The Doubt - ספק

Part 14

מריאנו הביט בעייני לשניה, ואז משך את פניי אליו ונישק את שפתיי, נושך את שפתי התחתונה ומפלרטט עם פי, גורם לי להצמיד את רגליי בחדות ולחשוש מהבאות.
הוא צחק, והניח שוב את ראשי על על החזה שלו, מושך את הסדין על גופי, נותן לי להרגיש מספיק בנוח כדי להרדם.
****************

פתחתי את דלת המשרד של מיה מבלי לדפוק, נכנסת וסוגרת אותה עם רגלי, מתיישבת על הכיסא מולה ומניחה את הקפה והשקית עם העוגיות על השולחן.
״אני אוהבת אותך״ היא אמרה במבט עייף, לוגמת לגימה גדולה ומתעלמת מהעובדה שהקפה רותח, ולבטח השאיר כוויה.
״ממתי את פה?״ שאלתי, מאחר שקמתי בבוקר ולא ראיתי אותה, הנחתי שככל הנראה היא התחילה לעבוד מוקדם.
אבל מהרגע שהגעתי למשרד לא היה לי זמן לבקר אותה, הייתי עמוסה מעל הראש ורק עכשיו מצאתי זמן.
״6 בבוקר״.
לי הייתה היכולת לעבוד ולהשאר מרוכזת כמעט בכל שעות היום והלילה, אבל מיה טענה שהריכוז ומוסר העבודה שלה אפקטיביים בעיקר בבקרים.
לכן כשרצתה להדביק פער, בדרך כלל הייתה מתחילה לעבוד עוד לפני שהשמש זרחה.
״סיימת להיום?״ מיה שאלה ואני נדתי בראשי לשלילה, ״אבל אמשיך בבית, אני לא מסוגלת לשבת כאן יותר״.
״מסכימה״ היא אמרה והחלה לקפל את הדברים שלה.
״את לא הולכת למריאנו היום?״
״לא״ אמרתי ומשכתי בכתפיי, ״הוא עסוק״.
״הוא אמר לך לא לבוא?״
״הוא לא אמר לי כלום, לא דיברנו מהבוקר״ אמרתי כשהיא סגרה את המחשב שלה והכניסה אותו לתיק.
״אולי הו-״
״הכל בסדר מיה״ קטעתי אותה, לא הייתי מעוניינת לדבר רק על מריאנו כל הזמן ולא התעכבתי בנתינת הסברים לעצמי למה הוא לא טרח להתקשר גם היום.
״אני לא כועסת, ולא מאוכזבת, אני יודעת שהוא עסוק וזה בסדר, אני לא מרכז החיים שלו״.
היא הפסיקה מהסדר שעשתה והרימה אליי את מבטה, שותקת כמה שניות ולבסוף אומרת ״את שוב עושה את זה״.
״שוב עושה מה?״
״מורידה מעצמך, מבטלת את עצמך, חושבת שאת לא חשובה ושהצרכים שלו לפנייך״.
״הוא גבר עם מלא אחריות״ אמרתי ומשכתי בכתפיי ״אני לא מצפה שיהיה רק איתי כל היום״.
״לא, אבל הודעה אחת בבוקר לא תהרוג אותו״.
״אולי הוא לא יכל״.
״והנה השלב שבו את נותנת תירוצים בשמו״ היא אמרה וסיימה להכניס את כל מה שהיא צריכה אל התיק שלה, מרימה את הקפה שלי ומצטרפת אליי לכיוון המעליות, ״את חייבת להפסיק לתרץ את ההתנהגות שלו״.
״אנחנו לא נשואים מיה״ אמרתי ״הוא לא חייב לי שום דבר״.
״אלה, הוא מבקש שתשני איתו כמעט כל יום, רק לפני כמה ימים הייתם יחד באירוע, זה לא הגיוני שלא תדברו יום שלם רק כי הוא טיפה עסוק״.
״אני מבינה אותו-״
״למה?״ היא שאלה בחדות, ידעתי שכל השיחה הזאת נובעת מהדאגה שלה אליי אבל הפעם היא הייתה מיותרת.
רק אתמול אנזו ופבלו חזרו מסן דייגו אחרי המבצע שהיה שם, ידעתי שהם הולכים להסתגר במשך שעות בחדר העבודה ולכן הלכתי משם כבר בצהריים, מעדכנת את מריאנו שאשן בדירה.
הוא לא התכווח, הראש שלו היה מוטרד מדי והוא היה צריך לשמוע ולהבין כל מה שהיה בלילה, לכן לא התפלאתי או ראיתי מוזר את העובדה שגם היום לא דיברנו.
״אני לא מתרצת שום דבר״ אמרתי ונכנסתי אל הרכב, מניחה את הדברים שלי במושב האחורי ״מריאנו לא מסוג הגברים שישחקו בי, אם הוא לא היה רוצה אותי הוא היה אומר לי אבל לא משאיר אותי לתהות״.
״אז? מה את עושה עכשיו?״ היא שאלה, ״אני פשוט לא רוצה שהעבר יחזור על עצמו״.
״הוא לא״.
״אני לא רוצה שהוא ישחק בך כמו טום״ היא אמרה ״בגללו את השתנית, את כבר לא מעריכה את עצמך מספיק וזה למה את נותנת תירוצים לכל דבר״.
״אני אומרת לך מיה, הוא עסוק״.
״עד כדי כך?״
״כן״.
״מה כבר יכול להעסיק אותו יומי-״
״לעזאזל מיה! הוא פאקינג ראש המאפיה הסיציליאנית, תסמכי עליי כשאני אומרת לך שאין לו זמן למשחקים״.
״פאק מה?״ היא צרחה, גורמת לי לבלום בחדות ברמזור ולהבין פתאום מה פלטתי.
לעזאזל!
״אלה? מה זאת אומרת?״
לא עניתי, לא הייתי מסוגלת להוציא הגה לפני שאעכל מה שעשיתי.
הנחמה היחידה שלי כרגע, היא שמיה לא יוצאת באופן רשמי עם אף אחד מהמאפיה, היא רק יודעת עליה ולכן אינה שייכת למאפייה.
לפחות לא כמוני.
מריאנו אמר שאפשר לדעת על המאפיה מבלי להיות שייכת אליה, כל עוד את לא קשורה לאחד מהאנשים שם, כל עוד את לא יודעת דברים שאת לא צריכה לדעת, כל עוד לא עשית את כל הטעויות שאני עשיתי.
מיה לא עשתה אותן.
עלינו לדירה בשתיקה, כל אחת במחשבות שלה מנסה לעכל את השיחה שיצאה מכלל שליטה.
אין לי ספק שהדאגה של מיה דיברה מגרונה, אבל היא לא הייתה צריכה להזכיר את טום ואת העבר, הסאגה הזאת תמיד מוציאה אותי מהכלים ואין לה שום קשר למערכת היחסים שלי עם מריאנו.
או למי שאני עכשיו.
היא צודקת, השתניתי הרבה בעקבות מה שקרה ואני מסכימה שעם בחירות שונות שלי ושל טום, חלק מהדברים היו נראים אחרת עכשיו.
אבל מה שקרה קרה ולצערי אין דרך לשנות את העבר.
ברגע שמיה פתחה את דלת הדירה ברחתי אל החדר שלי ונכנסתי להתקלח בזריזות, יודעת שהשיחה לא נגמרה איפה שהיא נגמרה ושמצפה לנו עוד לילה ארוך.
סגרתי את המים והתנגבתי בזריזות, מנגבת את שיערי ומשאירה אותו להתייבש לבד.
הרמתי את הטלפון שלי, בודקת שוב אם ישנה הודעה או שיחה ממריאנו ומתאכזבת מעט לגלות שלא.
אבל שוב, מנסה לא לתת לעובדה הזאת להפריע לי.
אחרי הכל, אנחנו לא ממש זוג רשמי, נכון?
יצאתי חזרה אל הסלון, מופתעת לראות את מיה כבר אחרי מקלחת מול הטלוויזיה, והמחשב שלה פתוח מולה על השולחן אבל לגמרי לא בשימוש.
״הזמנתי אוכל״ היא אמרה והביטה בי ״אין לי כוח לעמוד ולבשל״.
זה מה שאהבתי אצל מיה.
גם שרבנו, גם היה עוד מליון דברים ללבן או להבין ביננו, יכולנו עדיין להתנהג כרגיל כמו שני חברות הכי טובות מבלי לתת לדברים מהותיים להפריד ביננו.
את הכל היה אפשר לפתור.
״מעולה, אני גוועת״.
התיישבתי לידה על הספה, פותחת את האייפד שלי ומניחה גם אותו על השולחן לצד המחשב שלי, מחכה שהנתונים שאני צריכה יעלו ויטענו על המסך.
״אלה״ מיה פתחה, מנמיכה את הטלוויזיה.
״את בסכנה?״
הרמתי את מבטי אליה ואמרתי ״לא״.
״אני לא מבינה כלום״ היא אמרה ״מריאנו באמת ראש מאפיה?״
הנהנתי, ״לפני שבוע מריאנו מונה באופן רשמי להיות ראש המאפייה הסיציליאנית במיאמי, למעשה זה אומר שהוא ראש המאפיה הסיציליאנית כולה״.
״את.. יוצאת.. עם ראש מאפיה״.
הנהנתי, נושכת את שפתי התחתונה ומחכה שהיא תעכל.
״זה אומר שגם אנזו..? ומתאו?״
הנהנתי, ״הם נולדו לתוך העולם הזה, רובם לפחות״.
״אז.. שתפרת את מריאנו באותו ערב זה היה-״
״הוא נפצע באחד מהמבצעים שלהם״.
״והאירוע שהיית בו איתו זה-״
״אירוע של אנשי מאפיה, מריאנו רצה לחגוג את העובדה שמונה״ שיקרתי, אבל לא היה צורך לפרט על הסיבה האמיתית של האירוע.
״זה.. זה אומר שגם את שייכת למאפיה?״
״לא!״ עניתי בחדות.
אני לא שייכת למאפיה, ולא מעניין אותי שמריאנו טוען אחרת.
״אלוהים״ היא מלמלה, מוכת הלם.
צלצול הדלת נשמע.
מיה לא הגיבה ולכן אני התרוממתי, אוחזת בארנק שלי ומוציאה שטרות על מנת לתת לשליח.
לקחתי ממנו את האוכל ושילמתי, משחררת אותו בחיוך וסוגרת אחריו את הדלת, לא שוכחת לנעול.
הנחתי את האוכל על השולחן, ניגשת למטבח להביא את היין האהוב עלינו ומתיישבת בחזרה במקום שלי, מביטה במיה ומחכה לאיזה שהיא תגובה.
״אני.. זה לא אומר שאני שייכת למאפיה נכון?״
״לא״ אמרתי בחיוך ״את רחוקה משם, אבל אל תדברי-״
״לא לדבר על זה עם אף אחד, ברור מאליו״.
הנהנתי, פותחת את האוכל ופורשת אותו.
״הם באמת.. כמו בסרטים?״
הפניתי אליה מבט שואל והיא שאלה, ״מבריחים סמים ו.. סוחרים בנשים?״
״רוב המאפיות כן, אבל המאפייה הסיציליאנית לא סוחרת בנשים״.
״אין להם בתי זונות וכאלה?״
״יש, אבל הזונות בוחרות לעבוד שם מרצונם, ולא כי כופים עליהם״.
״וזה נכון ש.. מי שרוצה לצאת מהמאפיה, לא יוצא ממנה בחיים?״
״אני לא יודעת״ אמרתי בכנות, ״מריאנו לא טרח לעדכן אותי בחוקים״.
״מריאנו לא טרח לשאול אותך אם את רוצה להשתייך למאפיה לפני שקבע שאת שלו?״
״אני לא שייכת למאפיה״ אמרתי.
״סבא שלך יודע?״
״לא!״ אמרתי ״הוא.. עדיין לא פגש את מריאנו״ עניתי.
״כמה זמן את כבר יודעת?״ היא שאלה אחרי שתיקה של כמה שניות.
״קצת לפני שסיימתי לעצב את הפנטהאוז והדירה של אנזו״ אמרתי.
״ולא סיפרת לי?״
״אסור לך בכלל לדעת את זה״ אמרתי ״היה אסור לי לספר כלום, לערב אותך בזה״.
״בגלל זה לא רצית שאתקרב לאנשים שלו?״ היא שאלה ואני הנהנתי, עוזרת לה לחבר את הקצוות אחת לשניה.
היא הביטה בי בשתיקה ולבסוף הנהנה ואמרה, ״תשמרי על עצמך חברה״.
״אני אוהבת אותך״.
מיה הגבירה מעט את המוזיקה בטלוויזיה וכהרף עין שינתה נושא והחלה לספר על היום שעבר עליה, מערבת אותי בתיקים שלקחה על עצמה ומבקשת את דעתי.
פתחתי את האייפד והראיתי לה את העיצוב האחרון שחשבתי לעשות בדירה של סאם, מקבלת את הביקורת שלה ופותחת חלון הדמיה חדשה, נותנת לה לנסות לפי הטעם שלה.
מיה פינתה את האוכל שסיימנו, חוזרת עם צלחת עוגיות ממה שאפיתי לאחרונה וחוזרת למקום שלה, מפנה אלי את המחשב שלה בבקשה שאקרא ואבין בשבילה איזה חוזה שנשלח אליה.
הסברתי לה אותו לפרטי פרטים, ובסופם עזרתי לה לחתום עליו ולשלוח אותו בחזרה, חוזרת לאחר רגע אל המחשב שלי ומסיימת את ההדמיה הנוספת לדירה של סאם ונאצ׳ו.
מזגתי לעצמי עוד כוס יין נוספת והתחלתי לעבור על המיילים שלי, מסננת דברים פחות חשובים לעדיפות שניה ועונה לכל סגירות העסקה ובקשות העבודה שהתקבלו אליי.
עבודה שפחות אהבתי, אבל אחת כזאת שבסופו של דבר הייתי צריכה להפטר ממנה.
צלצול הטלפון שלי קטע את הרצף וגרם לי להרים גבותיי בהפתעה שהשם של מריאנו הופיע על הצג.
״היי״.
״היי״ הוא ענה, קולו נשמע עייף ומותש.
״אתה נשמע עייף״ אמרתי, מתעלמת ממבטה המסוקרן של מיה שהובזק לכיווני.
״אני עייף״ הוא אמר ופלט אנחה, ״מה את עושה?״
״עובדת״.
״יש לך הרבה עבודה?״
״כמו תמיד״ אמרתי ומשכתי בכתפיי.
״קיבלת עוד עבודות?״
״אתה מתכוון, חוץ מכל מה שאתה הבאת לי?״
״חוץ מזה״ הוא אמר בגיחוך.
״כן״ אמרתי ״כמעט כמוך״.
״כמוני?״
״העבודה לא נגמרת״ אמרתי והוא גיחך בהסכמה.
״סיימתם להיום?״ שאלתי בשקט.
״לא,״ הוא אמר ״אני בדרך לדון רודריגז, יש לנו ישיבה״.
רק אחרי שאמר את זה, שמתי לב לקולות הנסיעה מאחוריו.
״בשעה כזאת?״
״כן״ הוא אמר וידעתי שהוא נמנע מלפרט מחשש שיש האזנה על הפלאפון שלו.
״מתי תישן?״
״שאני אסיים לעבוד אלה״ הוא אמר בחוסר סבלנות.
״אוקיי״ אמרתי, לא רוצה לריב איתו בכמה דקות הבודדות האלה.
״אנזו ופבלו חזרו?״ שאלתי, מנסה למשוך זמן.
אחרי הכל, ידעתי שהם חזרו.
״כן״.
״ו..?״
״נאצ׳ו הקשיב לכל מילה שאמרת לו, הצלחנו להטביע את הסחורה ולצאת מהנמל״.
חייכתי חיוך קטן, ״אני אראה אותך מחר?״
״אני לא יודע״ הוא אמר בכנות מפתיעה.
״אוקיי״.
״אני צריך לנתק, הגעתי״.
״תשמור על עצמך״.
״לילה טוב אלה״.
״לילה טוב״ אמרתי, בקושי מספיקה לסיים את המשפט לפני שהשיחה התנתקה.
נאנחתי, לא טורחת לענות למיה על השאלות האילמות בעיניה.
חזרתי אל המחשב שלי, מתחילה לקרוא מההתחלה את תנאי העסקה שביצעתי לא מזמן עם לקוח חדש כדי לוודא שאין טעויות בחוזה.
״אפשר שנעשה הפסקה?״ מיה שאלה באנחה אחרי מי יודע כמה שעות שאנחנו רק עובדות.
״אני לא אתנגד״ אמרתי וסגרתי את מסך המחשב, חותמת על המסמך האחרון שהיה פתוח באייפד שלי ומניחה אותו על השולחן.
״אני אכין פסטה?״
״אנחנו חייבות להפסיק לאכול״ מיה אמרה, והוסיפה באותה נשימה ״אני אכין סלט״.
התרוממנו יחד למטבח, מתחילות להוציא את כל המצרכים שאנחנו צריכות כדי להכין את האוכל.
השעה כבר הייתה יחסית מאוחרת, שעות שאני ומיה לרוב לא רגילות לעבוד בהן כשאנחנו מגיעות לבית.
אבל קיבלנו החלטה משותפת שאנחנו טובעות מדי בעומס, ושהרבה זמן לא הרגשנו קצת אוויר וחופש.
לכן היום בבוקר קבענו שבסוף השבוע נקדיש יומיים שבהם אנחנו לוקחות חופש מוחלט, מה שאומר שעד אז אנחנו צריכות לסיים את כל המשימות הפתוחות.
את כל הפרויקטים שנמצאים בשלבי מעבר.
והעבודה הייתה יותר רבה ממה שחשבנו.
סגרתי את הסיר והתחלתי לנקות את המטבח ולהעיף את כל השאריות מהסלט שמיה חתכה.
כשהפסטה הייתה מוכנה, הוספתי עליה גבינה וחיכיתי עד שהיא תתנמס לפני שסגרתי את האש ומגזתי לשתי צלחות.
״יין?״ מיה שאלה והתיישבה מולי.
נדתי בראשי לשלילה, מספיק יין לפני שאתפוס ראש.
חיכתה לי עוד מלא עבודה.
״אמא שלך התקשרה שוב?״ מיה הפרה את השקט.
״לא״ אמרתי ״היא דיברה עם סבא שלי״.
״ו..?״
״שום דבר לא השתנה״ אמרתי ומשכתי בכתפיי, ״אני נשארת במיאמי״.
היא שתקה כמה שניות והביטה בי, לפני שהשפילה מבטה אל הצלחת ואמרה בטון שקט ״קניתי כרטיס״.
״לישראל?״ שאלתי למרות שהתשובה הייתה ברורה.
היא הנהנה, ואני כמעט מיד הרגשתי את הצביטה בלב שלי.
״מתי את נוסעת?״ שאלתי, בולעת את הרוק ומרגישה את הגוש נוצר בגרון שלי.
״יומיים לפני החתונה של אריאל״ היא ענתה.
״עד מתי?״
ניסיתי להראות לה שאני באמת מתעניינת, ושמחה בשבילה שהיא נוסעת לבקר את כולם אחרי הרבה זמן, אבל האמת היא שרק רציתי לבכות.
״אחרי החגים״ היא אמרה והביטה בי.
״חודשיים..״ מלמלתי, יודעת שזה הרבה זמן, יותר מדי זמן כך שגם אם ארצה לבוא, אין סיכוי שאשרוד בארץ תקופת זמן כזאת מבלי לשקוע שוב בדיכאון.
״אולי תצטרפי אליי?״
״לא״.
״רק לחלק מהזמן? רק לחתונה או רק לחגים? או אפילו לכמה ימים בין לבין?״ היא אמרה בטון מתחנן ואני נאלצתי שוב לסרב.
״למה?״
״כי אני לא רוצה מיה, אני לא רוצה לראות אף אחד, אני לא רוצה להזכר, אני לא רוצה לחזור לשם״ אמרתי ״לא עד שאהיה חזקה מספיק״.
״את חזקה, את הכי חזקה שאני מכירה״.
״אני לא״.
״מתי תהי?״ היא שאלה ״עברו כמעט ארבע שנים״.
״אני לא יודעת״.
היא שתקה לכמה שניות, ״מלי התקשרה אלי אתמול, את מסננת אותה״.
״אני לא מסננת אותה, אני פשוט לא מסוגלת לענות״.
״בגלל הכתבה?״
הנהנתי, ״רגשות האשמה אוכלות אותי מיה, אהיה חייבת להתאפס על עצמי לפני שאענה לה״.
״את יודעת שהיא לא מאשימה אותך בשום דבר?״ היא שאלה.
שיחקתי עם האוכל בצלחת שלי, איבדתי את התיאבון.
״אני יודעת״.
מיה הוציאה מעטפה סגורה מהמגירה מתחת לשולחן הבר והניחה אותה ביננו, לא היה צריך להיות גאון גדול כדי להבין במה מדובר.
״אריאל לא מנסה להתקשר כי הוא יודע שלא תעני, אבל הוא שלח לך את זה״.
״הוא שלח לנו״.
״ושתינו יודעות שהכוונה העיקרית שלו היא שאת תגיעי״ היא אמרה ״היית החצי של רועי, את כמו אחותו הקטנה אלה, הוא מרגיש שאיבד את שתי האחים שלו ולא רק אחד״.
נשכתי את שפתי התחתונה, לא מסוגלת לענות לה.
מבלי משים היא רק הגבירה את רגשות האשמה שלי.
גם אני מרגישה שאיבדתי עוד אח, אבל אני יודעת שאם אחזור אעשה לאריאל רע עם העצב שלי ואני לא רוצה שהוא יהיה עצוב שוב אחרי שהצליח להתגבר.
״אני לא חוזרת״ אמרתי לבסוף בקול חנוק ״לפחות לא עכשיו, אדבר עם מלי ואריאל מתישהו ואשלח לאריאל מתנה אבל.. לא אחזור לישראל כרגע, גם לא לביקור״.
היא נאנחה, ״שום דבר שאגיד לא ישנה את דעתך נכון?״
נדתי בראשי לשלילה והיא נאנחה והתרוממה, ניגשת אליי ומחבקת אותי חזק.
מיה פינתה את הצלחת שלה וחזרה אל הסלון, מתיישבת חזרה במקום שלה ופותחת את המחשב מחדש.
הרמתי את המעטפה בידיים רועדות, מביטה בכתב ידו היפה של אריאל שכתב את השם שלי ואת השם של מיה ומרגישה בכל הזכרונות השמחים שלנו עולים וצפים.
לא ידעתי איך להתמודד עם זה, מעולם לא ידעתי איך להתמודד עם זכרונות.
מעולם לא ידעתי איך להתמודד עם תסכול, כשהראש שלי היה עמוס מחשבות העדפתי לבכות או לברוח אבל לא להתמודד איתם.
הבכי היה מעביר אותם לבסוף, ואני הייתי קמה כמו חדשה.
אבל עכשיו, ידעתי שאם אבכה, יקח המון זמן עד שאצליח לקום.
פתחתי את המעטפה והוצאתי את ההזמנה של החתונה, מרגישה את הדמעות מצטברות בעייני ומבינה שלשם שינוי הן כולם מהתרגשות.
אריאל רצה כל כך להכיר מישהי טובה ומישהי שתאהב אותו באמת.
אחרי שהאקסית שלו בגדה בו, היה לו מאוד קשה להתגבר על מה שקרה והוא החליט להתנזר ממערכות יחסים קבועות, ועשה רק סטוצים מזדמנים.
הוא טען שזה חוסך כאב לב וכאב ראש.
רק בדיעבד הסכמתי איתו.
רועי ואני תמיד ניסינו להיות לידו כדי שלא יעשה דברים שיתחרט עליהם ורוב הזמן הצלחנו להציל אותו מעצמו.
את לין הוא הכיר שנה לפני מה שקרה, שנה לפני שהשתחררנו מהצבא והיום הוא איתה כבר כמעט 5 שנים.
התרגשתי כל כך לשמוע שאריאל התגבר על מה שהכאיב לו כל השנים ולבסוף כרע והציע נישואין.
הוא סיפר לי ישר, התקשר אליי שמח באמת ואמר שהוא בטוח שרועי שמר עליו מלמעלה, עליהם.
הוא אמר שהדבר החשוב לו ביותר זה שאהיה בחתונה ואלווה אותו, ואני התחמקתי ולא נתתי לו תשובה ברורה כי לא ידעתי אם אהיה מסוגלת.
והיום אני יודעת שאני לא, לפחות לא כרגע, רועי היה אמור להיות המלווה שלו, לא אני.
לא ידעתי מה יקרה עוד חודשיים ואם אשנה את דעתי, אבל נכון לעכשיו התכנית נשארת כמו שהיא.
בכל פעם שהמחשבות שלי גלשו לאריאל, רגשות האשמה על כך שאני אנוכית אכלו אותי מבפנים.
עצמתי עיניים בחזקה וניסיתי לנתק את המחשבות שלי לקצת.
החזרתי את ההזמנה אל תוך המעטפה והתרוממתי, מנגבת את עייני וחוזרת אל הסלון.
הבטתי באייפד במבט ריק, לא מצליחה להתרכז מחדש כדי להבין מה אני אמורה לעשות עכשיו ולאיזה משימה להתייחס קודם.
הרגשתי אובדת עצות.
מלמלתי למיה שאני נכנסת להתקלח והתרוממתי, נכנסת שוב אל המקלחת ומקווה שהיא תרענן אותי כדי שאוכל להתרכז מחדש בעבודה.
כשיצאתי לבסוף הרגשתי קצת יותר טוב והצלחתי לחזור ולעבוד עוד קצת.
חתמתי על עוד כמה חוזים שהמתינו לי ושלחתי אותם אל הלקוחות שאליהם הם אמורים להגיע.
השלמתי עוד הדמיה נוספת ואחרונה לדירה של סאם, מביטה בה כמה רגעים ולבסוף מחליטה שזאת האהובה עליי מבין כולן.
״מיה״ קראתי והראיתי לה את ההדמיה.
״אלוהים אני אוהבת את זה!״ היא אמרה.
הראיתי לה את כולן והיא הסכימה איתי שהאחרונה היא המוצלחת ביותר.
שלחתי אותה לסאם וסימסתי לה שאני מחכה לתשובה שלה.