודעת הרבה דברים שאין מהם דרך חזרה, ואת מכירה אותי, ואת נאצ׳ו״.
״שמעת על דבר כזה שנקרא זכות בחירה?״
״שמעתי״.
״יש לי אחד כזה, ואני לא זוכרת ששאלת אותי מה אני רוצה״.
״אני לא שואל״ אמרתי ואחזתי בסנטרה ״את שלי, כי ככה החלטתיי״ אמרתי בטון נמוך, מסוכן, והמבט בעיניה נעשה אפל מתשוקה.
״תפסיק לחשוב שאתה יכול להחליט בשבילי״.
״אני יכול״.
״אתה לא״ היא אמרה וניסתה להדוף את חזי, אך לא הצליחה להזיז אותי באמת, נשארתי נעול מעליה.
הורדתי את שפתיי בעדינות, נהנה לראות את הציפיה בעיניה, להרגיש את הרעד בידיה העדינות.
בשניה האחרונה הסטתי את פי משפתיה, עובר לנשק את זווית פיה, את צווארה, נושך, מוצץ, מבהיר לה שכאן, אין לה זכות בחירה.
לא אצלי, לא איתי.
הורדתי את ידי ואחזתי בשולי החולצה שלה, מעיף אותה הרחק מהמיטה וחוזר ללטף את עורה באצבעי, מצמיד את השפתיים שלנו שוב.
הצמדתי את פלג גופי התחתון אליה, נותן לה להרגיש איך הגוף שלי מגיב למגע שלה, לגוף המושלם שלה.
״מריאנו״ היא מלמלה באנחה והתפתלה, ואני נשכתי את שפתה התחתונה בחזקה ושחררתי, מתרומם ומביט בטיפת הדם על שפתה התחתונה, מחייך ומוצץ אותה.
״זה יהיה כאן?״
״לא, באורלנדו״.
״יש לך בית באורלנדו?״
״יש לי בתים בהרבה מקומות״ אמרתי בשעשוע ״שם זה הבית הגדול, בדרך כלל כולם מגיעים לשם כשיש אירוע או טקס״.
״אז.. כולכם נוסעים לשם מחר?״
הנהנתי והיא הביטה בי בתהיה ולבסוף שאלה ״אני יכולה לבוא?״
הרמתי גבה בשאלה ושאלתי ״את רוצה לבוא?״
״כן״ היא אמרה בהחלטיות שסתרה את הדברים הקודמים שאמרה.
״בואי״ אמרתי לבסוף ״נצא בבוקר ונישאר לישון שם, תהי מוכנה״.
היא גלגלה עיניים ואני והתיישבתי, מושיב אותה עליי ומביט בפניה היפות.
״מה?״
״לפני שניה צעקת עליי שאת לא רוצה קשר למאפייה ועכשיו את מבקשת לבוא איתי?״
״הבנתי שלא תתן לי לחזור לחיים שלי, אז החלטתי למצות את המקסימום״.
״מה המקסימום?״
״להכיר אותך יותר כדי לדעת בדיוק איך לברוח ממך״ היא אמרה בשעשוע מעושה ״ואולי אמצא שם חתן״.
גיכחתי, מרגיש את הזעם מטפס במעלה גבי ואומר ״אני רוצה לראות אם יהיה לך מספיק אומץ לחפש״.
״אתה חושב שאין לי?״
״אני יודע שאין לך״.
״חכה ותראה״.
״את יודעת מה יקרה לגבר שתעזי להתחיל איתו?״
״מה?״
״ימות.״
״אתה מאיים?״
״אני לא מאיים, אני מבצע״ אמרתי בטון מסוכן והידקתי את אחיזתי על ירכיה, ״תפלרטטי עם מישהו ותהי אשמה במוות שלו״.
היא פערה את פיה בהלם, לאט לאט מבינה שאני רציני.
״אתה משוגע״.
אחזתי בעורפה ומשכתי את פניה אליי, מצמיד את שפתיי לשפתיה בחזקה ושולח את ידיי אל גומי המכנסיים שלה.
״רגע״ היא מלמלה אבל התעלמתי, מכניס את ידי אל תוך התחתונים שלה והיישר לתוכה, מרגיש איך גם הגוף שלה מגיב למגע שלי.
אשקר אם אגיד שלא חייכתי מזה.
הורדתי את שפתיי אל עצמות הבריח שלה, משאיר סימנים שלבטח יראו בימים הקרובים ומחייך לעצמי למשמע הגניחות העדינות שפלטה.
חתן.
אשמח לראות מי יהיה אמיץ מספיק להתקרב אליה מחר.
״פאק״ סיננתי שהיא גמרה על אצבעותיי, שומטת את ראשה באנחה קולנית על הכתף שלי.
השכבתי אותה בחזרה על המיטה, נשכב לצידה ומושך אותה בין זרועותיי.
״מריאנו, אתה-״
״לא״.
״למה?״ היא שאלה, בקולה שמץ של אכזבה.
״לישון אלה״.
״אני.. יכולה את החולצה שלי?״ היא שאלה בביישנות ואני חייכתי, ״לא, תשני ככה״.
״מריאנו!״
״כואב לי הראש מכל היום אלה, אמרתי לישון״.
״אני שונאת אותך״.
״אני יודע״.