The Doubt - ספק

Part 7

״את לא מסתבכת בצרות בדרך כלל אלה״.
״אני לא״.
״אז מזל טוב על הפעם הראשונה שלך״.
״מה?״
״בעוד שלוש שבועות אהפוך להיות ראש המאפיה הסיציליאנית במיאמי, ראש המאפיה הסיציליאנית כולה, הבוס של כל הבוסים״ אמרתי ״זה שיכול להשיג כל מה שהוא רוצה, והוא רוצה אותך״.
********

אלה

״ומכאן אין דרך חזרה, בטח לא אחרי שנכנסת לי לראש״.
חוויתי רגעים של הלם בחיי, חוויתי רגעים של שתיקה.
אבל זה היה השני הגרוע מכל.
ראש המאפייה? הבוס של הבוסים? אין דרך חזרה? מאיפה? ומה זה אומר שנכנסתי לו לראש?
מה לעזאזל קורה כאן?
פלטתי צחקוק קל ואמרתי ״מה?״
הוא לא הגיב, רק המשיך להביט בעייני באותו מבט מסוכן שתמיד היה שם.
״אתה לא.. לא צוחק״.
״אני נראה לך צוחק?״
פערתי את פי מעט, תוהה לאן הכנסתי את עצמי ואיך לכל הרוחות הגעתי להסתבך עם ראש מאפייה?
״א.. אני..״
״הזהרתי אותך״ הוא אמר וליטף את שפתי התחתונה באגודלו ״עכשיו תשימי על עצמך משהו ותחכי עד שאסיים את הישיבה״.
״ואז מה? תיקח אותי הביתה?״
״לא, את נשארת כאן היום״.
״מה? לא!״ אמרתי ״אין מצב! אני צריכה ללכת״.
״לאן?״
״זה לא עניינך!״
״אלה״ הוא אמר חסר סבלנות.
״ס.. סבא שלי חזר אחרי שבועיים שלא ראיתי אותו, אני צריכה להיות אצלו היום״.
״אני אסיים ואקח אותך אליו״.
״אני צריכה שתיקח אותי הביתה״ אמרתי והבטתי בעיניו ״לבית שלי״.
הוא שתק, מביט בעייני ולא אומר מילה.
״אני לא אגיד כלום מריאנו״ לחשתי ״על.. עליך״.
״אין לי ספק שלא תגידי כלום״ הוא אמר ״חכי שאסיים ואקח אותך הביתה״.
ובמילים אלה הוא נכנס, משאיר אותי לתהות לבד מה לעזאזל קרה פה עכשיו.
התיישבתי על הכיסא, חסרת אנרגיות או חשק להמשיך לאכול.
איך הגעתי להסתבך עם ראש מאפייה? למה לעזאזל היה נראה כאילו דבריו משפיעים עליי? איך אני אמורה להמשיך לעבוד אצלו עכשיו?
נאנחתי, חשבתי שאחרי שיענה על השאלה שלי, יפתרו עוד הרבה שאלות אחרות, אבל בפועל נוספו לי הרבה יותר מקודם ולא היו תשובות בכלל.
התרוממתי מהכיסא והורדתי את התחבושת ממתני, נכנסת אל הבריכה בזהירות ושוחה ברוגע כשראשי מתחת למים.
הייתי מכורה להרגשה הזאת, של השקט באוזניים, של המים והקור בקרקפת שלי.
בצבא הייתי רק מחכה לחלק של האימונים שמתחת למים, לרגעים הבודדים האלה בתוך כל הטירוף שהיה נראה שאני לבד בעולם, שאף אחד ושום דבר לא מחכה לי ואין לי את המרוץ הזה שנקרא הצבא או החיים.
בשניות הספורות האלה הצלחתי להשיג את הרוגע והשקט, וזה היה שווה עולם.
ואז כשהייתי מוציאה את ראשי מהמים, הייתי חוזרת בכל הכוח ומביאה את התוצאות הטובות ביותר שאני יכולה.
אבל אז היו חוזרות גם הדאגות.
מאז אותו מבצע, המעטתי ככל שאני יכולה מללכת לים, המקום שאהבתי כל כך הפך להיות הסמל של כל הזיכרונות הכואבים שעדיין לא הייתי מוכנה לקבל שוב.
כשהגעתי למיאמי, גם זה השתנה.
אמנם יכולתי לספור על היד את כמות הפעמים שביליתי בים מאז עברתי לכאן, אבל הוא כבר לא מפחיד אותי כמו פעם.
אולי זה בגלל ההדחקה, שכבר הפכה להרגל.
אולי זה בגלל היכולת שפיתחתי לעצמי לכבות את הרגש והזיכרונות.
ואולי זה כי פשוט חלק בתוכי החל להחלים, להבין שהחופים כאן הם לא החופים בישראל, והזיכרונות נשארו שם.
אבל עכשיו, כשראשי היה מתחת למים אחרי הפצצה שמריאנו זרק לאוויר, הרגשתי שאני חוזרת לשנים הראשונות שאחרי המבצע.
שנים שבהם לא משנה כמה ניסיתי, ההרגשה הזאת כבר לא הייתה ההרגשה שאהבתי הכי בעולם, כי המחשבות לא פסקו בה.
הוצאתי את הראש מהמים ונשמתי, פותחת את עייני ומתרגלת מחדש לאור השמש.
צלצול הטלפון שלי קטע את המחשבות.
יצאתי מהמים ועניתי למיה שהתלוננה ״איפה את? שכחת שאנחנו צריכות לנסוע?״
״לא שכחתי״ אמרתי ונכנסתי חזרה לבריכה, משאירה את פלג גופי התחתון מחוץ למים וצועדת אל הקצה, מביטה אל הנוף ומתפעלת מיופיו.
״מריאנו ביקש שאחכה עד שהוא מסיים את הישיבה שלו, ואז הוא יחזיר אותי״.
״ביקש?״
״לא השאיר לי ברירה״ תיקנתי.
״לא חשבתי אחרת״ היא אמרה ואז שאלה בדאגה ״איך היה הלילה?״
״לא שכבנו״.
״הוא ניסה לגעת בך?״
״כן״ מלמלתי, מצמידה את רגליי לנוכח הזיכרון ולא מבינה למה הוא משפיע עליי כל כך.
״ו..?״
״עצרתי אותו״.
״הוא.. הוא נתן לך?״
״זאת לא החלטה שלו מיה״ אמרתי בכעס ״הוא יכול להרגיש ולהיות הבוס כמה שהוא רוצה, לא עליי״.
״את צודקת״ היא אמרה ״אני גאה בך חברה״.
נאנחתי, ״אני עדיין לא מבינה מה הוא רוצה ממני? למה הוא לא נותן לי ללכת? למה הוא רוצה אותי בסביבה שלו?״
״אני לא יודעת״ היא אמרה ״עוד מעט את מסיימת לעבוד על התיק שלי, ואז כבר לא יהיה לו תירוץ״.
״אני מקווה״.
״יהיה בסדר, הוא רק עוד חתיך שחושב שהעולם שייך לו״.
אבל העולם שייך לו.. או לפחות מיאמי.
ניתקתי את השיחה לאחר שהבטחתי למיה שאעדכן אותה כשאהיה בדרך לבית והנחתי את הפלאפון שלי על הרצפה, מחזירה את ראשי אל תוך החיים ומתחילה לשחות לכיוון השני.
ולראשונה, מזה הרבה זמן, הצלחתי להתנתק מהמחשבות.