The Doubt - ספק

Part 17

״את רוצה לנסות?״
״לא״ מלמלתי, למרות שגופי צעק את ההפך.
״אל תנסי אותי״ הוא אמר ונישק את שפתיי, נכנס לאוטו ומשאיר אותי חסרת נשימה.
לא טעיתי שחשבתי שמריאנו איברה הוא צרות, ועכשיו הצרות האלה צוחקות לי בפרצוף.
***************

אלה
התרוממתי מהמיטת שיזוף במרפסת וסגרתי את האייפד שלי, מניחה אותו על השולחן ונכנסת פנימה אל הבית.
הגברים בימים האחרונים עסוקים מאוד ולא יוצאים מחדר העבודה.
משהו קרה, זה ודאי, אבל מה כבר יכול להעסיק אותם כל כך הרבה?
מאז חזרנו ממרכז האימונים לפני שלושה ימים, מריאנו והגברים נכנסו לחדר העבודה ולא הוציאו משם את ראשם כמעט כל היום, מלבד הפסקות אוכל קטנות וגיחות לשטח מדי פעם, של כולם מלבד מריאנו ונאצ׳ו.
אתמול כבר כמעט איבדנו את זה, וסאם, לוסיה ואני החלטנו ללכת לקניון כדי להעסיק את עצמנו קצת.
חשבתי שנחזור הגברים יסיימו לעובד ויצאו מהחדר, אבל טעינו.
כמו כל לילה כל אחת מאיתנו עלתה לישון לבד והתעוררה בבוקר לבד.
היום בבוקר סאם ולוסיה הלכו לקנות כל מיני פרטים דקורטיביים לחדר של לוסיה בסן דייגו, אבל אני החלטתי להשאר בפנטהאוז ולעבוד.
הספקתי להשלים כמעט את כל הפערים בעבודה והצלחתי להגיע לקצב מאוזן, להרשות לעצמי לעבוד ברוגע.
לא טרחתי לדפוק בדלת חדר העבודה לפני שפתחתי אותה, מופתעת למצוא את מריאנו ללא נאצ׳ו, מדבר בטלפון.
״תשאיר את הפרטים אצלך, אל תדבר על זה עם אף אחד״ מריאנו אמר בטון קר ונמוך אל תוך הטלפון.
איך הוא מצליח לגרום למשפט הכי אפלטוני להשמע כל כך מסוכן?
״לא, נדבר על זה״ הוא אמר וניתק, מישיר מבטו אלי ומסיים את מה שנותר בכוסית הוויסקי שלו.
״אתה לבד״ ציינתי עובדה, אבל הוא המשיך להביט בי ולא ענה.
״סיימת להתעלם ממני?״ שאלתי אותו בספרדית, נהנית מהמבט המעט מופתע שמתחדש על פניו בכל פעם שאני מדברת בשפה הזאת.
״אני לא חושב שהתרגלתי לזה שאת מדברת ספרדית״ הוא ענה לי באנגלית.
חייכתי, מחכה לצעד הבא שלו.
״בואי הנה״ הוא אמר בפורטוגזית, וחשף את הגומה שלו.
הזדקפתי וזזתי מהדלת, צועדת אליו ונעמדת בין רגליו, מניחה את ידיי על כתפיו הרחבות.
״מה?״ שאלתי בספרדית.
״למה את פה? באת להפריע לי?״ הוא שאל באותה השפה.
״אתה רוצה שאלך?״ שאלתי והבטתי אל עיניו היפות.
הוא התרומם מהכיסא בתגובה, הצמיד את גבי אל השולחן והצמיד את שפתיו לשפתיי ״אני רוצה לזיין אותך״ הוא אמר כמעט בכעס ״אולי ככה תצאי לי מהמחשבות קצת״.
נאנחתי כששפתיו גלשו אל צווארי, מלטפות ברכות שמנוגדת לחלוטין לטון דיבורו ולאחיזת ידיו.
״אז תשחרר אותי ואני אלך״ מלמלתי בקושי, נושכת את שפתיי כשאצבעותיו נכנסו מתחת לחולצה שלי והונחו על עורי.
הוא התעלם ממני, ובמקום זה, פשט את החולצה שלי במהירות, ומיד אחריה גם את החזיה, נושך את העור הרך של צווארי, של עצמות הבריח שלי, לא נותן לי שניה לנשום כמו שצריך.
ההשפעה שלו עליי הייתה חקה מדי, ולא הייתי בטוחה שיש לו מושג.
״מי לימד אותך לדבר ככה?״ הוא שאל בפורטוגזית ופישק את רגליי, נכנס בינהם ונצמד אלי, גורם לי לגנוח.
״תעני לי אלה״ הוא אמר בטון נמוך, גורם לדופק בין רגליי להתגבר רק מלשמוע אותו מדבר בשפה הזאת.
״סבא שלי״ מלמלתי, והחזרתי את שפתיי אל שפתיו, מנשקת אותו בעצמה, מבהירה לו בלי מילים שהוא לא יוצא לי מהראש.
פרמתי את כפתורי חולצתו, מעיפה אותה מכתפיו ועוברת לרוכסן המכנסיים שלו, פותחת אותו בלהט ומורידה גם את הבוקסר.
הוא גיחך, אחז ביידי בידו האחת מאחורי גבי, גורם לכל גופי להתקמר, בעת שהביט בעייני והוריד את פיו נמוך יותר, מתביית על השד שלי ומלקק עם קצה לשונו בעדינות.
גנחתי.
מריאנו מעולם לא גילה את הכוונות שלו, והעדינות הזאת רק מבלבלת אותי אף יותר.
הוא התעכב על שדיי, מנשק, נושך, מוצץ, משאיר סימנים שלבטח יבלטו מאוחר יותר, ומחייך, מרוצה מעצמו.
מריאנו הכניס את ידו הפנויה בין החצאית שלי לעורי, ועוד לפני שהספקתי להבין מה קורה, קרע אותה מעליי, גורם לי לגנוח.
״מה עשית?״
״אקנה לך חדשה״
הוא ענה בספרדית, גורם למוח שלי להתרוקן.
״מה עוד הוא לימד אותך?״ מריאנו שאל בעת שמתח את ידיי אף יותר לאחור, וקרע גם את התחתונים שלי.
הוא הרים אותי לשבת על השולחן, מוריד את הבוקסר לאמצע ירכיו וחודר אליי במכה, בלי משחק מקדים, בלי הקדמות.
אבל לא היה צריך, הייתי מוכנה אליו.
״מה עוד הוא לימד אותך אלה?״ הוא שאל בנוקשות, מנשק את שפתיי ומחניק את הגניחות שלי.
״מי?״
״סבא שלך״ הוא אמר, מחזיר את חוט המחשבה לראשי.
הוא נדחק לתוכי שוב ושוב, מגביר את הקצב ונדחף עמוק יותר בכל חדירה.
פערתי את פי כשהרגתי שאני קרובה לסוף, מתמסרת אליו לחלוטין ושוכחת מהכל חוץ ממנו.
״את הדבר.. הכי חשוב שהוא לימד אותי שכחתי״ אמרתי בקול חנוק, מתמכרת מחדש לשפתיו, למגע ידיו, לעורו הצמוד לעורי.
״ומה הוא?״ הוא שאל, מביט בעייני ומעצים את הגירוי בעזרת ידו שנדחפה ביננו.
״להתרחק מאנשים כמוך״ אמרתי בספרדית והוא חייך בתגובה, יוצא מתוכי לגמרי ואז נדחק עד הסוף במכה, גורם לי להתפוצץ ולצעוק.
הוא גמר מיד אחריי, שומט את ראשו אל שקע צווארי ומתנשם בכבדות, מצמיד את שיניו לעורי ונושך אותו.
״חבל שלא הקשבת לו״ הוא אמר בספרדית, יוצא מתוכי ומרים את החולצה שלו מהרצפה, מושיט לי אותה.
״למה?״
״כי אני לא מתכוון לשחרר אותך אלה, נתקעת״ הוא ענה בחיוך מרוצה, מסנוור אותי.
בחיים אחרים, מריאנו היה ללא ספק גבר שמושך את תשומת ליבי בגבריות שלו, בחספוס והרצינות שלו.
אבל בחיים האלה, מערכת היחסים שלנו לא הייתה הגיונית, שום דבר מזה לא היה הגיוני, או יכול לקרות.
היו לי כל הסיבות שבעולם כדי לשלול את זה, ומנגד אף לא סיבה אחת לטובתנו.
חייכתי חיוך קטן, שומטת את מצחי כנגד שפתיו ומנסה להרגיע את הנשימות שלי.
השרשרת שלו צדה את עייני, שרשרת של חרב ארוכה שנעצרה ממש על החזה שלו, גורמת לו להראות יפה עוד יותר ממה שהיה.
עד היום היא השתלבה בנוף אבל לפתע, היא נראתה לי בולטת יותר מתמיד.
״מה זה?״ שאלתי בשקט ואחזתי בה, מתבוננת בה בעיון ומבינה שהיא יותר מסתם שרשרת של חרב.
לכל אורך החרב היה חרוט משהו בפורטוגזית מחוברת, צפופה מאוד, שהמשיך על ידית האחזקה, ומאחורה היו שני תאריכים.
אחד ישן מאוד והשני לפני זמן קצר.
״השרשרת שמסמלת את המאפיה, ואותי״.
״את הקאפו?״ שאלתי והוא הנהן.
״מה חרוט בה?״
הוא אחז בשרשרת והצביע על ידית האחזקה, ״כאן כתוב: O homem que faz o julgamento é aquele que balança a espada״ הוא אמר ״האיש שחורץ את הדין הוא זה שמניף את החרב, זה החלק שמסמל את הקאפו״.
״וכאן?״ הצבעתי על הלהב.
״Não só sangue, mas também lealdade״ הוא אמר, ״לא רק דם, נאמנות״.
״והתאריכים?״
״היום שבו נשבעתי למאפיה והיום בו מוניתי לקאפו״.
״לכולם יש שרשרת כזאת?״
הוא הנהן, ״בלי הציטוט על הידית, ועם תאריך אחד״.
״לנאצ׳ו גם יש שתי ציטוטים?״
הוא הנהן, ״גם לאנטוני ואלפונסו, אבל הציטוט שלהם אחר משלי״.
״והקעקוע?״ שאלתי והצבעתי על זרועו.
הוא הנהן, ״זה הקעקוע של המאפיה, כל מי שנשבע עושה אותו״.
״אז גם את הטבעת-״
״יש לכולם, אבל שונה, טבעת כזאת יש רק אחת״.
״אבל גם נאצ׳ו קאפו״.
״גם לו יש טבעת שונה משל כולם, אבל לא כזאת״.
״מה הכי משמעותי?״
״להכל יש אותה משמעות״ הוא אמר, ״אבל השרשרת לא משתנה לכולם, הערך שלה עולה רק לאנשים מסוימים״.
״גם הקעקוע״.
״אבל הערך שלו נשאר אותו דבר״.
הבטתי בו בעיון, מנסה להבין למה הוא עונה על כל השאלות שלי בקלות כל כך ויותר מכל, למה אני ממשיכה לשאול כשאני בכלל לא רוצה להשאר בסביבה שלו, להיות שייכת למאפיה.
אבל זה היה חזק ממני.
״בואי״ הוא מלמל, אוחז בידיי וצועד יחד איתי לעבר היציאה מחדר העבודה, והיישר אל חדר השינה.
״אני צריכה ללכת״.
״למה?״
״כי.. אני לא יכולה להשאיר את מיה לבד בדירה ו.. יש לי עוד דברים לסגור בעבודה״.
״מיה ילדה גדולה״ הוא אמר כשהביט בעייני במבט החודר הרגיל שלו ״ואת יכולה לעבוד מכאן, תפסיקי לזיין לי את המוח בתירוצים אלה, את נשארת כאן״.
נשכתי את שפתיי התחתונה, משחקת באצבעותיי עם שולי חולצתו, ולבסוף הנהנתי, יודעת שככה או ככה, אני לא רוצה ללכת.
מריאנו נכנס אל המקלחת והתפשט לגמרי, נכנס תחת זרם המים ומושך אותי אליו.
״חבל שלא ברחתי לך אתמול, לא היית יודע״ אמרתי כשחפפתי את שיערי.
הוא הרים גבה והסתכל עליי במבט שאמר שהוא יודע הכל. תמיד.
כשמריאנו סיים להתקלח ויצא, מיהרתי לצאת אחריו אל חדר הארונות והתלבשתי בשתיקה, מביטה בו ולבסוף אוזרת אומץ ושואלת, ״אתם מתכננים משהו גדול, נכון?״
הוא הרים אליי את פניו והנהן.
״ל.. למה?״
מריאנו נשען על המדפים, חולצתו מכופתרת רק עד החצי ושיערו הרטוב פרוע מהמקלחת.
בזה הרגע הייתי בטוחה, שהוא הדבר הכי יפה וסקסי שקיים בעולם הזה.
רק עכשיו התקלחתי, והרגשתי איך הלב שלי מאיץ את פעימותיו, איך הרגליים שלי מתחילות לרעוד ואיך אני שוב, רטובה.
אפילו שהוא לא נגע בי.
אלוהים ישמור, זה לא חוקי.
״היפנים חברו לרוסים, הם היו אויבים שלנו לפני המון שנים ומאז נחתם הסכם שלום, שהם כנראה החליטו להפר עכשיו״ הוא אמר ״הם מתכננים לפגוע בנו, אחרי מה שהם ניסו לעשות בשיקאגו וסן דייגו, לא אתן להם לנסות לפגוע גם במיאמי״.
״אבל.. למה נאצ׳ו פה? וכולם? אם זה רק מולכם״.
״נאצ׳ו ואני תמיד יחד, במיוחד שזה מגיע למבצעים כאלה״ הוא אמר, מוכיח לי שוב עד כמה הקשר בינהם הוא חזק, ״אם מישהו מנסה לפגוע באחד מאיתנו, הוא פוגע בכולם״.
״אז מי בסן דייגו עכשיו?״
״אבא של נאצ׳ו ודון רודריגז״.
״מי זה הדון רודריגז הזה?״ שאלתי, ״אתה מדבר עליו כל הזמן״.
״הוא יד ימינם של אבא שלי ודון חוליו, הם הכירו שהיו בני 24 כמעט ומאז לא נפרדו לרגע״ הוא אמר, ״הם ודון רופינו היו כמו שאנחנו היום״.
״אתה ונאצ׳ו והשאר?״ שאלתי והוא הנהן.
״הם היו חברים כמה שנים בהם הוא לא ידע על המאפיה בכלל, החברות שלהם התחזקה אף יותר כשעבר לגור במיאמי״ הוא אמר ״כשהחל לבלות כאן יותר, הוא התחיל לשים לב לסימנים ואז הוא גילה על המאפיה, וניסה להבין אם אלה החברים שלו והתרחק מהם״.
״איפה הוא היה גר לפני?״ שאלתי כשמריאנו סיים לכפתר את החולצה שלו ואחז בידי לכיוון המדרגות.
״אני לא יודע״ הוא אמר.
״אוקיי״.
״ואז סבא שלי נהרג, דון רודריגז היה קשור אליו מאוד, וזה היה הרגע שבו החליט שהוא מצטרף למאפיה, מאז הוא ואבא שלי ודון חוליו לא נפרדו לרגע״.
״וואו״ אמרתי, ״ממש קשורים״.
הוא הנהן וביקש מכרמן שתכין לנו לאכול לפני שפתח את
דלת חדר העבודה ונכנס, מתעלם מנאצ׳ו, ריקו, סאם ואנזו.
״הי יפה״ ריקו אמר והתרומם לחבק אותי.
״היי״.
״רוצה להתאמן?״
״אין לך עבודה?״ מריאנו נהם וכולם פרצו בצחוק.
״איפה פבלו וסנטיאגו?״ שאלתי את אנזו והתיישבתי מולו, במקום שנהפך לשלי.
״הלכו להשתעשע״ אנזו אמר ואני הפניתי אליו מבט שואל.
לקח לי רגע להבין את בחירת המילים שלו ולא הצלחתי להבין אם אני מזועזעת מזה שמשעשע אותם להרוג אנשים.
״נאצ׳ו, דיברת עם הקולומביאני?״
הרכבתי את האוזניות שלי ופתחתי את האייפד, מתחילה לעבוד ומתנתקת מכל רעשי הרקע בחדר הזה.