The Doubt - ספק

Part 32

״שמעת את נאצ׳ו אלה, זה היה כדורי סרק״ הוא אמר והתקרב אליי, עולה על הזירה ונצמד אל גופי, עיניו חודרות לנשמתי וגופו הזועם מקרין חום.
״אל תגרמי לי לעשות את זה עם כדורים אמיתיים״.
״אתה תרצח את ריקו?״
״אני ארצח כל גבר שיגע בך״.
״סליחה? ואם בעתיד לא ארצה להיות איתך?״
״שמעת אותי אלה״ הוא אמר וריסק את שפתיו על שפתיי, מנשק אותי בזעם ומבהיר לי את מה שדאג להגיד לי במילים.
אני שלו.
****************************
פתחתי את דלת הדירה בחשש, מביטה סביבי ומקווה לא לתפוס את מיה ודנילו מזדיינים.
מקרים כאלה כבר קרו וזה נגמר בעיקר בטראומה בשבילי.
כשהבנתי שהדירה ריקה נכנסתי, מניחה את התיק על רצפת המטבח ולוקחת לי בקבוק מים, מסיימת את כולו.
מריאנו החליט לחזור מסן דייגו מוקדם מהצפוי לאחר שיחת טלפון שקיבל מאנזו.
הוא כמובן לא פירט, אבל היה נראה שקרה משהו לא צפוי ופתאומי שגרם לו להגיד לי לארוז ואז להסגר עם נאצ׳ו בחדר העבודה כמה שעות טובות.
היינו אמורים לטוס חזרה מחר, אבל כמה שעות אחרי שהתעוררנו היום הוא עדכן שהמצב השתנה.
זרקתי את הבקבוק הריק לפח והרמתי בחזרה את התיק שלי, נכנסת לחדר הארונות ומניחה אותו על הכורסא.
נאנחתי, פירקתי אותו בזריזות ונכנסתי להתקלח, מפעילה את המוזיקה שלי בווליום גבוה ומחכה שהאמבטיה תתמלא לפני שהוספתי כדור סבון מתפוצץ ונכנסתי, משעינה את ראשי לאחור ועוצמת את העיניים.
הגברתי את המוזיקה עד הסוף, מכווצת את עייני בנסיון להתרגל לעצמה שבווליום.
ידעתי שאם יהיה לי שקט אני אתחיל לחשוב, והמטרה של האמטביה הזאת הייתה נטו להרגע לפני העומס הקרוב.
התכוונתי להתעקש שמריאנו יוריד אותי בדירה שלי, אבל להפתעתי הוא לא התווכח ופשוט ביצע.
הייתי לי הרגשה שיש יותר ממה שאני יודעת, שבעצם אני לא יודעת כלום ולמריאנו יש הרבה בעיות עכשיו.
כבר לא זיהיתי בעצמי את הסקרנות שפיתחתי בזמן האחרון.
הייתי כזאת עד לפני המבצע, וכמעט תמיד קיבלתי תשובות לשאלות שלי, למרות שהסקרנות הזאת סיבכה אותי לא פעם ולא פעמיים.
רועי היה מתעלל בי בכוונה בנסיון לרסן את הסקרנות הזאת.
הוא היה מבטיח שיש לו דברים לספר לי ואחר כך ממציא במקום איזה שטות, או זורק משהו שכבר ידעתי.
או שהוא היה מסתיר ממני בכוונה דברים שבסוף גיליתי שחסרי משמעות.
אבל הוא תמיד היה מספר לי כל מה שידע כדי לרצות אותי בסוף, ועליו כבר ידעתי הכל מבלי שיצטרך לספר.
מריאנו בדיוק ההפך.
הוא לא מספר לי כלום, ויותר מכך, הוא מתעלם מהעצבים שזה גורם לי ומשתדל לא לרצות אותי ולהסתיר ממני כמה שיותר.
ברגע שרועי מת, הסקרנות הזאת מתה יחד איתו.
תמיד האמנתי שאנשים לא משתנים, וכולם תמיד אמרו לי את זה.
אני עדיין חושבת שזה נכון, אנשים לא משתנים.
אבל אני השתניתי.
אחרי המבצע כבר לא הייתי אותה אלה שהייתי ולא משנה כמה אנשים יתכחשו לזה או יספרו לעצמם סיפור אחר, לא נשאר הרבה ממה שהייתי.
יכול להיות שאותה אלה עדיין נמצאת בתוכי, אבל זאת כבר לא אני.
ככה או ככה, לא יכולתי לחזור להיות סקרנית יותר מדי לצד גבר כמו מריאנו.
השליטה הייתה חלק בלתי נפרד מחייו ומתוך כך גם השליטה על מה שאדע.
לפחות בכל מה שקשור במאפיה.
הטלפון שלי צלצל והפסיק את המוזיקה, גורם לי להאנח בעצבים ולתהות ביני לבין עצמי אם לענות או בכלל להתעלם.
לבסוף החלטתי לקחת את השיחה, וצחקתי בשעשוע כשראיתי שזה סבא שלי.
הוא לא יאהב לדעת שחשבתי לסנן אותו.
״הלו?״
״למה לוקח לך שנה לענות?״
״אני באמבטיה״.
״אני מאוד מצטער להפריע לך, קומי תצאי ממנה ותתלבשי״.
״מה? למה?״
״אני בדרך אלייך״ הוא אמר, ״התגעגעתי״.
ניסיתי לפענח את טוו קולו במטרה להבין אם הוא עצבני או נסער אבל הוא היה רגוע ומשועשע.
וזה רק הלחיץ אותי עוד יותר.
קיוויתי שהוא לא גילה על מריאנו.
״תרגעי, לא קרה כלום, אני בא עם דנילו ומיה״.
״הם היו אצלך?״
״כן״ הוא אמר וניסה להרגיע אותי, ״יש לי משהו לספר לך, לא אשאר הרבה אבל הגיע הזמן שאבוא לבקר אותך קצת״.
״בסדר״ אמרתי והוא ניתק את השיחה.
אופייני.
שחררתי את המים באנחה, מיואשת שגם במעט זמן שהיה לי לא הצלחתי להפסיק לחשוב.
התקלחתי בזריזות והתלבשתי, יוצאת לחדר המגורים עם מברשת השיער בידי בדיוק בזמן שמיה, סבא שלי ודנילו נכנסים.
״נזכרת איך נראה הדרך לבית?״ שאלתי את מיה בדיוק ברגע שהיא פתחה את הפה לדבר וסימנתי לה עם העיניים שלי להיות בשקט.
היא גלגלה את עיניה ובאה לחבק אותי, מתעלמת משניהם.
״יש לה סיבה לשכוח?״ דנילו שאל כשהתנתקנו, ונישק את ראשי.
״אתה״ אמרתי בהאשמה והוא צחק.
חיבקתי את סבא שלי חזק, שואפת את ריחו אליי ומקבלת כוחות מחודשים.
״אתם רוצים לאכול משהו?״
״אין פה כלום״ מיה צעקה מהמטבח, ״אזמין לנו״.
״אין צורך, לא נישאר כאן יותר מדי כדי לאכול״ סבא שלי אמר והתיישב על הכורסא, לוקח מידה של מיה בקבוק בירה, ״באנו לקצת זמן, אנחנו ממהרים לפגישה״.
״איזה פגישה? עכשיו באת״.
״החלטנו לנסוע לצרפת לייבא סחורה״ דנילו אמר, ״שיתוף פעולה חדש בין כמה חברות ביגוד עולמיות שהמפעל שלהם נמצא בפריז״.
״צרפת? מה יש לכם לייבא משם חוץ מקרואסונים?״ מיה שאלה.
סבא שלי צחק, ״תתפלאי ילדה, יש שם הרבה דברים, לאחרונה הצרפתים לא פראיירים, והתחילו להתפתח בכמה וכמה תחומים״.
״אם אתם אומרים״ מיה מלמלה והתיישבה לצידי על הספה.
״מתי אתם נוסעים?״
״לא בקרוב״ סבא שלי ענה, ״כרגע כלום לא סגור וזה רק רעיון, אבל הפגישות שנקיים היום יהיו קשורים לחוזים ולשיתופי הפעולה, אם הכל ילך כמתוכנן, בעוד שלושה שבועות״.
״החגים בעוד חודש״ מיה אמרה והביטה בדנילו.
״אמרתי לך כבר שאני לא מתכוון לנסוע לישראל יפה שלי״.
״אני רוצה שתבוא איתי לחגים״.
״גם אני״ דנילו אמר, ״אבל יש לי יותר מדי עבודה כאן ולא אוכל להרשות לעצמי להיעדר לחודש״.
הבטתי בסבא שלי, מחכה שיגיד לדנילו שהוא יכול ללכת וישחרר אותו כמו בכל שנה.
אבל עכשיו הוא שתק, והביט בהם למרות שהיה ברור שהוא שקוע במחשבות.
״אתה מוכן לשחרר אותו?״ מיה שאלה את סבא שלי וסבא שלי התעשת והביט בדנילו במבט שאמר יותר משתיקה רועמת.
״תני לנו לעבור את השבועיים הקרובים, אם אראה שאני יכול להתמודד עם העבודה, אשחרר אותו״.
״אני אעזור לך, תן לו ללכת״ אמרתי.
״את לא מתערבת״ הוא אמר לי, ״יש לך יותר מדי עבודה משל עצמך ולא אכבול אותך למיאמי״.
״אני לא מתכוונת לנסוע, אם זה עוד טריק שלך-״
״זה לא טריק, אני נשבע, הבטחתי שלא אתערב ואני לא, אבל זה לא אומר שאני מסכים עם ההחלטות שלך״.
״אנסה להזדרז, בסדר?״ דנילו אמר ומיה הנהנה, פניה מצוברחות.
״מה כל כך חשוב לך שאפגוש את אמא שלך?״ דנילו שאל בשעשוע ומיה הביטה בו כמה רגעים בשתיקה ולבסוף צחקה, ״זה לא דחוף לי שתפגוש את אמא שלי״.
״אז?״
״אני עושה את החגים אצל המשפחה של אלה״ מיה אמרה, ״חשוב לי שתפגוש את החברים שלי, את האנשים שאני אוהבת״.
״אפגוש אותם, אני מבטיח״ דנילו אמר, ״אבל נכנסנו לתקופה עמוסה קצת וזה היה לא צפוי״.
״ולא תצליחו לסיים את העבודה הזאת תוך חודש?״ מיה שאלה.
״העבודה שלכם אף פעם לא נגמרת, אתה לא יכול להגיד שעוד חודש אתה תהיה מסוגל לצאת לחופש, ואם לא תכריח את עצמך להפסיק, אתה תעבוד לנצח״ אמרתי לסבא שלי והוא הנהן, ״לצערי את צודקת, בסוג העבודה שלי אין כל כך חופש או אפשרות לקחת כזה״.
״זה בגלל שאתם עצמאיים? גם אני ואלה כאלה ועדיין מצליחות לחיות גם״ מיה אמרה.
זיהיתי בקולה שמצב הרוח שלה נהרס מעט, אבל היא עשתה הכל כדי להסוות את זה.
מיה לא חשבה שתכנס בקרוב למערכת יחסים וניסתה להראות לכולם שלא באמת אכפת לה מזה, ועכשיו כשהיא בתוך אחת, היא משתדלת לשדר שהיא לוקחת הכל בקלילות.
״אני לא רק עצמאי, אני הבעלים של החברה שלי״ סבא שלי ענה, ״אני יכול לקחת חופש, אני יכול לעשות מה שאני רוצה, אבל זה כמובן יבוא על חשבון דברים אחרים״.
דנילו הנהן, ״אנחנו מנהלים את לוח הזמנים שלנו לפי הרצונות שלנו, אבל אל תשכחו שאנחנו תלויים בעוד מליון אנשים אחרים״.
״אני מבינה, אבל תנסה, טוב?״ מיה שאלה ודנילו הנהן ונישק אותה.
״בעניין אחר ושמח יותר״ דנילו אמר והביט בי, ״המסך החדש של הסטודיו שלך הגיע, זאת טלוויזיה חכמה הפעם והעצמה של הרמקולים החדשים שקנינו לך חזקה מתמיד״.
״באמת?״ שאלתי בהתלהבות וצווחתי מאושר.
כבר המון זמן שאני רוצה להחליף את המסך שיש לי בסטודיו ועכשיו סוף כל סוף יש לי הזדמנות לחדש ממש את הכל.
חיבקתי את סבא שלי שוב, מחייכת למשמע הצחוק שלו ומבינה שזכיתי בו, ושההחלטה לעבור למיאמי הייתה החכמה ביותר שעשיתי בשנים האחרונות.
״המתקינים כבר עובדים על זה, עוד שעה הכל יהיה מוכן ותוכלי להשתמש בזה כרגיל״ סבא שלי אמר ושחרר אותי, ״תיארתי לעצמי שלא תצטרכי הדרכה, זה קל להבנה ואת אלופה בדברים האלה״.
״אין צורך״ אמרתי בחיוך.
הטלפון של דנילו צלצל והוא הביט בצג למשך שניה ואז התרומם על רגליו וענה לשיחה, ״זה הטלפון השלישי שלך רק בשעה האחרונה, מה אתה רוצה?״
הוא הלך לכיוון המטבח ואני החזרתי את המבט לסבא שלי, ״לא היית צריך״.
״הייתי״ הוא אמר ועיניו הטובות חדרו אליי.
״ועכשיו לנושא חשוב, אני יודע שאת לא רוצה לדבר על זה אבל הגיע הזמן אלה״.
״מה?״ שאלתי בחשש ולגמתי מכוס המים שלי כדי לצנן את גופי מעט.
״הנסיעה לישראל״.
״לא״.
״אלה תקשיבי לי, אני לא מתכוון להכריח אותך לנסוע אבל אני צריך תשובה, אני צריך לדעת מה את מתכוונת לעשות״.
״הייתי ברורה, אני לא מתכוונת לטוס לשום מקום״.
״גם לא לחתונה?״ מיה שאלה ברכות, ״אמרת שלחתונה את מתכוונת לחזור״.
״אסע ביום החתונה של אריאל ואשאר שם עד החתונה של ליאור, זהו״ אמרתי, ״אטוס ממש באותו לילה חזרה״.
״למה את כל כך מפחדת להיות שם?״
״אני לא מפחדת״ אמרתי, ״אני פשוט לא רוצה, הסירוב שלי לא נובע מפחד״.
״אני מרגיש שאת מפחדת״.
״אני לא, באמת״ אמרתי, ״אני פשוט לא מעוניינת לחזור לשם, טוב לי במיאמי ואני לא חושבת שיש לי מה לעשות תקופת זמן ארוכה כל כך בישראל״.
״זה החגים, זה היום הולדת שלך, זה שתי חתונות שחיכית להם יותר מדי זמן, זה האזכרה של החברים שלך״ מיה אמרה והסוף של המשפט שלה צבט את ליבי, ״את באמת מתכוונת לפספס את כל זה?״
״אסע לחתונות״ אמרתי והבטתי בה, ״אבל אני כבר לא מרגישה צורך לחגוג את החגים או את היום הולדת שלי, את יודעת את זה, והאזכרה.. זה פשוט כואב מדי״.
״את לא מתכוונת ללכת גם השנה?״
חייכתי בעצב והבטתי בה כששאלתי, ״מתי הלכתי?״
״אסע בשבילך״.
״אני יודעת״.
״מה אתה מתכוון לעשות?״ שאלתי את סבא שלי, ״הבטחת שאתה נוסע!״
״הבטחתי ואסע, לא אשאר שם כל הזמן כמו כל שנה אבל אסע איתך לחתונות״.
״ותישאר יותר״.
״אחזור איתך למיאמי ואחזור שוב בחגים״.
״חבל על הטיסות״ מיה אמרה וסבא שלי הנהן ונשען לאחור, ״אני מקווה שלא אצטרך לעשות את זה, אבל כמו שאני רואה את הדברים עכשיו, לא תהיה ברירה״.
״אז אתה נוסע ודנילו נשאר כאן?״
״אם אני אסע, הוא יבוא איתי, אני מבטיח לך שלא אשאיר אותו לעבוד בזמן שאני נוסע״.
״אבל?״
״אין אבל״.
״יש״ אמרתי והוא חייך, ״יכול להיות שאני או הוא נצטרך לחזור מוקדם יותר, אני עדיין לא יודע מתי״.
נחרתי בבוז, ״אתה תמיד אומר את זה, וכל שנה שתיכם חוזרים ישר אחרי החגים״.
״טוב נו, גם זה משהו״.
״אזמין לכן כרטיסים״ סבא שלי אמר.
״הזמנתי לעצמי כבר״ מיה אמרה והסמיקה.
״וביטלתי אותו כדי שאוכל להזמין לכם ביחד משודרג״ סבא שלי אמר, ״מתי את רוצה לנסוע?״
״שבוע לפני החתונה של אריאל, עד אחרי החגים״.
״אזמין לשתיכם ואעדכן אותכם בפרטים״.
״לא״ אמרתי, ״חכה עם זה.. עוד לא״.
״המחירים יעלו אלה״ מיה אמרה.
״זה לא קשור למחירים, אשלם כמה שזה יעלה, אני פשוט.. צריכה להיסגר על עצמי״.
״אחכה, תעדכני אותי שאת בטוחה ואזמין כרטיס נוסף בשבילך״ הוא אמר ואז הישיר מבטו למיה, ״הזמנתי לך ולדנילו, הוא יבוא איתך לחתונות״.
״אני שמח לשמוע שאתה מנהל גם האירועים שאשתתף בהם״ דנילו אמר שלזר לשבת לצידנו.
מיה צחקה, אבל אני הייתי מרוכזת בחילפוי המבטים בינהם שללא ספק אמר יותר משתיקה רועמת.
הטלפון של סבא שלי צלצל, הוא הביא בצג לפני שענה, הקשיב, אמר ״תודה״ וניתק את השיחה.
הוא הביט בי, ״הסטודיו שלך מוכן, המתקינים השאירו לך חוברת הוראות כדי שתלמדי איך להפעיל את המערכת בהתחלה״.
״יש לי תחושה שהיא לא תזדקק לה״ מיה אמרה.
״ואנחנו צריכים לזוז״ דנילו אמר וסבא שלי הנהן והתרומם, ״הפגישה שלנו עוד חצי שעה״.
״נתראה בנות״ סבא דלי אמר וחיבק אותי, ולאחר מכן את מיה ומיד ענה לשיחה, יוצא מהבית.
דנילו נישק את מיה ואז את ראשי לפני שיצא אחריו וסגר את הדלת.
״אין לי כוח לחזור לעבוד עוד״ מיה התלוננה ואני צחקתי, ״אין לך ברירה, אם את רוצה לנסוע לישראל״.
״אני זקוקה למרתון רציני״.
״אני מסכימה, אבל יותר מזה אני זקוקה לאוכל״ אמרתי, ״אני רעבה״.
״מריאנו מרעיב אותך?״
״מריאנו עסוק מדי בשביל לדאוג לאוכל לעצמו״ התמרמרתי, ״אני לא יודעת, לא הספקנו לאכול בסן דייגו כי הוא היה חייב לחזור, אז ארזנו ויצאנו במהירות״.
״למה לא רצית שאספר לסבא שלך שנסעת?״
״בפעם הקודמת שנסעתי הוא אמר שהוא כבר לא מזהה אותי ושאני עושה יותר מדי דברים שפעם לא הייתי עושה, בסך הכל לא רציתי להדאיג אותו יותר מדי״.
״טוב, הצלחת להדאיג אותי״ היא אמרה והרימה את רגליה על הכורסא, ״אני גם לא מזהה אותך כבר״.
״די זהו, אני חוזרת לשגרה״ אמרתי, ״נגמרו הנסיעות לזמן הקרוב״.
סאם הרגישה טוב יותר כשעזבנו את סן דייגו, מריאנו ואנזו הספיקו לצמצם פערים בעבודה שלהם וריקו לימד אותי יותר מדי רגילים משאוכל לקלוט.
למרות שהתכנון היה להישאר יום נוסף, נאלצנו לחזור.
וידעתי שגם אם מריאנו יסע שוב בקרוב, לא אצטרף
אליו.
הייתי בפתח של תקופה מטורפת ולא התכוונתי ליצור לעצמי הסחות דעת נוספות מלבד אלה שכבר היו לי.
גם להם יהיה זמן.
וכרגע הייתי צריכה להכנס לעבודה בכל הכוח כדי לא לאחר ללקוחות שסמכו עליי.
״נזמין משהו לאכול ונתחיל לעבוד״ מיה אמרה ואני הנהנתי, ״בכל מקרה אין לי כוח לבשל״.
״אני נוסעת לדנילו הלילה, רק מעדכנת אותך״ היא אמרה בזמן שראשה היה נעוץ עמוק במסך הנייד שלה.
צחקתי, ״חשבתי שאני זאת שצריכה לזכור איך זה לישון בדירה״ הזכרתי לה את המילים שלה.
״ובגלל שאת שכחת, גם אני שכחתי״.
״את מאשימה אותי בעובדה שהתמסדת?״
״היי אני עדיין לא נשואה!״ היא רטנה.
״חמודה שלי, את מזדיינת עם מישהו אחד בלבד, גם חתונה לא חזקה כמו הקשר הזה״.
״כן, את צודקת״ היא אמרה במבט מהורהר ואני צחקתי, ״זה בסדר, רק תפזרי במבה כשאת הולכת אליו כדי שתזכרי איך לחזור״.
היא גלגלה את עיניה בדיוק כשאמרתי, ״בעצם אין צורך, דנילו יודע איך הדרך״.
״אוי תסתמי״ היא אמרה וזרקה עליי כרית, גורמת לי לצחוק בקול בזמן שהתקשרה להזמין לנו משהו לאכול.
פתחתי את המחשב והעלתי את הסקיצה האחרונה שעשיתי לביתו של בן בישראל, מביטה בה ממושכות ובהחלטה של רגע מוחקת את הכל ומתחילה מחדש.