The Doubt - ספק

Part 45

״גם אם כולם חוץ ממני יהיו בעד הרעיון הזה, הוא לא יקרה, את נשארת בטווח הראייה שליי ובמיטה שלי, מובן?״
״מריאנו-״
״מובן, אלה?״ שאלתי שוב, לא מוכן לשמוע שום דבר אחר, הלב שלי קפץ מספיק בדקות האחרונות.
״מובן״ היא אמרה לבסוף, מבינה שאין לה ברירה.
לא אתן לה להתקרב לשם, גם אם מבטיחים לי שהיא לא תעבור את השלב הראשון.
״שאני לא אשמע אותך מציעה את עצמך שוב, אם מישהו רק יסתכל עלייך למטרה כזאת, גם בלי שאדע את המניעים שלו עד הסוף״ אמרתי, מבטי נעוץ בעיניה, ״תפרוץ מלחמת עולם״.
***************************************

אלה
כעבור שבעה חודשים
״הפוך גדול בבקשה״.
״גדול גדול? או גדול בינוני?״ הבריסטה שאל בנסיון עלוב להצחיק אותי.
לא היום.
״גדול גדול״ אמרתי והגשתי לו את כרטיס האשראי שלי.
הוא העביר את הכרטיס והחזיר לי אותו לאחר שקיבל אישור על העסקה.
כעבור כמה דקות הקפה שלי יצא.
הרמתי אותו מהדלפק ויצאתי מבית הקפה במהירות, נחושה רק לצאת מהאוויר המחניק אל הבחוץ.
הטלפון שלי צלצל, מיה.
״אני בדרך אלייך״.
״בדיוק הגעתי, תזדרזי״.
נאנחתי והאצתי קצב לעבר המכונית שלי, נכנסת אליה ונוסעת במהירות לכיוון הכתובת שבה קבעתי להפגש עם מיה.
כשהגעתי כעבור כמה דקות, החניתי את הרכב צמוד למדרכה ויצאתי ממנו, נועלת אותו ומתחילה להתקדם לעבר הבניין שרשום בהודעה שמיה שלחה לי, שלפתע נתקעתי במשהו קשה ונהדפתי אחורה.
במזל, ידיים חזקות תפסו אותי שניות לפני שנחתתי על התחת שלי.
״תודה רב-״ התחלתי לומר אך נעצרתי כשעיני נתקעו בעיניים מוכרות עד כדי כאב.
למעשה, בעיניים שהיו עד לא מזמן העיניים האהובות עליי ביותר.
״מריאנו״.
״אלה״ הוא אמר ברשמיות ושחרר אותי.
״מה אתה עושה כאן?״
״יש לי פגישה״ הוא אמר, ״מה את עושה כאן?״
״יש לי פגישה״ אמרתי בחזרה.
הוא חייך את אותו חיוך קר ומוכר מפעם, חיוך שפעם היה גורם לי לגלגל עיניים כי ידעתי שזה לא חיוך אמיתי.
והיום? החיוך הזה לא עושה לי כלום.
כמו המגע שלו, שפעם השאיר אחריו שובל של אש וצמרמורת בכל מקום בגוף שלי.
והיום שום דבר.
״נתראה״ הוא אמר בחיוך קר והמשיך לדרכו.
״אני מקווה שלא״ מלמלתי ונאנחתי, ממשיכה לכיוון ההפוך ממנו ומחפשת את הבניין היוקרתי שאליו הייתי אמורה להגיע.
איך, לעזאזל, בשכונה כזאת יקרה, אין חניה? ואין מפת התמצאות? לעזאזל.
לבסוף, אחרי זמן ארוך של הסתובבות במעגלים, מצאתי את הכניסה לבניין ובאנחת רוווחה עליתי אל קומת הפנטהאוז.
לעצב בתים תמיד ריגש אותי יותר מכל סוג של עבודה שעשיתי.
ולעצב בתים גדולים כאלה? אפילו יותר.
סיימתי למיה שאני בחוץ, ועוד לפני שהספקתי לכבות את המסך הדלת נפתחה, ומיה עמדה בפתח.
״כנסי כבר! הם מחכים לך כמעט חצי שעה״.
״את שוב מגזימה?״ שאלתי בשקט והיא נאנחה, ״טוב.. קצת, האישה כאן כבר שעה, החתן שלה הגיע כמה דקות אחריה״ היא אמרה בטון מוזר, ״אבל אני מחכה לך כאן כמעט חצי שעה!״
״לא אמרת שהפגישה רק עם אישה?״
״ככה חשבתי״ היא אמרה, ״הפתעה״.
גלגלתי עיניים, ״משהו חשוב?״
״תפסיקי לאחר!״
״על הפרויקט מיה״ סיננתי מבין שיניים חשוקות.
״לא, שום דבר״ היא אמרה בהיסוס, אבל מבטה הוכיח לי שיש משהו שהיא לא מספרת לי.
צעדתי אחריה לכיוון היציאה למרפסת, והיא הכריזה בקול גבוה מדי לטעמי, ״היא הגיעה״.
הזוג שעמד והתמזמז באמצע המרפסת עצר והסתובב לכיוני, ולעזאזל, שום דבר בעולם לא הכין אותי לכך שהגבר יהיה.. מריאנו.
מריאנו, שעד לא מזמן היה מנשק אותי ואוחז בפניי בצורה שבה עכשיו ידיו אחזו באחרת.
ולא ידעתי להסביר מה זה עושה ללב שלי.
״חיכיתי לפגוש אותך!״ האישה לצידו אמרה בחיוך ונצמדה אליו, ״שנתחיל?״
מבטי לא זז מעיניו, ומבטו לא זז משלי.
כנראה שהפגישה שלי והפגישה שלו הן.. אותה פגישה.
אבל עוד לפני שהספקתי להגיב או לזוז, קול פיצוץ עז נשמע, ועפתי אחורה בעצמה לא הגיונית.
המחשבה הראשונה שעברה בראשי היא שהאויבים של המאפיה רדפו אותי גם לאחר שהתנתקתי ממנה באופן סופי.
ושהפעם הם ניצחו.
אבל המחשבה הזאת נקטעה כשהראש שלי נגח בעצמה בקיר קשה.
כשפקחתי עיניים כמה דקות לאחר מכן, שמעתי צרחה.
ורק שהבנתי שהגופות שאני רואה לפניי הן של מיה ומריאנו, הבנתי שהצרחה בוקעת ממני.
לא, לא שוב.
אני לא יכולה לעבור את זה שוב.
״לא״ נאנקתי, והכאב שבלב שלי היה יותר ממה שיכולתי לשאת.
אבל לבסוף משהו הכריע אותי סופית, הגוף שלי לא הצליח לשאת את המשקל של הראש שלי ותוך שניות הכל הפך להיות שחור, וכבר לא הרגשתי כלום.