The Doubt - ספק

Part 23

הגבר הזה גרם לכל ההגנות שלי להראות חסרות משמעות, כל הכעס והזעם מהימים האחרונים התגמד ונעלם, כאילו מעולם לא היה.
והכל בזכות כמה מילים.
קיוויתי שהוא דובר אמת בכל מה שאומר, וקיוויתי שמה שיש ביננו באמת יצליח.
לא רציתי לאבד את זה, והייתה לי הרגשה שגם מריאנו לא.
***********************

אלה
השלב הסופי בעיצוב, התאמת הפריטים הדקורטיביים, הדקדוק של הצבעים והמקומות בהם הצבתי את הרהיטים, היה לרוב החלק האהוב עליי בעבודה שלי.
אבל אז, נחשפתי לסוג אנשים מסוים שלעולם לא מרוצה מהבחירות שלך, למרות שהיו בהתאמה מלאה לדרישות שלהם וללא שום חשיבה והתערבות עצמית.
עד כדי כך, שנאלצתי לפעמים להחליף ליין של עיצוב שלם לדירה אחת.
נחשפתי לזה בישראל, לא חשבתי שהתופעה הזאת קיימת גם במיאמי.
הזוג שעבדתי על הדירה שלהם עכשיו, אהב להתלונן קצת יותר מדי, לראות את הבעייתיות בכל דבר ואם אין כזאת, להמציא אחת.
נאנחתי, לוגמת מהקפה שלי שכבר הספיק להתקרר לגמרי, ומעוותת את פניי מהטעם המגעיל.
שלחתי מייל לגברת קליין, שכלל כמה תמונות עם דוגמאות מפורשות לפריטים האחרונים שאמורים לסיים את העיצוב שלה, וקיוויתי בכל ליבי שהיא לא תחזור בה שוב, בעיקר כי חלק מהפריטים כבר הוזמנו.
מאז סיימתי לעצב את הדירה של מריאנו ואנזו, ומיד אחר כך את שאר הדירות השייכות להם בבניין בו התגוררו, השם שלי פרח במהירות.
הבקשות והצעות העבודה לא הפסיקו להגיע, לא הצלחתי להשתלט על הכל, נאלצתי לבקש מקווין סינון או לפחות סיוע בחלק מהדברים, וזרקתי עליו כל מה שיכל לעשות ללא עזרה שלי.
הייתי נחושה להגיע לכולם, נחושה לסיים את כולם על הצד הטוב ביותר.
וזה לא היה יכול להתנהל כמו שרציתי אם כולם היו מתנהגים כמו גברת קליין.
למזלי, סוג האנשים האלה לא היה נפוץ במיוחד.
המשכתי לגלול מטה בתיבת המיילים שלי, פותחת בעיקר את העיסקיים ועונה לכאלה שצריך, מחזירה תשובה שלילית או חיובית לכמה הצעות עבודה ושולחת חשבוניות לכאלה שהעבודה שלי אצלהם הסתיימה.
לא שמעתי כלום, נראה היה שאני מנותקת מהסביבה שלי, עד שלפתע יד גברית הונחה על ראשי, גרמה לי לקפוץ במקומי ולהסתובב במהירות.
הדבר הראשון שנתקלתי בו היו עיניו המשועשעות של מריאנו.
״מ.. מה אתה עושה פה?״
הוא התעלם ממני, והתכופף להצמיד את השפתיים שלו לשלי, גורם לגוף שלי להתרפות בן רגע ולי לשכוח כל מה שרציתי לשאול.
״מיה פתחה לי״ הוא ענה, והניח נשיקה רכה על סנטרי, מתיישב על הכיסא השני שלידי ומביט במסך המחשב שלי כמה שניות.
״תתארגני, אנחנו יוצאים״.
״לאן?״
״התחלנו עם השאלות?״ הוא שאח בטון נמוך, מאיים,
גלגלתי עיניים, אצל מריאנו, צורך בסיסי לידע היה מטרד, גם אם מדובר בדבר פשוט כל כך.
״אני לא יכולה, יש לי המון עבודה מריאנו״.
הוא הביט בי בשתיקה, ואז התרומם, סוגר את המחשב שלי ומזיז אותו הצידה, ויחד איתו את ערימת הדפים שלי, מפנה את השולחן.
״מה אתה עושה?״ שאלתי, והתרוממתי מכיסאי, מביטה איך הדפים שלי שהיו מסודרים עד עכשיו - מבולגנים ולא לפי הסדר הנכון.
יקח לי שעות רק לסדר אותם מחדש.
צעקת הפתעה נפלטה מפי כשמריאנו אחז במתניי והרים אותי, מניח אותי על השולחן ונכנס בין רגליי, מצמיד את הזקפה הקשה שלו אל המקום הרגיש שלי, גורם לי לנשוך את שפתיי בחזקה.
״אם את לא רוצה שאזיין אותך על השולחן, תלכי להתלבש אלה״ הוא אמר בקול נמוך שהעביר זרמים בגופי.
נשכתי את שפתיי, מביטה בעיניו ומנסה למצוא את הכוחות לקום ללא הצלחה.
ידעתי שהוא רציני, וכמובן גם האיום שלו, אבל המוח שלי כאילו שכח איך עושים את זה, שכח איך לזוז ממנו ולקום.
במקום זה, כל מה שיכולתי לשאול היה ״כאן?״
הוא חייך והתקרב באיטיות מטריפה לפני שהצמיד את שפתיו לשפתיי, מנשק ללא לשון ועדיין, מעיר את כל הפרפרים בבטני.
הידיים שלו עלו אל החולצה שלי ושלפו אותה מעל לראשי לפני שהחזיר את שפתיו לשפתיי, והפעם הנשיקה שלו לא הייתה עדינה, אלה הראתה לי בדיוק מה כוונתו.
״מה אני אעשה איתך?״ הוא שאל בזמן שפתח את רוכסן מכנסיו והוריד את השורט והתחתונים שלי, משכיב אותי אחורה על השולחן וחודר לתוכי במכה, גורם לי לפלוט צעקה, ומיד לנשוך את שפתיי.
הוא התכופף, מצמיד את השפתיים שלו לצווארי ועדיין לא זז בתוכי, נותן לי זמן להתרגל לגודל שלו בתוכי.
כרכתי את רגליי סביבו, מניחה אותם על הישבן שלו, מסרבת לתת לו לזוז גם אם ירצה.
הוא שילב את אצבעותינו, אוחז בידי ומתחיל לנוע בתוכי בעדינות פנימה והחוצה, גורם לנשימתי להיעתק.
״מריאנו״ מלמלתי באנחה, מרגישה את השיא נבנה בתוכי, ואת עייני מתגלגלות לאחור.
זה היה יותר מדי טוב.
הוא נישק את שפתיי בחזקה, מחניק את הגניחה שיצאה מתוכי והגביר את הקצב כמו מי שלא יחזיק מעמד עוד הרבה זמן, בדיוק כמו שהרגשתי בתוכי.
אי אפשר להשוות שום דבר לסקס עם מריאנו, למגע שלו, למה שהוא גורם לגוף שלי להרגיש.
אהבתי את הסקס עם טום, ומהשיחות עם חברות שלי הייתי בטוחה שלא אמצא עוד אחד טוב כמוהו במיטה.
אבל התבדיתי, הוא לא מתקרב למה שמריאני עושה לי.
כמה שניות אחר כך התפוצצתי, והוא מיד אחריי.
הוא קבר את ראשו בשקע צווארי, מנשק בעדינות ושורט עם שיניו, עדיין לא יוצא מתוכי ומנסה כמוני להרגיע את הנשימות שלו.
שחררתי את אצבעותיי מאחיזתו, מביטה בעיניו ומתקשה להבין למה הלב שלי הפסיק לפעום לרגע.
״עכשיו את מוכנה לקום להתלבש?״ הוא שאל בקול העמוק שלו, מרעיד את גופי מחדש.
הנהנתי, והוא יצא מתוכי והגיש את ידו לחבילת המגבונים שעמדה בצד, מנקה את שתינו ומחזיר את המכנסיים שלו למקומם.
התרוממתי בקושי רב מהשולחן, מסדרת את השורט ויוצאת אל החדר שלי וישר את המקלחת, לא מבזבזת זמן, לא רוצה לקחת את הסיכון שהוא יתרגז שוב.
יצאתי אל חדר הארונות שלי עטופה במגבת ונעמדתי, מבינה שמריאנו לא אמר לי לאן הולכים ושאין לי מושג מה ללבוש.
יצאתי אל חדר השינה, נעמדת מאחוריו ומחכה שהוא יסיים את שיחת הטלפון שלו.
״את באה ככה?״ הוא שאל לבסוף, עיניו כהות מתשוקה ומבהירות אש בגופי.
״לא יפה?״
״המגבת שלך לבנה״ הוא אמר ואני הרמתי גבה, ״נו?״
״את רוצה שהיא תהפוך לאדומה?״ הוא שאל בלי היסוס ואני נרעדתי, מריאנו מסוגל לרצוח באמת.
ולא הצלחתי להבין למה העובדה הזאת לא מטרידה אותי.
״לא אמרת לי לאן אנחנו הולכים״ אמרתי לבסוף בקול רועד של אפרוח נטוש.
״לאירוע״ הוא אמר ואני הבנתי מיד.
האירוע שנועד להוציא את מערכת היחסים של אנזו ולוסיה החוצה כדי שכולם יבינו שהיא שייכת לאנזו.
ריקו, אנזו, מריאנו ונאצ׳ו מתכננים את האירוע הזה כבר כמעט שבועיים, ולמרות שכבר קבעו את התאריך מזמן, רק אתמול הם סוף סוף סיימו לסגור את כל הקצוות האחרונים בשביל זה.
מריאנו ביקש ממני שאעצב את הבית הגדול שלהם באורלנדו בשביל זה, אבל סירבתי.
מעבר לעובדה שהייתה לי עבודה עד מעל הראש, רציתי
לקחת ממנו קצת מרחק כדי לעכל את השינויים המהירים שיש ביננו.
הוא כיבד את רצוני ולא ביקש שוב, אבל הקפיד להתייעץ איתי כשהיה צריך לאשר למארגנת האירועים שאנזו שכר, וניסה להתקרב אליי שוב בעדינות.
הוא הצליח כבר יום למחרת, אבל נהניתי לעשות לו חיים קשים.
״לא.. לא ידעתי שזה היום״ אמרתי.
״עכשיו את יודעת״.
״יקח לי לפחות שעתיים להתארגן מריאנו״.
הוא הביט בי ונאנח, ״תארזי תיק ותתארגני בפנטאהוז, אעבוד עם נאצ׳ו בינתיים״.
״הם כאן?״ שאלתי בהתלהבות.
הוא הנהן, ״הם נחתו הבוקר״.
הנהנתי, חוזרת חזרה לחדר הארונות ומתלבשת במכנס קצר וחולצה ארוכת שרוולים, אורזת בתיק את השמלה שתכננתי מראש ואת כל שאר הדברים שאצטרך.
יצאתי חזרה אל חדר השינה, ומריאנו אחז במפתחות האוטו שלו והצטרף לצידי אל היציאה, הטלפון צמוד שוב לאוזנו באופן לא מפתיע.
״תשיג לי מידע על הרוסים, אני רוצה לדעת על כל העסקאות שלהם לאחרונה, מה טיב הקשרים שלהם עם היאקוזה.. הכל״ הוא אמר בטון מסוכן.
״דבר עם אנזו וריקו״ הוא אמר ופתח לי את דלת הרכב שלו, חיכה שאכנס ולבסוף סגר אותה עליי והתקדם לצד שלו.
״אין בעיה רודריגז, אבל אני רוצה את המידע הזה כמה שיותר מהר״ הוא אמר, ואחרי כמה שניות טון קולו הפך רגוע יותר, ״אתה מגיע היום?״
הוא המתין כמה שניות ולבסוף אמר, ״אחכה לך, דבר עם אבא ותבוא איתו״.
הוא המהם לאישור ואז ניתק את השיחה והפנה אליי את מבטו.
״לקחת הכל?״ הוא שאל ואני הנהנתי.
את שאר הנסיעה מריאנו העביר בשיחות טלפון, בעיקר נובח על אנשים ומדי פעם עוצר להקשיב.
גם שירדנו מהרכב הוא לא עצר, הטלפון היה צמוד לאוזנו כמו איבר נוסף, ותהיתי אם זה בגלל שהמצב חמור או שבמקרה כל השיחות נופלות עליו עכשיו.
דלתות המעלית נפתחו אל חדר המגורים, חושפות את ריקו וסנטיאגו עומדים צמוד לפבלו ומתלחששים בפנים חמורי סבר.
ברגע ששמעו אותנו נכנסים, ריקו חייך חיוך גדול ופתח את זרועותיו לקראתי.
רצתי את הדרך עד אליו וחיבקתי אותו חזק, מרגישה שהתגעגעתי אליו קצת יותר מדי.
החיבור שלי עם ריקו היה מיידי, ולמרות הזמן הקצר שאנחנו מכירים הרגשתי כאילו נולדנו יחד.
לא הפסקנו לדבר גם שחזר לסן דייגו.
״היי ילדה יפה״ סנטיאגו אמר וחיבק אותי גם הוא.
״התגעגעתי אלייך״ ריקו אמר ופבלו נחר בבוז.
״סאם כאן?״ שאלתי, אך עוד לפני שמישהו מהם הספיק להגיב, הרגשתי זרועות נכרכות סביב צווארי כשסאם משכה אותי לחיבוק.
״נלך להתארגן?״ היא שאלה ואני הנהנתי ועקבתי אחריה למעלה, מתעלמת מהגברים שהביטו בנו במבטים מוזרים.