The Doubt - ספק

Part 58

רציתי אותו איתי, לא ברחובות.
הפחד הזה, החשש שיקרה לו משהו, איים לשתק אותי.
המבט בעיניים שלו, הגוף הרועד, ההבעה והקרירות, הקול שלו.
כל אלה סימנו לי שמריאנו הולך להיות חסר מעצורים עכשיו, הוא לא ירחם על אף אחד ולא יחכה שניה, אלה יכנס במי שצריך בכל הכוח מבלי לראות בעיניים.
וזה יכול להוביל לכל שמשהו יקרה לו.
או לאנזו וסבא שלי, לכל אחד מהם.
לא יכולתי לשאת את המחשבה שמשהו יקרה להם.
ויותר מכל, כאבה לי המחשבה שמשהו יקרה לו, ולא אהיה שם.
פאק, איך אוכל להירגע? אלוהים.
״אני מצטער יפה שלי״ הוא אמר כשהמטוס התחיל לנסוע על המסלול והתכונן להמראה, ואת ההמשך כבר ידעתי, ״אבל המאפיה קודמת לכל״.
*************************

ישראל.
פאקינג ישראל.
נשמתי עמוק וחיוך עלה על פניי כשחיכיתי שהמטוס יתייצב על הקרקע ונוכל לרדת.
זאת ללא ספק אחת הטיסות הכי ארוכות שהיו לי, אבל בו בזמן, גם הכי קצרות.
לא ידעתי להסביר את התחושה אבל היא הייתה מנוגדת לכל מה שחשבתי שיהיה.
הלב שלי רעד, אבל לא מפחד, מהתרגשות.
חיכיתי כבר לראות את כולם, התגעגעתי ברמות שכואבות לי בגוף וידעתי שברגע שאראה את הבן אדם המוכר הראשון, אצרח מאושר.
פחדתי, כעסתי, כאבתי.
אבל מעבר לכל הרגשות השליליים שידעתי שיצופו, גם חיכיתי, התרגשתי, שמחתי.
ישראל הייתה הבית שלי.
אי אפשר להסביר את זה, אבל היה משהו מיוחד באוויר, משהו שהרחיב את הלב.
את התחושה הזאת רק מי שגר כאן יבין.
לא משנה איפה אהיה בעולם ואיפה אגור, לא משנה כמה התאהבתי במיאמי והפכתי אותה לבית, האוויר של ישראל היה משהו שאי אפשר להחליף.
״מוכנה?״ דנילו שאל כשהתקדמנו עם המזוודות לכיוון הטרמינל וליציאה.
לא אמרתי לאף אחד שאני מגיעה לבד בסוף, לא הייתה לי הזדמנות.
כולם חושבים שאני מגיעה עם מריאנו ולכן אני מניחה שכולם יחכו לי בבית.
״לא״.
דנילו חייך, ״זה הבית שלך״.
״זה הבית״.
גררתי את המזוודה הקטנה שלי בזמן שדנילו אחז בגדולה וגרר אותה יחד עם שלו.
הדלקתי את הטלפון שלי בחזרה ונתתי לו להתאפס על עצמו, מרימה את הראש כדי לראות לאן אני צריכה ללכת ונעצרת.
יותר נכון, נבלמת.
בגלל שהדבר הראשון שראיתי כשהרמתי את הראש היה הפרצופים של אריאל וליאור.
ואז ראיתי אותם, עומדים ונשענים על איזה שהוא שולחן וצוחקים בינהם.
פאק, הלב שלי.
אלוהים הלב שלי לא עמד בזה.
שמטתי את ידית המזוודה ורצתי בדיוק כשהם סובבו את פניהם לכיווני, וקפצתי אל בין זרועותיו של ליאור הפתוחות.
הוא חיבק אותי חזק והרים אותי באוויר, מסובב אותי וצוחק אל גרוני, ״פאק, התגעגעתי אלייך אלוהים!״
הידקתי את החיבוק שלי, מרגישה את הדמעות זולגות ללא הכרה ואת החיוך שלי גדל מרגע לרגע.
בן רגע שכחתי מכל הפחדים שלי, מהחולי מהבוקר ומהחששות שלי מההגעה לכאן.
שום תחושה בעולם, לא השתוותה לחיבוק הזה.
״אלוהים״ מלמלתי, לא משחררת את ליאור ושואפת את הריח שלו.
גם העובדה שבא לבקר אותי במיאמי לא הפחיתה את הגעגועים אליו.
ליאור היה הכי קרוב אליי מבין כולם והמרחק ממנו היה הקשה לי ביותר.
ועכשיו הרגשתי שהלב שלי שלם שוב.
״מה? איך.. איך ידעתם?״ שאלתי את ליאור והוא חייך, ״מריאנו״.
״מריאנו?״
״הוא התקשר אליי ברגע שעלית למטוס ואמר שאת ממריאה לבד כי העבודה שלו לא מאפשרת לו לטוס היום״.
טוב, הלב כמעט שלם, היה חסר לו משהו בצורת מריאנו כאן לצידי.
שחררתי את ליאור וניגשתי לחבק את אריאל, מחייכת וצוחקת גם ממנו ומבינה שאולי פחדתי לחינם.
הל לא יתנו שיקרה לי שום דבר רע.
פשוט הייתי צריכה להישאר לידם, להישאר ליד אנשים שעושים לי טוב וגורמים לי לחייך.
בדיוק כמו שאנזו אמר.
״לעזאזל איתך, אני לא נותן לך להמריא שוב גם אם יעצרו אותי״ ליאור אמר שחיבק אותי בדרך החוצה.
אריאל לקח את המזוודות שלי מדנילו ושניהם ביחד הכניסו אותם אל תא המטען של המכונית.
דנילו חיבק אותי והבטיח שיבוא מאוחר יותר לפני שניגש לעמדת השכרת הרכב.
ידעתי שניפגש מאוחר יותר ושהעדיפות הראשונה שלו כרגע היא לראות את מיה שמחכה בדירה שלו בתל אביב.
״איך הייתה הטיסה?״ ליאור שאל ברגע שעלינו לרכב והתחלנו בנסיעה.
״אתה לוקח אותי לדירה שלי?״
״אני לוקח אותך הביתה גברת, את גרה ביחידת דיור״ ליאור נהם ואני צחקתי.
ההורים שלי החליטו לתת את יחידת הדיור לי כשהייתי בגיל 17, מאחר ושני האחים שלי היו בצבא או בשלבי מעבר דירה.
ליאור פחות אהב את הרעיון שאגור לבד, אבל לצערו או שלא, זה קרה.
״אמא ואבא מחכים לך, וגם יובל״ ליאור עדכן.
״התחלנו״ אמרתי ואריאל צחק, ״גם אצלי מחכים לך, היום יש לך סבב ביקורים״.
״אבל אני עייפה מדי״.
״יש לך כמה שעות עד הערב, תגידי שלום לאנשים החשובים ותלכי לנוח, בערב נעשה על האש ומחר החתונה״ אריאל אמר, ״תפסיקי להתבכיין, לא תהיה לך שניה לחשוב״.
כן, אריאל מכיר אותי.
גמעתי בשקיקה כל נוף וכל סנטימטר מהארץ שלי, מרגישה איך אני מתרגלת מחדש לנופים היחודיים למקום הזה.
ובמיוחד להרצליה, היה קטע משל עצמה.
לא עבר הרבה זמן עד שהגענו לרחוב, וליאור עצר את המכונית בחניה הצמודה לבית.
עוד לפני שהספקתי לדפוק בדלת, אמא שלי פתחה אותה ומשכה אותי לחיבוק ענק וארוך בין זרועותיה.
הדמעות פרצו שוב.
פאק אני רגשנית מדי.
סבב החיבוקים נמשך יותר מדי זמן, רציתי להיות צינית ולצחוק שזה נראה כאילו הם לא ראו אותי עשר שנים, אבל ידעתי להעריך את הרגע ולשתוק.
״טסת לבד?״ יובל שאל שישבנו עם כוסות קפה ועוגה במרפסת על שפת הבריכה.
אהבתי את הבית של ההורים שלי בצורה מטורפת, ועוד יותר אהבתי את יחידת הדיור שלי שהייתה מעבר לבריכה בפינה מרוחקת.
ועם כמה שהחצר שלנו הייתה גדולה והבית גדול בעצמו, הבית של מריאנו עדיין היה גדול יותר.
״טסתי במטוס הפרטי של מריאנו״ אמרתי.
יובל גיחך, ״אנחנו לא עניים ועדיין בחיים לא הייתי מאמין שתטוסי במטוס פרטי ששייך לבן זוג המיליונר שלך״.
״הוא לא מליונר״ אמרתי בשעשוע.
״צודקת, ביליארדר?״
״משהו כזה״ אמרתי בחיוך.
״הטיסה עברה בסדר?״ הוא שאל ואני הנהנתי, ״קצת ארוכה״.
״הייתי עם ליאור כשהוא התקשר״ יובל המשיך, ״הוא דואג לך״.
״אני יודעת״ אמרתי.
״את אוהבת אותו?״
״לא״.
״שוב השטות הזאת של לא מסוגלת להתאהב?״
״זאת לא שטות״ אמרתי, ״ובכל מקרה מה זה משנה? מריאנו לא מתכוון להתחתן ויש לו יותר מדי על הראש, זה לא הולך בכיוון הזה״.
״ומה איתך?״
״מה איתי?״
״את לא רוצה להתחתן מתישהו?״
״אני עדיין קטנה״ אמרתי והוא ציק, ״נכון, את קטנה, ולא התכוונתי עכשיו אבל מתישהו בעתיד״.
״אני מניחה שכן, לא הקדשתי לזה יותר מדי מחשבות״.
״אז למה את איתו?״ הוא שאל, ״שניכם מבזבזים את הזמן אחד לשני״.
״לא אנחנו לא, אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים ו.. בינתיים טוב לי״.
הוא נאנח והמשיך לשתות מהקפה שלו.
״איך את מרגישה?״
״אני בסדר״ אמרתי, ״הנחיתה הייתה קלה יותר ממנה שחשבתי שהיא תהיה״.
״והראש שלך?״
״רגוע בינתיים״ אמרתי, ״אני לא חושבת שאני מעכלת עדיין שאני פה״.
״אחרי כל כך הרבה זמן״ הוא אמר, ״התרגלת, למיאמי, לאווירה, לאנשים, ישראל שונה לגמרי״.
ליובל הייתה תקופה שהוא היה גר במיאמי אצל סבא שלי, לפני כמה שנים טובות.
שם הוא הכיר את נעה שהייתה בטיול אחרי צבא.
הם חזרו לגור בארץ והתחתנו.
וכשאני תכננתי לעשות את המעבר הזה, דווקא ליאור היה זה שעזר לי בכל מה שהייתי צריכה מההתחלה ועד הסוף וסגר בשבילי את כל הדברים המעצבנים.
ציפיתי מיובל, אבל לצערי זאת אחת התקופות הפחות יפות שלנו.
בזכות סבא שלי לכולנו הייתה אזרחות אמריקאית, לכן זה לא היווה בעיה לשמחתי.
״בדיוק״ אמרתי, ״אבל מעבר לכך, אני מתייחסת לעצמי״.
״מה זאת אומרת?״
״עשיתי שינוי לא קטן בזמן האחרון, משהו בי נפתח, מיאמי הצליחה לשנות כמה דברים ואני כבר לא אותו רובוט שהייתי״.
את הכינוי הזה לא נתתי לעצמי, זה היה הכינוי הקבוע של יובל מאז המבצע.
״נכון״ הוא אמר, ״פחדתי להגיד על זה משהו בקול אבל כבר תקופה שאני מרגיש שאת שונה״.
״באמת?״
״כן, בשיחות הטלפון שלנו או בשיחות הווידאו ראיתי שמשהו בך השתנה, את קלילה ושמחה יותר ממה שהיית כשטסת״ הוא אמר.
״ואתה בכלל לא רצית שאוטס״ אמרתי, ״אני בחיים לא אשכח את הריב המכוער שהיה לנו כמה ימים לפני הטיסה שלי״.
״אמרתי לך דברים קשים ואני מצטער עליהם, הצטערתי עליהם מלא פעמים אבל זה לא מספיק״.