The Doubt - ספק

Part 4

קירבתי אליה את פניי, נעצר מילימטר משפתיה העבות ואומר ״שאלתי אותך משהו, ואני לא חוזר על עצמי פעמיים אלה״.
״חבל״ היא אמרה בקושי, נשימותיה נעשו כבדות.
הבטתי בעיניה, ועוד לפני שהספיקה להבין מה קורה, ריסקתי את השפתיים שלי על שלה, מנשק אותה לעייני כולם ומבהיר גם לה וגם להם, שהיא שלי.
*******
אלה

השפתיים שלו.
השפתיים שלו והידיים שלו, הגיעו יחד עם שלט ניאון זוהר שכתוב עליו ׳סכנה התמכרות!׳.
הגוף שלו שהיה צמוד לשלי, כמו בא עם כוח מגנטי ומשך אותי אליו אפילו שכבר לא היה לי מקום.
לא הייתי מסוגלת לנשום, לא הייתי מסוגלת אפילו לחשוב.
כל מה שידעתי, היה הוא.
אבל אז, ברגע אחד של שפיות, הנחתי את ידיי על החזה שלו והדפתי אותו ממני.
הבטתי בעיניו, ואת המבט שהיה בהם הבנתי שכנראה לא אשכח לעולם.
מבט רכושני, כאילו קבע שאני שלו.
״מה אתה עושה?״ מלמלתי, נכשלת בלתת לזעם מקום.
״מנשק אותך״.
״למה?״
״כי אני רוצה״ הוא אמר בפשטות, ואז אחז בידיי וגרר אותי משם, מתעלם מהמבטים המופתעים של החברים שלי.
למעשה, מכל מי שהיה על הרחבה.
וגם מאחיו, שעמד ליד הבר וחייך בשעשוע כשהביט בנו מסתלקים משם.
״אתה לא יכול לנשק אותי מתי שאתה רוצה!״ אמרתי ורקעתי ברגליי לאחר שנכנסנו למשרד שלו.
״את תלמדי להפסיק לסרב לי״ הוא ענה, כאילו זה דבר שמובן מאליו.
התקרבתי אליו, עד שהחזה שלי כמעט נגע בשלו והרמתי אליו את פניי, ״אני. לא. עובדת. אצלך״.
הוא שתק ואני המשכתי ״זאת אומרת שאני יכולה לסרב לך מתי שאני רואה לנכון, ואין לך זכות לעשות עם זה שום דבר! אני בן אדם שיש לו דעה משל עצמו״.
״בכל פעם שתגידי לי לא אלה, אנשק אותך״ הוא אמר בהתעלמות מוחלטת מכל מה שאמרתי עכשיו.
״אתה בכלל מקשיב לי?״
״לא״.
פלטתי נהמה עצבנית והתרחקתי ממנו, מעבירה את ידיי על שיערי ונושמת עמוק לפני שהסתובבתי בחזרה ואמרתי ״זאת הפעם האחרונה, שאתה נוגע בי בניגוד לרצוני, היחסים ביננו ישארו מקצועיים מעכשיו״.
הוא שתק, ורק הביט בי בשעשוע, לא מוסיף מילה ולא טורח להגיב.
ובעצם, מתי הוא הגיב?
נענעתי בראשי לשלילה וצעדתי לעבר הדלת, מתעלמת בהפגנתיות מקולו שפקד עליי להשאר.
ירדתי במדרגות וצעדתי לעבר היציאה, סומכת על מיה שתביא לי את התיק מבלי שאבקש ממנה.
הלכתי לאיטי לעבר הכביש הראשי, מרגישה את הקור מלטף אותי אך לא באמת משפיע עליי, הגוף שלי בער מעצבים.
רציתי להרוג אותו.
לגבר הזה הייתה היכולת לשגע אותי מבלי להתאמץ.
הסתובבתי אחורה, פוערת את עייני למראה אחד השומרים של המועדון שעמד בחוץ וחיפש משהו בעיניו, ידעתי שזה רק עניין של זמן עד שמריאנו יצא בעצמו ולכן מיהרתי לעצור מונית ולהכנס אליה.
כיוונתי את הנהג לבית שלי, ושזה הגיע, עליתי בזריזות וירדתי בחזרה לשלם לו, מביטה בחרדה לצדדים ועולה שוב, נועלת את הדלת וסוגרת את החלונות היטב.
זה התחיל להיות דפוס חוזר, מפגש עם מריאנו במועדון, בריחה, וללכת לישון בידיעה שמחר אאלץ להתמודד עם ההשלכות.
לא ידעתי מה הוא רוצה ממני, אבל לא הייתה לי שום כוונה לתת לו את זה.
לא מערבים עבודה ורגש, לא נקשרים יותר מדי לאף אחד ונותנים לו את הלב, לא סומכים על בן אדם שישאר לצידכם אחרי שיקח מה שהוא רוצה.
למדתי את אלה בדרך הקשה, ולא הייתה לי כוונה לחזור על אף אחד מהדברים האלה, עכשיו או לעולם.