The Doubt - ספק

Part 9

״תפסיקי להלחם״ הוא אמר ונישק אותי שוב והפעם, לא התנגדתי.
מריאנו טוען שאני שלו, שהוא רוצה אותי.
לא התכוונתי לעושת לו חיים קלים או לתת לו לשייך אותי למאפייה, נתתי לו לחשוב ששחררתי כי אני רוצה.
אבל האמת היא, שרציתי עוד מהרגעים של השקט בלילות שהוא יושן לצידי, רציתי עוד מהרוגע שכנגד כל ההגיון שורר בביתו.
אחזתי בצווארו של מריאנו והתחברתי לנשיקה, ואז ההבנה נפלה עליי.
רציתי עוד ממריאנו.
********

כשהתעוררתי למחרת מריאנו כבר לא היה במיטה, והצד שלו היה קר.
נאנחתי, לא מופתעת בכלל.
אתמול ציפיתי שיקרה יותר, אבל מריאנו החליט שלא ופשוט ישן לצידי כשאני צמודה לגופו.
ההסבר היחיד הוא שאני לא מושכת אותו, אז למה אני כאן?
נכנסתי להתקלח, מוודאת שיש לי זמן ושאני לא לחוצה להגיע למשרד, והתלבשתי באריכות, מייבשת את שיערי ומודה על כך שהוא מסתדר בצורה מושלמת היום.
ארזתי הכל בתיק שלי וירדתי למטה, מניחה את שני התיקים בחדר המגורים וצועדת אל המטבח ״בוקר טוב״.
״בוקר טוב מיס״ כרמן אמרה בחיוך אדיב ״אני רואה שהתעוררת.. את רוצה לשתות או לאכול משהו?״
״אני אשמח לקפה״ אמרתי ״ראית את מריאנו?״
״מר איברה בחדר העבודה וביקש שלא יפריעו לו״ היא אמרה והסתובבה אל מכונת הקפה שעמדה בצד.
חייכתי והסתובבתי, צועדת לכיוון חדר העבודה ופותחת את הדלת מבלי לדפוק.
אנזו ומריאנו הרימו את מבטם ממסך המחשב והביטו בי, אנזו בחיוך ומריאנו במבט שואל אך רציני.
״בוקר טוב יפה״ אנזו אמר ואני חייכתי אליו ואמרתי לשניהם ״בוקר טוב״.
מריאנו שתק, ורק המשיך להביט בי בשתיקה.
״אני.. צריכה ללכת״ אמרתי לבסוף ״רק באתי להגיד ביי״.
״לאן את הולכת?״
״לעבודה מריאנו״ אמרתי ״לא כולם עובדים מהבית ומרוויחים מליונים״.
אנזו צחק בשעשוע ומריאנו אמר ״אשלח את פבלו להסיע אותך״.
״אין צורך, אקח מונית לדירה שלי ואקח את הרכב״.
״אמרתי משהו אלה״.
גלגלתי עיניים והתקרבתי, מעיפה מבט בכל הדפים שהיו פזורים על שולחנו ולבסוף אומרת ״זה שאנחנו יחד, לא נותן לך זכות להחליט בשבילי״.
הוא חייך חיוך אכזרי ואמר לבסוף ״פבלו יקח אותך לדירה שלך״.
״אוקיי״ אמרתי לבסוף, מסתפקת בידיעה שלפחות במקום העבודה שלי לא יראו שום קשר ביננו.
למרות שעיצבתי את הבית שלו, וזה פתח לי המון דלתות, להסתובב איתו או עם האנשים שלו זה דבר אחר לגמריי.
מספיק לראות איך אנשים מסתכלים עליהם ברחוב כדי להבין שכדאי להתרחק.
״התיקים שלך נשארים כאן״ הוא קבע שוב ואני כיווצתי את גבותיי בנסיון להבין מאיפה הוא יודע שהורדתי את התיקים שלי למטה.
התשובה לא איחרה להגיע, המצלמות.
״אוקיי״ אמרתי מבלי להתווכח, מצליחה להפתיע את עצמי לעומת מריאנו שלא נראה מופתע בכלל.
מריאנו התרומם מהכיסא שלו והתקרב אליי, מתעלם מאנזו לחלוטין ומנמיך את ראשו, מצמיד את שפתיו לשפתיי.
״אל תחזרי מאוחר״.
״אחזור כשאסיים״ אמרתי במבט חודר לעיניו ״אבל אני בטוחה שלא משנה מתי אחזור, עדיין אמצא אותך כאן״.
ובלי לחכות לתשובה, הסתובבתי ויצאתי מחדר העבודה, מתעלמת מצחוקו של אנזו.
בדרכי אל המטבח הבחנתי שהתיק שלי כבר לא נמצא בחדר המגורים ונאנחתי, הוא לא חיכה לתשובה שלי והשאיר כאן רק את התיק של העבודה.
שוב קובע בעצמו.
״הקפה שלך״ כרמן אמר והגישה לי כוס גדולה וסגורה.
״תודה כרמן״.
״התיקים שלך בחדר השינה מיס״ היא אמרה ״הבוס ביקש שאעלה אותם לשם״.
חייכתי אליה באדיבות, מודה לפבלו שבדיוק נכנס למטבח ושאל ״את מוכנה?״
״אתה באמת לא חייב לקחת אותי״ אמרתי ״אני אסתדר לבד״.
״אני חייב״ הוא אמר וחייך אלי, ״זה בסדר, אני צריך להגיע לאיזור בכל מקרה״.
משכתי בכתפיי בהשלמה ועקבתי אחריו אל היציאה, ממתינה בשתיקה מביכה בזמן שהוא הזמין את המעלית והקיש את הקוד בפאנל, היישר אל החניון.
הפעם פבלו בחר לנסוע באחד ממכוניות הספורט הנמוכות ועוצרות הנשימה של מריאנו.
נכנסתי למושב הנוסע והוא סגר אחריי את הדלת, נכנס למושב הנהג ומתחיל בנסיעה.