The Doubt - ספק

Part 10

״לכי תשימי על עצמך משהו אלה״ הוא אמר בטון נמוך, מבעיר את גופי.
״או שמה?״ התגריתי.
הוא הרים גבה, כמו רוצה להגיד לי שלא כדאי לי לשאול.
גלגלתי עיניים, דואגת שהוא יראה את זה לפני שהסתובבתי ויצאתי מחדר העבודה.
הרמתי את התיק שלי מהספה בחדר המגורים ויצאתי אל המרפסת, מתיישבת בפינה הקבועה שלי בערסל ופותחת את המחשב.
אם לא אעבוד במשרד, לפחות אעבוד מכאן.
אין לי ספק שמריאנו לא ישאר חייב, ולא ידעתי אם אני מפחדת מזה או מצפה לראות מה יעשה.
**************
אלה
ידעתי שמריאנו כאן, לא היה לי ספק בכך.
למרות שאני כאן כבר כמעט 5 שעות והוא עדיין לא הראה את פניו, לא היה לי ספק שהוא כאן, עובד.
חשבתי שלפחות יבוא להגיד שלום מאחר והוא יודע שאני כאן, טעיתי.
ידעתי שמעבר לעובדה שהוא מציב שמירה על המועדון, העיניים שלו תמיד משגיחות בנוסף דרך המצלמות.
ושמישהו מהאנשים הקרובים אליו תמיד מסתובב ברחבה.
אחרי מה שקרה ובמיוחד לפני המינוי, מריאנו לא לוקח סיכונים, גם לא כאלה שנחשבים כלא קיימים.
אני בניתי על המצלמות לצעד הבא שלי.
מבלי להראות חשודה, איתרתי בעייני מצלמה ומשכתי את מיה תוך כדי ריקוד לכיוון, נעצרת עם גבי במרחק סביר ממנה ומתחילה לרקוד, להזיז את גופי בצורה הכי טובה שאני יכולה.
השיר Temperature של Bruno Mars התנגן בעצמה מרעידה, והמוזיקה גרמה ללב שלי לזוז לפי הקצב, לפי הביט. הגוף שלי רעד בדיוק כמו שאני אוהבת.
הרמתי את ידיי למעלה, מזיזה את האגן והחזה בתנועות חדות בהתאם לבומים, מתמכרת לקצב, לתחושה שהמוזיקה זורמת לי הוורידים.
״איזה יפה את אלה״ מיה אמרה בכנות ואני הסמקתי, מחייכת אליה בהכרת תודה.
הלילה הרגשתי יפה.
לבשתי ג׳ינס שחור קצר קצת רופף, וחולצה שחושפת את שתי הכתפיים בצבע לבן.
אבל מה שבאמת עשה את ההופעה היו נעלי העקב השחורות שלי, והשיער שהחליט להסתדר היום בצורה מושלמת.
עם כל זה, מהר מאוד התחלתי להרגיש חוסר נוחות עם המבטים מסביבי, ידעתי שאני מושכת תשומת לב שאני רוקדת.
שנאתי למשוך תשומת לב, אבל אהבתי לרקוד.
ואהבתי בעיקר את המחשבה שמריאנו אולי רואה את זה.
מוקדם יותר מריאנו אכל איתי ארוחת צהריים, וממש הכריח אותי להפסיק לעבוד ולהרים את הראש.
ולאחר מכן החזיר אותי הביתה ונסע להמשיך לעבוד, לא לפני שהבהיר לי בדרך שלו, שזה שאני יוצאת היום לא אומר שלא אחזור לאיפה שיצאתי.
שזה הבית שלו, למקרה שיהיה לי איזה שהוא ספק.
״לא הייתי מסתובבת במקומך״ מיה לחשה לי לפתע והסתכלה במבט מרוצה על נקודה מאחוריי.
התכוונתי להסתובב, אך לפני שהספקתי, הרגשתי בגוף גדול נצמד אל גבי, וידיים אוחזות בתקיפות במתניי.
לא הייתי צריכה הרבה כדי לדעת שזה מריאנו.
נשכתי את שפתיי בנסיון להחניק חיוך, מרוצה מההצלחה הקטנה שלי.
״מה את עושה?״ הוא שאל בטון מסוכן צמוד לאוזניי, מעביר צמרמורת בגבי.
״רוקדת״.
״רוקדת? זה נראה לך ריקוד נורמלי?״
סובבתי את פניי אליו, מביטה בעיניו שהראו כעס טהור ואמרתי בתמימות ״ככה אני רוקדת כל הזמן״.
״את משחקת באש״ הוא אמר, אוחז בסנטרי ומקרב את שפתיו לשפתיי, מצמיד אותם בתשוקה ומבעיר את גופי באש.
הוא התנתק ממני, מושך את ידי הרחק מהרחבה ועולה במדרגות לכיוון המשרדים, פותח דלת שסמוכה למשרד שלו ונכנס, מכניס אותי איתו וסוגר אחריי את הדלת.
זה היה חדר שינה קטן, או יותר נכון, חדר עם מיטה ענקית ודלת שמובילה לחדר אמבטיה.
״אין לי זמן אלה״ הוא אמר בטון נמוך ״מה את מנסה לעשות?״
״סליחה? אני מפריעה לך?״
״מאוד״ הוא אמר במבט קר, חתום.
״אנ.. אני מצטערת״ אמרתי בציניות, מרגישה את הלב שלי מתכווץ כאילו קיבל בוקס, לא היה אפשר לשלוט בתחושת הדחיה שהתפשטה בי.
״את מפריעה לי לעבוד, לחשוב, את מפריעה לי אלה״ הוא אמר והתקרב אליי, גורם לי ללכת אחורה.
״אני יושב עם אנשים, וכל מה שאני חושבת עליו זאת את, כל מה שאני מתרכז בו זה את, מזיזה את הגוף שלך מול המצלמות״ הוא אמר והגיע אליי, אוחז את פניי ומטה אותם אליו.
״לא עשיתי את זה בכוונה״ אמרתי בתמימות מזויפת והוא הרים גבה, יודע שאני משקרת.
״את יודעת שיש לי מצלמות על כל הרחבה נכון?״ הוא שאל כשהתקרב לאוזניי ״אז המצלמות האלה קלטו אותך מתקרבת, והמצלמות האלה קלטו את המבטים שלך אלה״ הוא אמר, מצמיד את שפתיו לצווארי, מריח אותי, ״והמצלמה האלה קלטו כל תנועה של הגוף שלך״.
״אז מה?״
הוא גיחך באוזניי, נושך את תנוך אוזני ומנשק את צווארי, מבהיר לי בלי מילים שלא כדאי לי להתעסק איתו.
״סיימת כאן״.
״לא״.
״לא שאלתי״ הוא ענה, מביט בעייני בהחלטיות, ״תודיעי לחברה שלך שאת הולכת״.
״לא״ אמרתי ״אני רוצה להישאר עדיין״.
״אני לא חוזר על עצמי פעמיים״ הוא אמר ואחז בידי, פותח את הדלת וגורר אותי החוצה.
הוא פתח את דלת המשרד ושנינו נעצרנו בפתח כשראינו את אנזו דורך את האקדח שלו ומכניס אותו לחגורת הנשק, ואת פבלו עושה כמוהו.
״בלי שטויות אנזו״.
אנזו גיחך והתקרב אליי, מנשק לראשי ויוצא יחד עם פבלו.
״שבי״.
״חשבתי שהולכים״ אמרתי ושילבתי את ידי על חזי, נשארת לעמוד.
״שבי״ הוא אמר שוב והוציא את הנייד שלו, מחייג ונעמד ליד החלון.
הוא דיבר במשך כמה דקות עם מישהו, לא מנסה להסתיר או לדבר בקודים לידי, לא מסתיר ממני דברים שלכאורה אני לא אמורה לדעת.
כמה דקות לאחר שניתק את השיחה, הדלת נפתחה ועוד אחד מהגורילות שלו נכנס.
״כן בוס?״
״אני יוצא, אתה אחראי כאן הלילה״ מריאנו אמר וסימן לי לעמוד ״אני כונן, תעדכן אותי בכל דבר״.
״אין בעיה״ הוא ענה.
מריאנו לבש את גקט החליפה שלו ואחז בידי אל היציאה, סוגר אחריו את דלת המשרד.
ירדנו חזרה אל הרחבה, ומריאנו נעצר ליד מתאו ואמר לו משהו באוזן, מתעלם מכל שאר הרוקדים ומפלס את דרכנו אל היציאה.
״אתה יכול להפסיק?״
״מה?״
״להגיד לי מה לעשות״ אמרתי כשהוא השתלב בנסיעה, ״יש לי דעה משל עצמי״.
״אני יודע״ הוא ענה.
״אז אתה מתכוון להפסיק?״
״לא״.
גלגלתי עיניים, מפנה את מבטי לחלון ורק מחכה שהנסיעה תגמר.
״לא אמרתי למיה שאני הולכת״ אמרתי כשיצאנו מהרכב והתקדמנו לעבר המעלית.
״מתאו מחזיר אותה הביתה״ הוא ענה, מקיש את הקוד בפאנל ומסתכל עליי, מבטו מלוכלך, מפתה, מעביר בדיוק את המחשבות הרצות בראשו.
״אני לא הולכת לשכב איתך״ אמרתי והוא הרים גבה וצחק, ״אל תדאגי אלה, לא הבאתי אותך הלילה כדי לזיין אותך״.
״לא?״ שאלתי, מופתעת מכך שאני מרגישה אכזבה.
״לא״.
״ל.. למה? אתה לא נמשך אליי?״
הוא גיחך ואחז בידי, מצמיד אותה אל איברו וגורם לי לנשימתי להעצר כשהרגשתי כמה הוא קשה.
״את לא רוצה, ואני לא מכריח אף אחת״.
״אתה לא?״ שאלתי במבט משועשע והוא הרים את סנטרי, מביט לתוך עייני במבט רציני ואומר ״לא, הן באות לבד״.
צליל המעלית נשמע ומריאנו שחרר את פניי ויצא, ואני אחריו כל הדרך אל חדר השינה.
נכנסתי להתקלח, מנסה להעלים את השפעת המילים שלו מהגוף שלי ללא הצלחה.
למה לגבר הזה הייתה כל כך הרבה השפעה עליי? מה הוא עושה לעזאזל?
הוא סקסי בצורה מטורפת, והוא מודע לזה, ומנצל את זה לטובתו.
יצאתי מהמקלחת והוא לא בזבז זמן ונכנס אחריי, ורעש המים שנשמע גרם לי לרגע לרצות להכנס לשם שוב, הפעם יחד איתו.
ניערתי את המחשבה הזאת מהראש שלי והתיישבתי על המיטה, פותחת את המחשב שלי ונכנסת לאחד מאתרי החדשות הישראליים.
אני משתדלת להיות קשורה לארץ ככל שאני יכולה.
העובדה שרציתי לברוח משם כמה שאפשר והעובדה שלא יכולתי לסבול את כל הדברים והמקומות המוכרים, לא ניתקו אותי מהמדינה שלי.
היה חשוב לי לדעת מה המצב שם, וכמובן מה המצב עם המשפחה שלי, ועם המשפחות של החברים שלי.
חוץ מכל החברים שאיבדתי הכרתי עוד חברים רבים ונוספים ביחידות אחרות, במקומות בהם התנדבתי בצבא.
אמנם לא נשארתי איתם בקשר אבל ההודעות שהייתי מקבלת מהם מדי פעם העלו על פניי חיוך.
ובתוכי רציתי לדעת שהם בסדר, גם אם לא דיברתי איתם ישירות.
השיטוט שלי נעצר כשאל מטל עייני קפצה כותרת בולטת בצבע שחור: ׳כמעט 4 שנים מהאסון שהשאיר את חיל האוויר הצבאי מוכה הלם וחרדה, עם חור בלב בדמות יחידה מובחרת, ועדיין בית הדין הצבאי והאזרחי לא מצליח לסגור את הפרשה, הרבה פרטים עדיין חסרים. אספנו בשבילכם כמה מקורבים לנספים, בתקווה שלא נשכח את האנשים שהיו׳.
דמעות עמדו בעייני כשעברתי ברפרוף על השיחות שהמראיין עשה עם כמה מהאחים וההורים של הנספים, ועייני עצרו באופן אוטומטי על שמה של אמו של רועי, מי שהיה החבר הכי טוב שלי.
בהיתי בשם שלה, ואיפה שהוא בראשי הרגשתי את הדמעות זולגות על לחיי.
רציתי להמשיך לקרוא, אבל לא הרשיתי לעצמי להוריד את מבטי אל שאר המילים, ידעתי שלא אעמוד בזה, שלא אהיה מסוגלת.
נשכתי את שפתיי בחזקה, נלחמת ביני לבין עצמי אם יהיה נכון להישאב לכתבה הזאת, שוכחת מהכל ורק בוהה באסופת המילים על המסך כשהדמעות זולגות מעייני.
לבסוף, מצאתי את עצמי קוראת בלי רצון, מדלגת על מילים ומנסה לקלוט את הכל במבט אחד.
מראיין: והוא השאיר אחריו הרבה?
מלי: הוא השאיר אחריו שמחה, זה היה ילד שמח וקופצני, מעולם לא ישב בשקט ותמיד דאג שכולם ישמחו כמוהו.
מראיין: אמנם לא הכרתי את הנספים, אבל שמעתי את השם הזה לא פעם ולא פעמיים.
מלי: אני לא מתפלאת, רועי לא היה ילד שיושב בשקט, הוא רצה שתמיד יהיה שמח, שיהיה רעש.
מראיין: איך ילד היפראקטיבי שכזה מסיים טירונות, מסע כומתה, מסלול, ולבסוף קורס פיקוד בהצטיינות?
מלי: זה היה חשוב לו.
מראיין: חוץ מהצבא והפלוגה, מה היה חשוב לו בשירות הצבאי?
מלי: לעשות את הכל עד הסוף, לא קרה פעם אחת שהוא התחיל משהו בלי לסיים, זה משהו שהיה משותף לו ולאלה, בזכות התכונה הזאת שניהם סיימו בהצטיינות.
מראיין: אלה? אחת הניצולים?
מלי: אלה. היא לא אחת הניצולים, בשבילי היא תמיד תהיה אלה.
מראיין: את רוצה להסביר?
מלי: זאת אלה שלי, היא ורועי מכירים מגיל קטן והמשיכו יחד את הדרך שלהם עד האסון, היא הייתה כמו ילדה שניה בשבילי.
מראיין: הייתה?
מלי: עדיין, רועי אהב אותה מאוד, היא הייתה יקרה לו ולכל המשפחה שלי, ולנצח יהיה לה מקום בלב שלי, בכל שעה שתרצה.
מראיין: את מדברת עליה בלשון עבר, למה?
מלי: היא כבר לא כאן, היא נסעה והתחילה מחדש במקום אחר.
מראיין: אשמת הניצול?
מלי: לא, היא בחורה עדינה, היא לקחה את הכל מאוד קשה ומעבר לזה.. היו עוד דברים ששברו אותה, אני בטוחה שאם רועי היה בחיים הוא היה זורק הכל לעזאזל ונוסע איתה, או לפחות נשאר איתה עד שהיא הייתה חוזרת לצחוק.
מראיין: איפה היא עכשיו?
מלי: במיאמי.
מראיין: ספרי לי עוד קצת על הקשר של רועי עם אלה.
מלי: אין הרבה מילים שיתארו את הקשר שלהם, הספיק להם מבט וחצי כדי לדבר אחד עם השני שיחה שלמה, היא עמדה לצידו תמיד בכל שלב בחיים והוא לצידה, אני זוכרת שקרה האסון, הדבר השני שחשבתי עליו הייתה אלה, שראיתי שהיא בחיים חזרתי לנשום באופן חלקי.
מראיין: איך את מרגישה עם זה שהיא עזבה אותך ברגעים הכי קשים?
מלי: היא הייתה איתי בכל הרגעים הכי קשים, היא עזבה בסך הכל לפני פחות משנה.. אבל האמת היא, שאני לא מרגישה שהיא עזבה אותי, היא תמיד איתי. אני מבינה את הרצון שלה להתרחק ואם לא הייתה לי המשפחה שלי הייתי עושה כמוה.
מראיין: את חושבת שרועי היה כועס אם היה יודע שהיא לא כאן עכשיו?
מלי: לא, כי אם רועי היה בחיים הוא היה איתה.
מראיין: שמעתי המון על כמה שרועי היה נרתם תמיד ראשון לעזור, ועל המנהיגות שלו בפלוגה או בצבא בכלל.
מלי: רועי רצה שכולם יצליחו, בכל מקום שהיה לו מה לתרום הוא-
רעש של דלת נפתחת החזיר אותי מהכתבה אל המציאות.
סגרתי את המחשב בטריקה וניגבתי במהירות את הדמעות שלי, מתרוממת מהמיטה ובורחת החוצה בדיוק שמריאנו יצא לחדר.
נכנסתי לאחד מחדרי האורחים והיישר אל המקלחת, מנסה לשטוף את פניי בנסיון להעלים כל סימן לבכי.
כשהחלטתי שזה הכי טוב שאני יכולה, חזרתי אל החדר ועליתי היישר את המיטה, מסובבת את גבי אל הצד של מריאנו.
״אלה?״
לא עניתי, לא יכולתי לדבר, הכאב שיתק אותי, היה חזק מדי.
פחדתי אפילו למצמץ כי ידעתי בלי שמץ של ספק שברגע שאעצום את עייני, הזכרונות יגיעו.
מריאנו אחז בזרועי וסובב אותי, כולא אותי בין רגליו ושואל ״מה קורה?״
״כלום״ אמרתי, לא מזהה את קולי.
״אלה״.
״שום דבר מריאנו, עזוב את זה״.
הוא הביט בי כמה רגעים ולבסוף שאל בזעם עצור, ״מישהו פגע בך?״
״לא״ אמרתי, מביטה במבט הקשוח בעיניו.
הוא שתק, ורק נשכב לצידי ומשך אותי כמו בלילה הקודם אל בין זרועותיו.
בהיתי בקיר, לא מרשה לעצמי לעצום עיניים עד לשלב שהעייפות הכריעה אותי, ובין זרועותיו של מריאנו הרשיתי לעצמי להרדם.
התעוררתי בבהלה לא הרבה אחרי, ומבט חטוף בשעון אישר לי שישנתי בסך הכל שעתיים, ושהשעה עכשיו 4 וחצי לפנות בוקר.
השתחררתי בעדינות מבין זרועותיו של מריאנו שעדיין ישן והתרוממתי מהמיטה, מנסה בקושי לעמוד על רגליים רועדות ומנגבת את הדמעות מלחיי.
הפעם גם השלווה שאני בדרך כלל מרגישה בביתו של מריאנו לא עזרה, והסיוטים שלי חזרו בגדול.
הייתי רגילה למקרים כאלה וידעתי שכל נוכחות של בן אדם תוציא ממני את הרע ביותר שלי, הייתי צריכה את הלבד שלי.
שטפתי פנים וצחצחתי שיניים, מכניסה את הדברים החשובים שלי לתיק של העבודה, לובשת מעליי את אחד הקפוצונים של מריאנו ויוצאת בזהירות מחדר השינה, יורדת את המדרגות למטה ונכנסת ישירות למעלית.
חלפתי על פניי השומר בלובי מבלי להגיד שום דבר ויצאתי החוצה, ניגשת אל המונית הראשונה שראיתי ונכנסת אליה, אומרת לנהג את הכתובת של הדירה שלי ונשענת לאחור.
כשהנהג עצר בכניסה לבניין שלי, שילמתי לו בזריזות ויצאתי, צועדת ישירות אל המעליות ועולה אל הדירה.
פתחתי את הדלת בשקט, שומטת את התיק על הספה וצועדת אל המקלחת בחדר שלי, מתפשטת ונכנסת תחת זרם המים, ורק אז, נתתי לדמעות שלי לזלוג מבלי הכרה.
רק אז, נתתי למחשבות לזרום.
עד עכשיו ניסיתי להתרכז בכל דבר אפשרי, צבעים, צורות, מספרים, רק כדי שלא יהיה לי פנאי לחשוב.
אבל עכשיו שום דבר לא עמד בדרכן.
התיישבתי על הרצפה, מרשה לעצמי להוציא הכל, את כל הכאב שצף ועלה מחדש בעקבות הכתבה.
המראיין צודק, מלי הייתה צריכה לכעוס עליי שעזבתי.
אחרי שקרה האסון, היא האישה הראשונה שרציתי לראות אחרי המשפחה שלי.
הייתי שם כמה שיכולתי וניסיתי לדחוק את העצב שלי לצד, ניסיתי להציל מה שנשאר מהחיים שלי, את טום, את היחסים שלי עם שאר החברים שלי, את הקשר שלי עם המשפחה של רועי, אבל בסופו של דבר איבדתי הכל.
כשלמדתי את התואר, נמנעתי מלבקר אצלהם בבית, הכאב היה גדול מדי, לא יכולתי לשאת אותו.
לאט לאט התרחקתי, לא רציתי שמלי תראה את המבט השבור בעייני, לא חשבתי שיש לי זכות להיות שבורה כשהיא איבדה את הילד שלה.
לפני שעברתי למיאמי, הייתי חייבת לעשות סגירת מעגל והלכתי אליה.
במשך לילה שלם ישבנו ובכינו וצחקנו, העלינו זכרונות וניסינו לבטא את הכאב המשותף במילים, להעלים את הזיכרון שלו אבל כן לזכור את רועי.
ביקשתי ממנה סליחה והבטחתי שתמיד אהיה שם בשבילה, הבטחתי שאשמור איתה על קשר.
היא היחידה, חוץ מהמשפחה שלי, שמחזיקה אותי מחוברת לארץ, היחידה שהרשיתי לעצמי לשמור מהעבר.
אבל זה לא שינה את הכאב שהרגשתי בלב, את חוסר ההשלמה שלי עם מה שקרה.
השענתי את ראשי על האריחים, מנסה לנשום עמוק ולהרגיע את עצמי אבל ידעתי שזה חסר תועלת, יקח זמן עד שארגע.
התנגבתי ולבשתי מעליי שורט קצר ואת הקפוצ׳ון שלקחתי ממריאנו, נכנסת מתחת לפוך ומתכווצת כולי, מרגישה איך התקף החרדה משתלט כל גופי וחוסר התחושה מגיע.
נאנחתי עמוקות ועצמתי עיניים, יודעת שיקח זמן ופשוט מרפה את גופי, מחכה שהתחושה תחזור ושזכרונות יעברו.
הרגשתי רע שברחתי ממריאנו באמצע הלילה, אבל לא הייתי מוכנה לבכות לידו שוב, לא הייתי מוכנה שיראה אותי ככה ויותר מכל, לא הייתי מוכנה לשאלות שידעתי שיגיעו.