The Doubt - ספק

Part 46

״מה עוצר בעדך מלנסוע?״ שאלתי, כאילו שאתן לה לנסוע כל כך רחוק.
אלה משכה בכתפיה, ״זה הטיול שלי ושל רועי, לא אעשה אותו לבד״.
״רועי כבר לא יעשה אותו איתך קטנה״ אמרתי, ״את תצטרכי לעשות אותו בשביל שתיכם״.
״אולי בשלב מאוחר יותר בחיים, בינתיים טוב לי״.
״טוב לך כאן?״ שאלתי והיא הנהנה והרימה אליי את מבטה, ״טוב לי״.
הרכנתי את ראשי ונישקתי את שפתיה נשיקה ארוכה, מרגיש שבאיזה שהוא מקום אני מזדהה עם המילים האחרונות שלה יותר ממה שרציתי.
***********************

״אני עוד אתרגל לזה שאתה נורמלי״.
חייכתי אל אלה, מקרב את ידה לשפתי ואומר בטון נמוך, ״אני לא נורמלי אלה״.
״אני יודעת״ היא אמרה וחייכה חיוך שניחם אותי אחרי הימים האחרונים שבקושי התראינו.
כל היום אלה הייתה במשרד, וכשהיא חזרה אני יצאתי לרחובות או נשארתי תקוע בחדר העבודה עד שעה מאוחרת.
עד שעליתי למיטה היא כבר הייתה רדומה.
עצרתי את הרכב בסמוך למסעדה החדשה של אוויטה ואלברטו ויצאתי, עונה לשיחה מאנזו וניגש לפתוח את הדלת של אלה.
״מה?״
״הגענו למקום, הוא ריק״.
״מצאתם את המסמכים?״ שאלתי בזמן שאלה יצאה מהרכב וסגרה את הדלת, נשענת על הרכב ומביטה בי.
״כן, הוצאנו מפה כמה ארגזים, נעלה אותם לחדר העבודה״.
״אחזור מאוחר היום, תתחילו בלעדיי״.
״קיבלתי בוס״ הוא אמר וניתק את השיחה.
״תחזור מאוחר היום?״ אלה שאלה בבלבול.
״אני איתך, לא?״
״ממתי אני עוצרת אותך מלעבוד?״
״אני מחכה״.
״למה אתה מחכה?״ היא שאלה כשהתקרבתי אליה והיא הרימה אלי את עיניה.
״שתהיה לך שאלה אחת ששווה תשובה״ מלמלתי והרכנתי את ראשי כדי שאוכל לנשק את השפתיים שלה.
״אולי אל תיסע?״ אלה שאלה ונצמדה אליי.
״תבואי איתי״ אמרתי וליטפתי את פניה היפות.
״אני לא יכולה״ היא אמרה ונישקה אותי שוב, משתיקה את השיחה שהיא יודעת שעומדת לבוא ומושכת אותי אל המסעדה.
״אוויטה״ אלברטו צעק ברגע שראה את שנינו מגיעים, ויצא מאחורי הדלפק כדי להגיד לנו שלום.
״וואו, המקום מהמם״ אלה אמרה והביטה סביבה בהשתאות, כאילו לא היא זאת שעיצבה את הכל מאפס.
המקום היה נראה מטורף, ובזכותה.
״שום דבר לא היה נראה ככה בלעדייך ילדה״ אוויטה אמרה בהתרגשות ואחזה בידיה של אלה, ״אנחנו אוהבים את המקום הזה אפילו יותר מאיך שהוא היה נראה, הפכת אותו למסעדה של ממש! תודה״.
״אני.. לא עשיתי כלום״.
״עשית הכל״ אמרתי.
״תודה גם לך בני, בלעדיך זה לא היה קורה, אחזיר לך את כל הכסף עד השקל האחרון״ אלברטו אמר בהתרגשות.
״אתה לא צריך להחזיר לי כלום, זאת מתנה, תהנו ממנה״.
״תודה בני״ אוויטה אמרה בדמעות ונישקה את הלחי שלי.
״שבו, אביא לכם לאכול״.
אלה התיישבה בשולחן פינתי ואני התיישבתי מולה, מוציא את הטלפון שלי ועונה להודעות האחרונות.
״לכמה זמן אתה נוסע?״
״כמה ימים, לא אוכל להשאיר את מיאמי יותר מדי זמן לבד״.
״אנזו נשאר פה?״ היא שאלה ואני הנהנתי.
״מי יהיה איתי?״ היא שאלה, וראיתי בעיניה שהיא שונאת את זה אבל מבינה שזה הכרחי.
״אנזו יהיה זמין לכל מה שתצטרכי כל הזמן, אבל מתאו יהיה צמוד אלייך עד שנחזור״.
היא הנהנה, ואני שאלתי, ״מה התכניות שלך?״
״מייק נסע לשוויץ, אני ומיה צריכות להיות כמה שיותר במשרד בזמן הזה עד שיחזור״ היא אמרה את מה שאני כבר יודע, ״ויש לנו מלא עבודה״.
״את לוקחת על עצמך יותר מדי שוב?״
״לא״.
״אלה״ נהמתי.
״למה אתה כועס בני?״ אלברטו שאל כשהגיע מאחוריי עם המנות והניח אותם על השולחן.
״אני מעצבנת אותו״ אלה אמרה ואלברטו חייך וטפח על כתפי, ״הרגעים האלה רק גורמים לנו להתאהב בהן יותר״ הוא אמר והלך ללקוחות אחרים שקראו לו.
״אני לא לוקחת על עצמי יותר מדי, זה פשוט שיש הרבה פרויקטים עכשיו, זאת תקופה כזאת״ היא אמרה והתחילה לאכול, ״אבל לא כולם דחופים, יש לי זמן״.
״אז למה את ממהרת לסיים?״
״אני רוצה לפנות זמן לעבודות נוספות״ היא אמרה, ״ומייק מגביל אותי במספר מסוים, עד שלא אסיים חלק מהן לפחות, הוא לא יתן לי אישור להתחייב לעוד״.
״זה עדיין לא עונה על השאלה שלי, אז תסיימי את אלה ותוסיפי לעצמך עוד, למה המהירות?״
היא שתקה מספר רגעים ורק הביטה בעייני, וזה לבד גילה לי את התשובה שהייתי צריך לשמוע.
היא רוצה להיות עמוסה בתקופה שתגיע.
״מתי זה מתחיל?״
״אין לזה תאריך מדויק״ היא אמרה בקול שקט, ״אבל בתחילת חודש הבא״.
״מה התאריך שבו קרה המבצע?״
היא חייכה בעצב, ״אני לא אומרת לך״.
״למה?״
״ככה״ היא אמרה, ״לא אתן לאף אחד להיות בקרבתי באותו יום״.
״את יודעת שאני יכול לגלות את כל זה בפחות מכמה שניות נכון?״
״אני יודעת״ היא אמרה, ״אם אתה רוצה לחקור, לך על זה, אני לא אגיד לך״.
״אני יכול לדעת גם הרבה יותר מהתאריך״.
״אתה מאיים עליי?״ היא שאלה, ניצוץ בעיניה.
״אני לא מאיים על אף אחד״.
היא חייכה בעדינות, ״תניח לזה מריאנו, יש דברים שלא תדע לעולם״.
״בשלב מסוים אדע הכל אלה״.
היא נדה בראשה לשלילה, ״אני מספרת לך על רועי, ואני מספרת לך הרבה יותר ממה שרוב האנשים בחיים שלי יודעים״ היא אמרה, ״אבל יש דברים שגם אתה לא תדע לעולם כל עוד זה תלוי בי״.
״כמו מה?״
״כל הזמן הזה, החודש וחצי האלה, זה זמן שאהיה בו לבד, אתה תכבד את הבקשה שלי ותתפוס מרחק עד שאהיה מסוגלת להיות שוב עם אנשים״.
הנחתי את המזלג על הצלחת והיישרתי מבט חד לעיניה, ממתין כמה שניות ורואה את ההבעה שלה משתנה, היא מפחדת.
״תכניסי לעצמך לראש אלה״ אמרתי בטון נמוך מבלי לשנות את המבט שלי, ״לא אתרחק ממך לחודש וחצי, לא אתרחק ממך בכלל, את לא רוצה שיהיו איתך אנשים? אין בעיה, נהיה אני ואת לבד כל הזמן, וזאת הפעם האחרונה שאחזור על עצמי שוב אלה״.
היא שתקה, אבל לא היה לי ספק שזה לא סוף השיחה, ושעוד אחזור על עצמי יותר מפעמיים.
לפחות עד שהיא תקלוט את זה.
״למה סן דייגו לא באים לכאן?״ היא שינתה נושא.
״הם היו כאן יותר מדי בזמן האחרון, נאצ׳ו לא יכול להשאיר את סן דייגו לבד עכשיו״.
״יש להם בעיות?״
״תמיד יש לנו בעיות״.
״אני מתכוונת.. יותר מבדרך כלל״.
״לא״ אמרתי, ״אבל יש את הסיפור עם לוקאס״.
היא הביטה בי, מסיימת לאכול את מה שהיה בפה שלה ומניחה את המזלג, ״סאם מודאגת בגללו״.
״אני יודע״.
״הוא יוזמן לחתונה של ריקו? או של אנזו?״
״לא״.
אלה נשכה את שפצה התחתונה, ״אל תסתכנו יותר מדי, טוב?״
חייכתי, ״את דואגת לי?״
״כן״ היא אמרה בכנות, וגרמה לי פתאום לרצות להבטיח לה שלא יקרה כלום, שאשאר במיאמי איתה.
״אל, אחזור עוד לפני שתשימי לב״.
קמתי ממקומי ואחזתי בידה, מרים אותה ממקומה ומתיישב, מושיב אותה עליי.
״את תתגעגעי אליי?״
״כן״ היא אמרה בפשטות.
היה משהו בילדה הזאת, ששינה דברים בעולם שלי.