The Doubt - ספק

Part 42

״אני רוצה הסבר למה שקרה כאן הערב״ מריאנו אמר לפבלו והוא הנהן, ״האנשים שלי עובדים על זה״.
״אני שומע את זה הרבה סמן ולא מקבל תשובות״.
״הם עובדים על זה מריאנו, ובקרוב יקבלו את המידע שאנחנו צריכים״.
״נגמרת לי הסבלנות פבלו, שיזדרזו״.
״אלה?״ קול מוכר נשמע לפתע וגרם לי להסתובב באחת, ולליבי להלום בטירוף כשמי שעמד מאחורי היה לא אחר מאשר סבא שלי.
**************

סנכרון מושלם.
ברגע שליבי התחיל לדפוק מהר יותר, הרגשתי את הגוף שלי נדרך ובסנכרון מושלם, זרועותיו של ריקו התהדקו סביבי ומבטו של מריאנו נשלח לעברי.
זה לא שפחדתי, וזה לא שהיה ממה להגן עליי.
אבל הופתעתי, וכאילו בבת אחת כל הכאב והעצב שהרגשתי בימים שאחרי, חזר אלי בבום גדול.
לא הייתי מוכנה עדיין לפגוש אותו.
״אלה״ הוא אמר שוב והתקרב אליי, והמבט שהיה בעיניו החזיר אותי לפעם.
לסבא שהיה בא לישראל רק בשבילי, לסבא שהיה עושה הכל למעני.
למי שהוא היה לפני שגיליתי כל השקרים שלו.
כי עכשיו אין לי מושג מי הוא.
נשכתי את שפתי התחתונה והשתחררתי מאחיזתו של ריקו, ״היי״.
״אני.. אני יכול לחבק אותך?״ הוא שאל, מתעלם מהכל ומכולם.
״לא״ אמרתי בביטחון, מרגישה איך כל פעימה גורמת ללב שלי לכאוב יותר ויותר עד שבקושי יכולתי לנשום.
״אני.. עדיין לא״ אמרתי ולקחתי צעד אחד אחורה, מרגישה את הדמעות נאספות לגוש אחד גדול בגרון.
יד אחזה בידי והצמידה אותי לחזה קשוח מאחוריי, נכרכת סביב בטני ומצליחה להשרות מעט רוגע.
״זה בסדר״ רודריגו אמר וחייך, ״קחי את הזמן שלך, אני מבין״.
״בני?״ דון אלחו הצטרף וקטע את הרגע המביך.
״אבא״ מריאנו אמר בטון הקשוח הרגיל שלו, ״אוויטה ואלברטו בסדר?״
״הם בסדר, היה מיותר מבחינתך לבוא לכאן, האירוע טופל״ הוא ענה ואז ריכך את מבטו והביט בי בחיוך, ״מה שלומך אלה?״
התאמצתי לשגר אליו משהו שנראה כמו חיוך, אחרי הכל באמת חיבבתי אותו והוא לא אשם.
״אני בסדר, מה שלומך?״
״מריאנו״ פבלו קטע את השיחה והגיע לצידנו כשהטלפון צמוד לאוזנו, ״קיבלנו מידע על פרננדו״.
״מה?״ מריאנו שאל בטון קר.
״הוא דיבר לפני כמה דקות עם לוקאס והם קבעו להיפגש״ הוא אמר והצליח לתפוס את תשומת ליבם של כולם, ״עכשיו האנשים שלנו דיווחו לי שהוא יוצא עם שניים נוספים מהבית״.
״יש אחריו מעקב עכשיו?״
״קבוע״ פבלו אישר.
״פבלו, ריקו״ מריאנו פקד, ״תעקבו אחריו, תדווחו לי לאן הוא נוסע וכשהוא יגיע תעדכנו״.
״סגור בוס״ ריקו ענה ונישק את מצחי לפני שמיהר עם פבלו אל הרכב שלו.
״אבא, רודריגז, אתם יכולים לדאוג לעניינים כאן?״
״כמובן בן, לך״.
מריאנו הפנה את מבטו לאנזו שהנהן מיידית, ״אלך למועדון, אהיה זמין משם״.
״אקח את אלה הביתה ואצטרף אליך״ מריאנו אמר ואנזו הנהן והביט בי, ״את בסדר?״
הנהנתי ואחזתי בידו של מריאנו, משפילה את מבטי וצועדת יחד איתו אל המכונית.
״תעצרי רגע״ מריאנו אמר כשהגענו ואחז בפניי בשתי ידיו, מרים את פניי ומביט עמוק בכייני.
״את בסדר?״
הנהנתי, ״כן, פשוט.. לא חשבתי שאראה אותו״.
״תצטרכי להתרגל, או להשלים איתו״ הוא ענה, ״הוא חלק מהחיים שלנו וישאר שם לנצח״.
״אתה מספר לי?״ שאלתי בכעס, ״הוא חלק גדול יותר בחיים שלי מאשר בשל כולכם ביחד״.
״אני יודע״ הוא אמר, ״ובגלל זה את צריכה לבחור אחת משתי הברירות האלה״.
הוא לא נתן לי להגיב, פשוט נישק את שפתיי ופתח את הדלת, מחכה שאני אכנס לפני שסגר אותה וחייג מספר בטלפון שלו, מעביר אותו לדיבורית ומתחיל בנסיעה.
״כן בוס?״ קולו של דנילו מילא את הרכב.
מריאנו עבר לדבר פורטוגזית מהירה ושוטפת, ואני אפילו לא ניסיתי להבין.
כי ברגעים אלה, כל מה שעניין אותי בעולם הייתה ידו שהחזיקה בידי על מוט ההילוכים, כשאצבעותיו שלובות בשלי.
מריאנו ניתק את השיחה בדיוק כשנכנסנו לחניון של הבניין.
הוא עצר את הרכב וניגש לפתוח לי את הדלת, סורק במבטו את הסביבה ונעצר כשראה את מתאו יוצא מרכבו.
״עקבת אחרינו כל הזמן הזה?״ שאלתי בהלם, הרי לא הבחנתי בו בשום שלב.
מתאו חייך, ״לא, יש לי עוד עבודות אל תדאגי״.
הסמקתי מעט וחייכתי אליו בחזרה.
מריאנו הקיש את הקוד בפאנל המעלית והקשיב בעיון לעדכונים שהיה למתאו להגיד לו, מהנהן בראשו ונשאר דרוך ומרוכז.
״תעדכן אותי בעניין הכספים, נראה שהוא מסתדר״ מריאנו אמר לבסוף, ״אני רוצה את כל המידע מהרחובות מתאו, קח את אליסאו הלילה ותשמעו כל מה שיש לאנשים לומר, אם ניתן לאנשים הקטנים להפיץ את השמועות ברחובות, היפנים יקבלו כוח״.
״קיבלתי בוס״ מתאו אמר והתרחק מאיתנו, מצמיד את הטלפון לאוזנו.
״אני עולה להתקלח״.
״אל תחכי לי״ מריאנו אמר וליטף את הלחי שלי, ״אבוא מאוחר הלילה״.
הנהנתי ונשכתי את שפתי התחתונה, מתרוממת על אצבעות רגליי ומנשקת את שפתיו ארוכות, לוקחת את כל הדלק שאוכל להמשך.
״דייגו נשאר כאן״ מריאנו אמר, ״אני זמין לכל דבר אבל הוא כאן לשירותך״.
לא אשקר, מעט חששתי כשחשבתי שאשאר בפנטהאוז לבד הלילה, אבל החלטתי על הפחד הזה לפחות לנסות להתגבר ולא להטריח את מריאנו בשטויות.
אבל כמו בכל פעם הופתעתי שהוא קרא אותי מבלי שהייתי צריכה להגיד דבר, והוקל לי אחרי שאמר שדייגו ישאר כאן.
״אוקיי״ הנהנתי והוא נישק את מצחי ופנה לחדר העבודה.
נאנחתי, עולה באיטיות למעלה ונכנסת ישירות למקלחת, מתפשטת במהירות ופותחת את זרם המים כדי שהאמבטיה תתמלא, מוסיפה את הסבון שלי ונכנסת לבפנים, שוקעת עד הצוואר.
הנחתי מגבת מתחת לראשי ואספתי את שיערי לפני שנשענתי עליה ועצמתי את עייני, נותנת לעצמי להרגע מהשעות האחרונות.
ברגע שראיתי את סבא שלי, התחלקתי לשתיים.
צד אחד שבי רצה לזרוק הכל ולרוץ אליו, לקבל ממנו את החיבוק שאני צריכה כבר המון זמן.
אבל צד אחר שבי התחרט שהוא בכלל ראה אותו, התחרט על הכמה דקות האלה שהכאיבו לי את הלב בטירוף.
תהיתי לעצמי איך ארגיש אחרי שאשמע את ההסברים שלו, ואם הכאב יעלם והכל יהפוך מובן יותר.
דלת המקלחת שלי נפתחה, ומריאנו נכנס ממנה, מבטו משתק.
״חשבתי שאתה עובד״ אמרתי והוא הפשיל את השרוולים שלו והתכופף, מצמיד את שפתיו לצווארי ומנשק, שואף את הריח שלי, נושך את עורי.
״פאק״ מלמלתי כשהרגשתי איך הדופק בין רגליי מתחזק.
״על מה את חושבת?״ הוא שאל והתיישב על הכיסא שעמד בפינה, מבטו סורק את גופי, מבעיר אותו.
״למה.. למה אתה לא נכנס?״ שאלתי בשקט.
לא יכולתי להתרכז בשום דבר, רציתי את גופו צמוד לגופי ומעבר לזה כלום לא עניין אותי באמת.
נשמתי את ריחו עצוק ומצד שני עצרתי את נשימתי כי פחדתי שילך, שההרגשה הזאת תעבור.
הראש שלי היה מלא במריאנו.
״אם אכנס איתך עכשיו, לא אתן לשום דבר להפריע לי עד שלא תוכלי ללכת״ הוא אמר בטון של הקאפו, וגרם לי להאנק ולהצמיד את רגליי בחזקה.
״ואני מחכה לשיחה כמו שאת יודעת״ הוא אמר.
הבטתי בעיניו וניסיתי להסדיר את הנשימות שלי מעט, אך ללא הצלחה.
״חשבתי על סבא שלי״ אמרתי במאמץ רב, משאירה את מבטי תקוע בעיניו ומשתדלת לא לגלוש לחולצתו הפתוחה ואל השרירים שלו כי אחרת ידעתי שגם אם תפרוץ מלחמה לא אתן לו לצאת מהמקלחת.
״רוצה לשתף אותי?״
נאנחתי, ״אני לא יודעת מה אני מרגישה״ הודיתי, ״מצד אחד אני.. אני מתגעגעת אליו ו.. ואני רוצה לשמוע את ההסברים שלו לכל השקר הזה״.
״ומצד שני?״
״אני לא יכולה לראות אותו״ אמרתי בכעס, ״אני כועסת עליו כל כך ופגועה, משהו בי יודע שלא משנה מה הוא יגיד אני עלולה לכעוס עליו לנצח״.
״את לא תכעסי יליו לנצח אחרי שתשמעי מה יש לו להגיד״ הוא אמר, ״יהיו עוד דברים שתגלי, את לא יודעת הכל ובשיחה שלכם תביני שחשבת הרבה דברים שלא באמת, אבל גם אלה לא יגרמו לך לכעוס לנצח״.
״עוד שקרים?״
״כן״ הוא אמר ללא סינון, מעמיד את האמת בפניי כמו שהיא ומכין אותי.
״אתה לא מעודד אותי״ אמרתי אבל באותה נשימה הערכתי את זה מאוד.
ידעתי שאני מעדיפה להגיע מוכנה מאשר להגיע לשם ולקבל הלם נוסף, כי זה יכול להוביל למצב שאקום ואלך מבלי לשמוע את שאר השיחה ואז לעולם לא אחזור לדבר איתו שוב.
״את יודעת מי אני, אלה?״
הנהנתי.
״מי אני?״
״הקאפו של המאפיה הסיציליאנית״ אמרתי.
״בדיוק, זה מי שאני וזה מה שאני״ הוא אמר ופתאום זה הבהיל אותי.
פתאום התפקיד שלו, המהות של החיים שלו תפס מקום הרבה יותר גדול בתודעה שלי.
״ולפניי היה דון חוליו״.
״אני יודעת״.
״שתינו סלחנו לו״ הוא אמר, ולמילים שלו הייתה משמעות גדולה בהרבה ממילים רגילות.
״סלחתם?״
״סלחנו, מבחינתנו רודריגז יכול להמשיך כרגיל״ הוא ענה.
״אבל.. איך?״
״הוא עשה מעשה בלתי רגיל, זה לא סתם שקר, זה שקר שגרם להרבה דברים, אבל כל אחד מאיתנו הבין שאם הייתה לו את ההזדמנות שהייתה לרודריגז הוא היה פועל בדיוק אותו הגבר״ מריאנו ענה, ״אני וחוליו אולי לא, כי היעוד שלנו ושל הילדים שלנו הוא בלתי נמנע, אבל הנקודה היא שרודריגז ניצל את הפתח הקטן שהיה לו כדי שאת ויובל וליאור תוכלו לחיות את החיים שלכם״.
״הוא שיקר על מי הוא, והוא עדיין משקר לכולם״ אמרתי, ״לא אכפת לי איזה השלכות היו לזה על המאפיה, אכפת לי מההשלכות על עצמי״.
״איזה השלכות?״
״כל מה שקיבלתי בחיים שלי, כל מה שהוא עשה בשבילי.. הכל מהכסף של המאפיה״ אמרתי, ״אני יוצאת איתך, אין לי בעיה עם הכסף הזה, אבל יש לי בעיה כשהוא מנהל לי את החיים ובשלב מסוים, הוא ניהל לי את החיים מבלי שידעתי שהוא נגרם בעיקר מרצח וסמים״.
הוא פתח אין פיו כדי לומר משהו אך קטעתי אותו, ״וחוץ מזה.. איך אני אוכל לסמוך עליו עכשיו? הוא איבד את האמון שהיה לי בו״
מריאנו שתק לכמה רגעים, ולבסוף אמר, ״הבעיות שלך עם אמון הן דבר אחר לגמרי, הוא שיקר לך עוד פעם?״
״לא״.
״אז למה את חושבת שלא תסמכי עליו יותר?״
״אין לי אמון באנשים מריאנו, בכלל״ אמרתי והשענתי את ידיי על דופן האמבטיה, ״אני לא מאמינה לאף אחד וקשה לי מאוד להתחבר לאנשים, פשוט כי נפגעתי מזה יותר מדי״.
״משקרים?״
הנהנתי, ״היום אני יודעת שמספיקה לי פעם אחת.. שקר אחד כדי שאמחוק את אותו אדם מחיי״ אמרתי, ״וסבא שלי הוא.. הוא יודע יותר מכולם עד כמה, והוא הבן אדם האחרון שחשבתי שיפגע בי.. בזה״ אמרתי והבטתי בעיניו, ״אני יודעת שזה דרמטי ואני יודעת שאני אולי מגזימה אבל.. עדיין קשה לי לסלוח לו״.
״את לא דרמטית ואת לא מגזימה, אלה הרגשות שלך והם מבוססים על הרבה דברים, וככה את רואה את התמונה״ הוא אמר, ״אבל אני חושב שאת צריכה לשנות גישה״.
״למה אתה מתכוון?״
״אני יודע שזה לא אותו דבר״ הוא הדגיש, ״אבל אני חושב שאת צריכה לפחות לשמוע אותו ואת מה שיש לו להגיד, אני יודע שיקח לך זמן לחזור לסמוך עליו שוב כמו בעבר.. אבל התשובות שלו יראו לך משהו אחר״.
״אתה.. סומך עליו?״
״אני מוכן לשים את החיים שלי בידיים שלו, ואני בטוח שכולם כמוני״.
״אתה לא כועס עליו?״ שאלתי בהלם, ״גם לך הוא שיקר כל החיים וזה.. רציני״.
״אני כועס, אני מאוכזב.. אבל זה לא סותר אחד את השני״.
נאנחתי, ״אני מפחדת״.
״ממה?״ הוא שאל והסיט את השיער מפניי, תוחב אותו אל מאחורי האוזן שלי.
״שיכאב לי״ אמרתי.
״אני לא מבין״.
״אני יודעת שאני צריכה לשמוע אותו, ואני יודעת שאתה צודק״ הסברתי, ״השקרים שלו באמת נתנו לי את החיים שלי.. אבל אני יודעת שברגע שאראה אותו ו.. ברגע שנתחיל לדבר.. יכאב לי״.
״הכאב הזה יעבור״.
״לא מהר כמו שאתה חושב״.
״את לא יכולה להמנע מדברים בחיים רק כי את מפחדת שיכאב לך״ הוא אמר והסיט קצוות שיער שנפלה אל מאחורי אוזני, ״עוד יכאב לך קטנה, והרבה.. השאלה היא רק איך את מתמודדת עם הכאב הזה ומה את עושה איתו״.
״אני מתמודדת איתו בדרך שלי, אבל זה לא עוזר שכל אחד חושב שהוא יודע ללמד אותי״.
״אין לזה שיטה, את צריכה ללמוד את עצמך״.
״נראה לך שעם כל מה שעברתי, לא למדתי?״
״לא״ הוא אמר בהחלטיות, ״וזה לא שלא עברת מספיק, זה כי לא ניסית״.
״אתה לא יודע על מה אתה מדבר״ אמרתי, מתחמקת ממבטו.
״במשך כל הזמן רק הדחקת את הכאב וברחת ממנו, לא התמודדת איתו״ הוא הדגיש, ״זה נכון, לא עברתי את מה שאת עברת, אבל עברתי מספיק כדי לדעת על כל סוג של כאב שאת רוצה בעצמי״.
״מריאנו״ אמרתי והזדקפתי, מוודאת שהחזה שלי מתחת לכל הקצף ומישירה אליו מבט, ״מה שאתה חושב שעברת, לא מתקרב למה שאני עברתי״.
״ומה שאני עברתי לא מתקרב למה שאת עברת״ הוא אמר בחדות, ״אני לא מתיימר להיות זה שסובל יותר וזאת לא מלחמה, מה שיכול לשבור אותך יכול להיות שלא יזיז לי וההפך״.
״בדיוק״.
״אבל זה לא אומר שאני לא יכול לעזור לך להתמודד עם הכאב״ הוא אמר והשאיר אותי בהלם.
״אני לא צריכה שתעזור לי להתמודד״.
״כל אחד צריך מישהו״.
״גם אתה?״ תקפתי.
״גם אני״.
״אני לא״ אמרתי, ״אתה לא מכיר אותי מספיק כדי לדעת-״
״שמה? שאת מתמודדת לבד עם הסיוטים בלילות? כשאת חווה התקפי חרדה בכל פעם שהפחד או העצב מציפים אותך? שאת שוקעת בעבודה או בריקוד או בשחיה בכל פעם שמשהו מטריד אותך?״ הוא שאל, ״או שאת מנסה להראות לכולם כל הזמן שהכל טוב? זה לא עובד לנצח אלה״.
שתקתי.
כי לא היה לי מה להגיד, כי נבהלתי, כי הוא יודע יותר ממה שחשבתי שהוא הצליח לקלוט.
״אם תמשיכי ככה״ הוא אמר כשעיניו נעוצות בכייני, ״כשאת תתמוטטי, לא תצליחי לקום״.
״זה לא נכון.. אני מתמודדת, אני פשוט צריכה ש.. שיעבור קצת זמן״.
״את לא מתמודדת, את בורחת, מתנתקת״ הוא אמר, ״הזמן מרפא את מה שהוא יכול לרפא אלה, אבל שום דבר לא ישתנה אם לא תעמדי מול הכאב״ הוא אמר, ״מול סבא שלך, בישראל״.
שתקתי, לא היה לי מה להגיד וידעתי שהוא צודק.
ועדיין סירבתי לשנות את הדרך שבה אני מתמודדת, בעיקר כי לא ידעתי מה הדרך הנכונה בשבילי לעשות את זה.
וכמו תמיד, פחדתי.
הטלפון של מריאנו צלצל, וקטע את הרגע.
ואז אחז בי ההלם שכרגע ניהלתי שיחה שלמה עם מריאנו.
כשאני ערומה, ומבטו שורף את גופי.
והוא חצי ערום.
אלוהים.
מריאנו הוציא אותו מהכיס והביט בצג מספר שניות לפני שהחזיר אותו בחזרה.
״גמרת שאתה מחכה לשיחה״.
״לא לשיחה הזאת, וכרגע את חשובה יותר״ הוא אמר.
הרגשתי איך הלחיים שלי מסמיקות כמו באופן אוטומטי, אבל לא נתתי לזה להפריע לי והחזרתי את עייני אל עיניו, ״אני חושבת שאתה טועה״.
״במה?״
״בזה שהזמן מרפא רק את מה שהוא יכול״ אמרתי, ״אני חושבת שהזמן לא מרפא דבר״.
״אני יודע שאת כועסת על סבא שלך, ושאת פגועה ממנו, אבל תחשבי.. האם הכעס והכאב בדיוק שאותה רמה שהם היו ביום הראשון?״
נשמתי עמוק כשחשבתי היטב על התשובה.
וידעתי שהוא יודע אותה עוד לפניי.
״לא״.
״את רואה?״ הוא שאל, ״הזמן מרפא את מה שהוא יכול, הוא ריפא מעט את העצמה של מה שהרגשת, גם אם לא לגמרי״.
נאנחתי, ״אז אתה אומר שאני צריכה לדבר איתו?״
״אני לא אומר שום דבר, הבטתי לך שלא אתערב ואני מקיים את ההבטחה שלי, אבל ביקשת את דעתי״.
״תבוא איתי? אם אחליט ללכת״.
״כן״ הוא ענה בביטחון, עיניו יציבות והיציבות הזאת היא כל מה שאני צריכה.
״תחשבי על זה״ הוא אמר, ״את סתם מכאיבה לעצמך כשאת יוצרת את המרחק הזה״.
״ואם התשובות שלו לא ירצו אותי?״
״הם כן״.
״ואם לא?״
״אז תתפסי את המרחק הכי גדול שאת יכולה, אבל את חייבת לו לפחות את ההזדמנות להסביר אחרי כל מה שהוא עשה עבורך״.
נשמתי עמוק, ולא אמרתי מילה.
״תחשבי גם על הכאב שלו״.
״למה אתה מתכוון?״
״במשך השנים הוא ניהל חיים כפולים, הוא חי על המטוס, הוא נאלץ לשקר לאנשים שהוא אוהב.. לאנשים שהם הצוות שלו, וכל זה בשביל לשמור עליכם״ הוא אמר, ״את חושבת שהוא לא סבל?״
פתחתי את פי כדי לדבר אך הוא עצר אותי, ״אני יודע שזה לא אותו דבר, אבל תחשבי על זה.. את אוהבת אותו ואכפת לך ממנו, אז נסי להבין מה הוא עבר ואל תשכחי שמשפחה תמיד מעל הכל״.
נאנחתי עמוקות והשענתי את ראשי לאחור, בוהה בתקרה וחושבת על דבריו.
הטלפון של מריאנו צלצל שוב והוא התרומם לעמידה.
השיחה המיוחלת הגיעה.
הוא התכופף על ברכיו לצידי והניח את ידו על שיערי בזמן שהביט בעייני בשתיקה, ולבסוף רכן לנשק את שפתיי נשיקה ארוכה.
הוא התרומם ויצא מהמקלחת, עונה לטלפון ומצמיד אותו לאוזנו.
הגברתי מעט את עצמת המוזיקה שכבר הספקתי לשכוח ממנה ועצמתי את עייני, מתמכרת לתחושה, לרוגע.