The Doubt - ספק

Part 67

חברות וחברים שלי,
כל מי שעוד לא הצטרף - פתחתי אינסטגרם לסיפור.

Ather.life

כל מי שעוד לא הצטרף - בואו מהר!
כיף שם, בהבטחה 🥹

————————————————-

כשהייתי בין זרועותיו של הגבר הזה, ידעתי בוודאות ובביטחון ששום דבר לא יכול לקרות לי.
״לא ענית לי״.
״על מה?״
הרמתי את ראשי והבטתי בעיניו, ״למה אתה אוהב את היום הזה?״
״כי נולדת״.
*************************
צלצול טלפון העיר אותי מהשינה.
התמתחתי והודעתי יש לקחת את הטלפון שלי מהשידה, עונה בטון מנומנם, ״הלו?״
״בוקר טוב יפה שלי, מזל טוב״ קולו של ריקו נשמע, ״את לא חושבת שאת צריכה לקום? תתעוררי על החיים שלך״.

״בוקר טוב יפה שלי, מזל טוב, את לא חושבת שאת מגזימה? תראי מה השעה״.
״רועי, מה אתה רוצה ממני על הבוקר? לפחות ביום הולדת שלי אפשר שקט ממך?״
״לא״ הוא אמר, ״קומי״.
״קמתי״ אמרתי אבל הוא לא ניתק.
״רועי?״
״אני לא מאמין לך״.
צחקתי, ״בסדר בסדר, אני קמה״.

חייכתי.
חיוך גדול.
״אני קמה״.
״אנחנו מחכים לך למטה״.
״בלי חגיגות״.
״אמרתי שנחגוג? בואי כבר, אני לא אוהב לשתות קפה לבד״ ריקו אמר וניתק את השיחה.
אחרי הסקס עם מריאנו, נרדמתי שוב.
הייתי עייפה והתעוררתי היום מאוד מאוד מוקדם, כך שעכשיו השעה הייתה סך הכל 11 בבוקר.
התמתחתי עוד קצת ואז והסתובבתי במיטה.
בלונים.
בלונים ופרחים.
זה היה הדבר הראשון שראיתי כשפקחתי את העיניים שלי.
בלונים על כל התקרה בצבעים של לבן, חום, שמנת, ניוד.
ופרחים.
קופסאות עם המון פרחים בצבעים של אדום ולבן מפוזרים בחדר.
ודובי עצום על הכורסא בצד בחדר.
מצצתי שוב ושוב כדי לוודא שאני לא חולמת.
אני לא.
על הכורסא הענקית ישב דובי בצבע לבן, והדובי היה לבוש בג׳קט שחור שזיהיתי בבירור כג׳קט של מריאנו.
כיווצתי את גבותיי והתרוממתי, מנסה להבין האם זה חלק ממנו, ומגלה שלא.
מישהו הלביש אותו.
נאנחתי בייאוש, והרמתי אותו, צוחקת מהעובדה שהוא הסתיר כמעט את כולי.
ירדתי למטה, שומטת אותו על הספה בחדר המגורים ומסתובבת בידיים על המתניים לכיוונם של ריקו ואנזו שעמדו בכניסה והתלחששו.
״הג׳קט?״ שאלתי בחיוך.
״אה זה״ ריקו אמר בשעשוע ואנזו פרץ בצחוק, ״על זה את צריכה להודות לנו, הייתה כאן המון מחשבה״.
הרמתי גבה.
״אנחנו יודעים שאת אובססיבית למריאנו, אז הלבשנו אותו בג׳קט שלו כדי שתוכלי להריח אותו וכך תחשבי שזה מריאנו״ אנזו אמר, מרוצה מעצמו כאילו המציא תרופה לסרטן.
״הלבשתם דובי, יותר גדול מגודל נורמלי של בן אדם, בג׳קט של מריאנו, והמטרה היא שאני אחשוב שזה מריאנו?״
״למה אתה אומר שהיא סתומה?״ ריקו שאל את אנזו, ״היא הבינה בדיוק מה רצית לעשות״.
״ככה בכל זמן שהוא יעבוד ותתגעגעי אליו, תסתכלי על הדובי, את יכולה גם לחבק אותו״.
״להתגעגע למי?״ מריאנו שאל כשהגיע מאחורה, מבטו עובר על כולי, מבעיר את גופי.
״אליך״ ריקו ענה לו ברצינות.
מריאנו העביר מבטו על הדובי והרים גבה, ״זה הג׳קט שלי?״
״כן״ אנזו ענה, ״היא תחבק אותו כשהיא תתגעגע אליך ותריח את הג׳קט, ואז היא לא תצטרך אותך״.
״כשחושבים על זה, יצאנו מטומטמים״ אנזו אמר לריקו ונתן מכה בכתפו.
״תסביר״ ריקו אמר.
״היינו צריכים להלביש את הדובי בחזיה ותחתונים של אלה, ככה מריאנו היה מסתכל או מסניף את זה בכל פעם שהוא היה רוצה ללכת לאלה״.
״השווית אותי לדובי עכשיו?״
״אל תתפסי על קטנות״ אנזו אמר ופטר אותי בהינף יד.
״אתה צודק אחי״ ריקו אמר במבט רציני על פניו, ״או בשמלה, מי יודע? ככה אולי נסיים את המלחמה עם היפנים הרבה יותר מהר״.
״קחי יפה שלי, זה ממני״ אנזו אמר ועל פניו מבט משועשע בזמן שהגיש לי קופסא לבנה.
״מה זה?״
״תמדדי״ הוא אמר וחייך.
״קנית לי שמלה?״
״כן״.
הלכתי לחדר העבודה ופתחתי את הקופסא, מגלה בפנים שמלה שחורה שידעתי, שתגרום למריאנו לצאת מדעתו.
חייכתי.
עכשיו החיוך של אנזו היה ברור יותר.
לבשתי את השמלה ונעמדתי מול המראה.
לשמלה היה שסע גבוה שהגיע עד המותן שלי, חשף את כל צד הרגל שלי עד למעלה, כשהחלק מעל הישבן ועד המותן היה סגור בבד שקוף בלבד.
מקדימה היה לשמלה מחשוף שהגיע כמעט עד בטני.
וכל גבי היה חשוף.
השמלה הזאת, אמרה לכל העולם, שאני המלכה.
יצאתי מחדר העבודה וחזרתי אל חדר המגורים, נבוכה פתאום.
״בבקשה״ אנזו אמר והביט לי עקבים גבוהות מאוד בצבע שחור, כשאבנים מפוזרים עליהם.
ענדתי אותם בעזרתו, ונעמדתי ביציבות, מביטה בו, מפחדת להביט במריאנו.
״את מבינה שאת פאקינג לא חוקית נכון?״ אנזו שאל וריקו חייך, ״את מושלמת״.
״יפה?״ שאלתי את מריאנו והסתובבתי אליו, נאלמת למראה המבט בעיניו שהאיץ את דפיקות ליבי.
אש.
זה מה שהיה שם.
בעיניים שלו, בלסת החשוקה, באגרופים.
אש.
המבט של הקאפו.
״עשית ללוס ילדים כבר?״ מריאנו שאל ואני כיווצתי את גבותיי.
הטון, הטון של הקאפו.
״לא״ אנזו ענה, ״למה?״
״אל תהרוג אותו מריאנו״ אמרתי.
״מאוחר מדי״.
״מריאנו״ אמרתי ונעמדתי לפניו, מניחה את ידיי על חזהו אבל מתרחקת בבהלה אחרי שניה.
הוא רעד, ורתח.
״מריאנו, זה אחיך״.
״זה עזר לו עד עכשיו״ מריאנו נהם ואנזו צחק, ״אלך לעשות ילדים למקרה שהוא באמת יהרוג אותי״ הוא אמר והתקרב אליי, מושך אותי לחיבוק, מתגרה במריאנו עוד קצת.
הוא נישק את ראשי, ״מזל טוב ילדה יפה שלי, אני אוהב אותך״.
ריקו התקרב אליי אחרי שאנזו יצא, ונעמד מולי, ״הייתי קונה לך טבעת אבל גם אני וגם את כבר נשואים ואני בניגוד לאנזו עוד רוצה להספיק כמה דברים בחיים שלי״.
הנשימה של מריאנו מאחור רק הגבירה את הפחד שלי.
״ריקו״ הזהרתי.
הוא צחק, והחווה בראשו על השולחן, ״אני יודע שאת שונאת מתנות ואת היום הולדת שלך אבל בכל זאת הרגשתי שאת צריכה את זה״.
הסתכלתי לכיוון שאליו הוא הסתכל וראיתי קופסא של מחשב חדש של אפל, ולצידו קופסא של אייפד חדש עם העט התואם, ואוזניות חדשות, ציוד העבודה שלי.
״לא היית צריך״.
״בטח, עדיף לתת לך לעבוד עם מה שאת עובדת, ראיתי כמה פעמים זה עשה לך בעיות״ הוא אמר ונישק את ראשי, ״והמתנה הכי חשובה היא אני״.
צחקתי, ״לגמרי״.
״אני אוהב אותך אפרוח, מזל שנולדת״.
הוא נישק שוב את מצחי והלך בעקבות אנזו.
מריאנו הפנה אליי מבט, המבט הזה שגורם לברכיים שלי לרעוד.
״אם את תלבשי את השמלה הזאת לכל מקום מחוץ לחדר השינה, תהיה מלחמה״.
״מלחמה בגלל שמלה?״
״שמעת מה אמרתי?״ הוא נהם כשהתקרב אליי, ״אני לא חוזר על עצמי פעמיים אלה״.
״ש.. שמעתי״, הרגשתי באמת כמו אפרוח.
״תורידי אותה לפני שאקרע אותה״ הוא סינן מבין שיניים חשודות.
״אני אוהבת אותה״ אמרתי, ״וחוץ מזה, זאת מתנה מאחיך״.
״אחי קנה את זה כדי לעצבן אותי״ הוא אמר, ״תורידי אותה״.
ירדתי מהעקבים ונעמדתי מולו ביציבות, ״תוריד אותה ממני״ התגריתי בו.
לא חכם כל כך.
מריאנו לא הגיב במשך כמה שניות, כאילו מנסה להשתלט על הזעם שלו, ״אני אקרע אותה״.
התרוממתי על רגליי, מניחה את ידיי על צידי פניו ומתרוממת, מנשקת את פיו ומרגישה איך הגוף שלו נרגע מתחתיי, מתרפה.
״תהי מוכנה ב8״ מריאנו פרד על שפתיי.
״מה יש ב8?״
״אנחנו יוצאים״ הוא אמר ונשך את שפתי התחתונה, ״רק אני ואת״.
התרחקתי ממנו, מביטה בעיניו בעיניים שידעתי שמעט נוצצות, ״אתה לוקח אותי לדייט?״
הוא חייך, ונישק אותי שוב, מעמיק את הנשיקה ומטה את גופי לאחור, מחזיר את הנשימה לגוף שלי, את האוויר שאיבדתי כל התקופה הזאת.
זרועותיו עברו לגבי, מצמידות אותי אליו בזמן שפיו המשיך לחקור את פי, להעמיק את הנשיקה עוד עד שלא הצלחתי לנשום.
אבל לא עצרתי.
לא יכולתי, לא ידעתי איך.
כרכתי את זרועותיי סביב צווארו ונצמדתי אליו עוד.
ועוד.
אם אפשר בכלל.
מריאנו הרים את ידיו לשיערי, מאגרף אותו בידו האחת ומושך בראשי לאחור, חושף את צווארי למתקפות שלו, מנשק, מוצץ, נושך.
״את משגעת אותי אלה״ הוא מלמל שנישק את נקודת הדופק בצווארי, ועבר לנשוך את התנוך שלי, מגביר את הכאב בין רגליי.
את הצורך בו.
התנשמתי בחדות, מנסה למצוא מילים, אבל לא מצליחה להזכר אפילו איך חושבים.
מה זה?
איך אפשר להתמודד עם זה?
איך אפשר להישאר עומדת על הרגליים אחרי שהגבר הזה נוגע בי?
זה לא אנושי.
״מריאנו״ מלמלתי.
כמו סמים, כמו אישה מכורה.
הוא צריך להפסיק למכור סמים ברחובות ולהתחיל למכור מהריח שלו, הוא יפיל את היפנים תוך שניה.
מריאנו התנתק מצווארי, והנחית את שפתיו על שלי באחת, לפני שמשך את שפתי התחתונה בחזרה, גורם לי להאנק.
לפתע, הוא התרחק ממני כמו מאש, ״אל תתקרבי אליי״.
צחקתי, מנסה עדיין להרגיע את הנשימות שלי ואת דפיקות הלב שלי שיכלו בקלות להתחרות במירוץ סוסים.
עליתי למעלה מחליפה לבגדי הריקוד שלי ויורדת שוב, נחושה לרקוד קצת היום.
פתחתי את דלת חדר העבודה מבלי לדפוק,  עוצרת מול מריאנו, נאצ׳ו, אנזו, פבלו וריקו.
״אני יכולה ללכת למתחם?״ שאלתי את מריאנו והוא זקף את ראשו, ״את רוצה לרקוד?״
הנהנתי.
״תרקדי כאן״ הוא אמר, ״אין מי שיקח אותך לשם עכשיו״.
״א.. אני חייבת ליווי?״
״את לא זזה בלי״ ריקו אמר לי ואז הפנה את מבטו למריאנו, ״אתה צריך אותי כאן?״
״אתם לא נוסעים לשום מקום ריקו״ נאצ׳ו אמר, ״אנחנו מחכים לתשובות״.
״לא אסע״ הוא אמר והסתכל על מריאנו.
מריאנו חשב כמה רגעים ואז הנהן, ״לך, אקרא לך אם אצטרך אותך, תתקשר למרטינז שיבוא הנה להחליף אותך לזמן הזה״.
״אין בעיה בוס, יטפל״ ריקו אמר והתרומם, מתקשר ומחליף כמה מילים עם דנילו לפני שיצא איתי אל המרפסת.
״יצאת באמצע עבודה כדי לשבת איתי?״
״נראה לך?״ הוא אמר, ״לשבת אני יכול גם ליד מריאנו, יצאתי לדבר איתך קצת״.
״אני לא רוצה לדבר אני רוצה לרקוד״.
ריקו נאנח, ״מה עם אימון?״
העיניים שלי נדלקו, ״תתאמן איתי?״
״הרבה זמן לא עשינו את זה, לא?״
הנהנתי והוא צחק, ״אלך להחליף בגדים״.
הוא נישק את מצחי והתרומם, משאיר אותי לבד במרפסת.
״אוכל להביא לך משהו לאכול או לשתות אלה?״ כרמן שאלה כשהגיעה לידי.
היא העלתה לי חיוך.
אחרי הטלטלות של התקופה האחרונה, לשמוע את המשפט המוכר ממנה גרם לי להרגע ולהבין שחזרתי הביתה.
״אשמח לקפה״.
״מיד מגיע״ היא אמרה ובאמת אחרי מספר דקות, חזרה עם כוס קפה גדולה.
הסתכלתי על הבריכה, מרגישה את הרוגע מתפשט לבד בגוף שלי ומנסה להבין למה מריאנו התנגד לכך שאסע למתחם.
ואם הוא כל כך לחוץ, איך הוא הסכים לשחרר את ריקו?
קרה משהו, ידעתי את זה.
וידעתי גם שמריאנו מסתיר את זה ממני מסיבות שעדיין לא ידעתי מה הן.
לגמתי מהקפה שלי ונאנחתי.
הכאב שלי עדיין לא עבר, והרגשות של אתמול עדיין בתוכי.
אבל מצאתי במה להתעסק.
מצאתי דברים אחרים להתמקד בהם וזה העביר מעט את אותה הרגשה כאובה.
אבל עדיין, למרות הסחת הדעת, לא יכולתי שלא להזכר בכמה היום הזה היה פעם חשוב למישהו יותר ממה שהוא היה חשוב לי.