The Doubt - ספק

Part 25

אם אפעל מרגש - אטעה, וכאן אין מקום לטעויות.
הגיע הזמן להבהיר לכולם מי זאת אלה בשבילי.
התפשטתי, עולה על המיטה ומצמיד את אלה אליי, מרגיש איך היא נרעדת לרגע אך נרגעת לאחר שניה, שמזהה את הריח שלי.
ליטפתי את שיערה בעדינות ונשבעתי שוב, שלא אעצור עד שלא אחזיר את האושר לעיניה.

**********************
מריאנו
״אני שמח שהתעוררת, זה לא שיש לך אחריות בתור ראש המאפיה או משהו.. אתה יכול להרשות לעצמך לישון עד מאוחר״ ריקו תקף ברגע שעניתי לשיחה ממנו, למרות שהוא יודע שלא באמת ישנתי עד עכשיו.
״מה אתה רוצה ריקו?״
״מה שלומה?״ הוא שאל ואני נאנחתי, לוגם מהקפה ומתיישב על הכיסא במרפסת בביתה של אלה.
״היא בסדר ריקו, כמו אתמול ושלשום״.
״היא לא ענתה לשיחות שלי אתמול ושלשום״.
״אין לה טלפון״ אמרתי, כמו שאמרתי לו אתמול ושלשום.
״נכון״ הוא אמר, ״תביא לי אותה״.
״היא ישנה״.
״אתה מוכן להפסיק לזיין לו את המוח?״ נאצ׳ו שאל מאחור וכעבור רגע נדחף לשיחה, ״הוא מאבד את זה״.
״מעולם לא היה לו את זה״.
״מה שלומה?״ נאצ׳ו שאל בזהירות.
״היא בסדר גמור, כאילו שום דבר לא קרה״.
עברו כמעט שבועיים מאז מה שקרה, אלה כבר התאוששה כמעט לגמרי והתגברה על זה כמו מי שהיא, לוחמת.
הבעיה היחידה היא, שהיא עדיין לא מוכנה לחזור לפנטאהוז ומסרבת בכל פעם שאני מבקש שתבוא.
לכן את רוב הלילות שלנו, אנחנו מעבירים כאן.
״איך היה הלילה?״ שאלתי והוא נאנח, ״נהרגו שבעה עשר בחורים בנמל״.
״מה?״ הזדקפתי, ״זה היה אמור לעבור חלק נאצ׳ו״.
״שניה לפני שעזבנו את הנמל עם הסחורה, הרוסים תקפו אותנו ושרפו את המשאיות״ נאצ׳ו אמר, ״לא נשאר כלום״.
״הרוסים?״
״הרוסים״ הוא אישר.
״בני זונות״ קיללתי, מתרומם לעמידה ומרגיש את הזעם מטפס בגופי.
״מישהו נפצע?״
״סנטיאגו, לא רציני בכלל״.
״לעזאזל״.
״לא רק זה״ הוא אמר בקול מותש, ניכר שלא ישן כל הלילה עד עכשיו.
״מה עוד?״
״היינו עסוקים בזה ולא שמנו לב שהיפנים מתקיפים בדרום, הם הרסו כמה בתי עסק והשליטו אימה ברחובות, לא יותר מדי נזק אבל בעלי העסקים מפחדים ומסרבים לפתוח או להמשיך לשלם״.
״הרוסים הסיחו את דעתכם״ מלמלתי והוא אישר, ״בדיוק, אני לא יודע מה קרה שהם החליטו להתערב פתאום״.
״אנחנו יוצאים לסן דייגו, נגיע בשעות הערב״.
״אין צורך מריאנו״ נאצ׳ו אמר, ״מיאמי זה לא סן דייגו, אתה לא יכול לעזוב שם ופשוט לבוא״.
״לא שאלתי נאצ׳ו״ אמרתי וניתקתי את שיחת הטלפון, מסתובב במטרה להכנס לבית ונעצר למראה אלה נשענת על פתח המרפסת ומביטה בי.
״בוקר טוב״ היא מלמלה.
״איך את מרגישה?״
״אתה נוסע לסן דייגו?״ היא שאלה והתקרבה אליי.
״כן״ עניתי ואחזתי בפניה, רוכן ומנשק את שפתיה.
״מתי?״
״היום״ אמרתי והבטתי בה, מנסה לפענח את המבט בעיניה, ״את רוצה לבוא איתי?״
״לסן דייגו?״ היא שאלה ופערה את עיניה.
הנהנתי, והיא חייכה בשעשוע ואמרה, ״עכשיו אתה תגרור אותי איתך לכל מקום רק כי אתה מפחד?״
״אני נראה לך כמו אחד שמפחד ממשהו?״ שאלתי באיום והיא נשכה את שפתה התחתונה ולבסוף אמרה, ״אני לא יכולה, יש לי מלא עבודה ו.. מיה״.
״מיה ילדה גדולה״ אמרתי, ״ואת יכולה לעבוד מסן דייגו, תתארגני, אאסוף אותך עוד כמה שעות״.
״חשבתי שאתה שואל אותי״.
״ניסיתי להיות מנומס״.
״זה לא עבד לך״ היא אמרה ואני נאנחתי ואחזתי בידה, מצמיד את גופה אליי.
״בסדר בסדר״ היא אמרה והתרחקה ממני, ״אל תיגע בי״.
״זה לא מה שאמרת אתמול בלילה״ אמרתי, מזכיר לה איך אתמול בלילה ניצלנו הייטב את העובדה שמיה לא הייתה בדירה.
״בדיוק בגלל זה אל תיגע בי״ היא אמרה ונכנסה אל תוך הבית.
גיכחתי, נכנס אחריה ומרים את הקופסא שהנחתי שם אתמול וקורא לה.
״מה זה?״ היא שאלה ואחזה בקופסא, מביטה בה לכמה רגעים ולבסוף מרימה אליי את מבטה, ״לא היית צריך לקנות לי את זה מריאנו״.
״את כבר שבועיים מסתובבת בלי טלפון אלה״ אמרתי, יודע שהיא הייתה עמוסה מדי ובכל יום מחדש לא הצליחה להגיע לזה, ״המספר אותו מספר״.
״אבל-״
״בלי וויכוח״.
היא נאנחה ואז החליפה את הבעת פניה לכי וזה, ״היית חייב לקנות את ההכי חדש?״ היא שאלה והרימה את הקופסא של האייפון מול פניי.
הזזתי אותה ורכנתי, נושך את שפתה התחתונה ומאיים, ״את צועקת עליי״.
אלה נאנקה, מנשקת את שפתיי ולבסוף זזה ממני בחיוך מבויש, ״תודה״.
״את בסדר?״
״אתה יכול לעזוב אותי לכמה שעות מריאנו״ היא אמרה וגלגלה את עיניה, נכנסת לחדר השינה ומנופפת בישבן שלה.
הרמתי את מפתחות הרכב שלי מהדלפק ויצאתי מהדירה שלה, ויורד אל החניון, מתחיל בנסיעה לעבר הפנטאהוז לפני שאתפתה להתעלם מהבקשה שלה ולזיין אותה שוב.