The Doubt - ספק

Part 72

ביקשתם מרתון?
קיבלתם 🖤

״אני יודע מי זאת אשתך מריאנו, אני יודע שהיא הנכדה הסודית של רודריגז, אני יודע שהוא בוגד מזדיין וגם היא, ואני יודע שכולם ידעתם ולא עשיתם שום דבר״.
שתקתי, אבל הידיים שלי כבר שלפו שני אקדחים, וכמוני גם נאצ׳ו.
זעמתי, כמו שלא זעמתי בחיים שלי.
״לא חכם״ הוא אמר, ״לא רק אני יודע את זה ויש לי ערובה, אם משהו יקרה לי כאן, לא ישאר אחד מכם הלילה במיאמי, ודאג שהראשונה שתמות תהיה אשתך אחרי שכל מי שירצה יוכל לזיין אותה מול העיניים שלך, כמה אתה חושב שתוכל לבלום?״
״ברשותכם״ לוקאס אמר, ״יש לנו טיסה לתפוס״.

******************************
אלה
התעוררתי למיטה ריקה.
נאנחתי.
זה לא הפתיע אותי וידעתי שאחרי אתמול מריאנו והבנים לא יצאו מחדר העבודה.
עוד יותר הגיוני גם לאור העובדה שסן דייגו המריאו הבוקר, הם בטח ניצלו את הלילה.
התרוממתי להתקלח, יוצאת ולובשת בגד ים ומעליו שמלת חוף שקופה.
ירדתי למטה, מכינה לעצמי קפה ומבקשת מכרמן את ארוחת הבוקר הקבועה שלי לפני שיצאתי לפינה הקבועה שלי במרפסת והתחלתי לעבוד.
לא הספקתי לעשות הרבה לפני שגוף גדול נכנס לשדה הראייה שלי.
הרמתי את פניי לפניו של מריאנו וזינקתי ממקומי, ״מה קרה?״
הוא כיווץ את גבותיו באי הבנה, ״מה קרה?״
״א.. אתה נראה מוזר״.
משהו בהבעת פניו הרעיד את ליבי, ולא במובן הטוב.
ההבעה על פניו הייתה... כועסת, זועמת, רותחת, מפוחדת אולי.
תערובת של רגשות שסימנו על משהו לא טוב.
אבל הוא לא היה הוא.
״אני עייף אלה, ועבדתי כל הלילה״ הוא אמר והתיישב, מושך אותי לשבת עליו.
״אתה רוצה לספר לי?״
״לא״.
״אתה רוצה שאלך?״
״לא״ הוא אמר ואני נשמתי עמוק והסתובבתי, משעינה את גופי על גופו ומניחה את ראשי על כתפו, צמוד לצווארו.
מריאנו צריך את השקט, והוא יקבל אותו.
״על מה את עובדת?״
״על הפנטאהוז״ אמרתי בחיוך.
״תראי לי מה עשית״.
הסתובבתי בחזרה, מרימה את המחשב שלי ומתיישבת בין רגליו, נשענת על גבו ומראה לו מה הספקתי לעשות עד עכשיו, מסבירה על הכיוונים, הצבעים, על כל מה שבחרתי.
״אהבת?״
״אהבת?״
״אני כן, אני אשנה עוד מליון פעם אבל-״
״אל תשני, זה מושלם״ הוא אמר ונישק אותי, ״כל מה שאת עושה מושלם״.
הסתכלתי בעיניו, משהו בהם לא נתן לי מנוח.
״מה קורה?״
״שום דבר״.
״למה אתה לא משתף אותי?״
״אין שום דבר יפה שלי, זאת רק העבודה״ הוא אמר ונישק את שפתיי שוב, ״אני מוטרד מהעבודה״.
״אולי אוכל לעזור״.
״לא״ הוא אמר, ״הפעם את לא נכנסת לזה״.
״הפעם? מה שונה משאר הפעמים״.
״הפעם זה בתוך הבית״.
״מקסיקו?״ שאלתי והוא הנהן, והצמיד את שפתיו לשלי, כאילו מבקש להשתיק אותי.
לא סגרתי את העיניים שלי, וראיתי שגם מריאנו לא סגר את שלו.
העיניים היפות שלו חדרו לשלי, והרגע הזה היה עצמתי יותר מהכל.
שום דבר לא יכול לנצח אותנו ככה.
״אני אוהבת אותך״.
״אני יודע״ הוא אמר ונישק אותי שוב, ״אני אוהב אותך״.
הוא המשיך לנשק אותי, ברכות, בעדינות ואיטיות כאילו אין מלחמה בחוץ.
עד שהטלפון שלי השמיע צליל של התראה.
הרמתי את הטלפון שלי והדלקתי את המסך, האפליקציה של גוגל תמונות הזכירה לי תמונה מלפני כמה שנים, כשעוד הייתי בצבא.
כיביתי את המסך והנחתי את הטלפון בחזרה, אבל מריאנו קלט.
״מי זה?״ מריאנו שאל.
״גיא״ עניתי, ״אחד החברים לפלוגה״.
״לא שמעתי עליו עד היום״.
״כי הוא לא מעניין״ אמרתי, ״היינו חברים טובים אבל הוא נעלם והתרחק, העדיף חברים אחרים על פניי״.
״את לא צריכה אותו, היה לך את החברים שלך״.
״נכון, אבל זה לא סותר את העובדה שמה שהוא עשה פגע בי״.
״למה?״
״הוא העדיף משהו אחר על פניי, שוב״.
״שוב?״
״הרבה פעמים במהלך החיים שלי הרגשתי עדיפות שניה, מספר שתיים, האחת הפחות חשובה״ אמרתי, ״פחות מועילה, פחות יפה, פחות ופחות ופחות.. מעולם לא הייתי מספר אחד במשהו, או אצל מישהו״.
״רועי? עדי? אחים שלך?״
״גם הם חזרו על הטעות הזאת לא פעם ולא פעמיים״ אמרתי, ״זה לא היה חייב להתבטא בדברים גדולים כמו גיא, ואני יודעת שהייתי עדיפות ראשונה אצל רועי ועדי, אבל היו המון סיטואציות בחיים שלי שגם החברים הכי טובים שלי העדיפו משהו על חשבוני״.
״אלה החיים יפה שלי, אנשים לא תמיד יעשו מה שאת חושבת שהם יעשו, זה לא אומר שהם עושים את זה כדי לפגוע בך״.
״אני יודעת״.
״אבל?״
״זה עדיין פגע בי״.
״תני לי דוגמאות״.
חשבתי כמה רגעים, ״הרבה פעמים הצקתי לרועי שנטוס יחד, ובסוף הוא טס פעם אחרי פעם עם עדי, חבר שלי העדיף את החברה הכי טובה שלי ובגד בי איתה, יכולתי להתלהב ממקום מסוים שבא לי לנסות ללכת לאכול שם, ואותו בן אדם שאיתו התלהבתי היה מבטיח לי שנלך ראשונים לשם לפני שהוא ילך עם אחרים, ובסוף הייתי מגלה שהוא הלך עם אחרים״ אמרתי, ״היו כמה פעמים שסגרתי לחברות שלי מלא דברים ליום ההולדת ובסוף בגלל איזה שהיא רצון להיות שולטת, או הזדמנות שצצה, הם היו מבטלות את הכל ומעדיפות לעשות את הדבר השני במקום לבלות איתי״.
מריאנו הרים את פניי, ״לא כל האנשים יתנהגו כפי שאת מצפה מהם״ הוא אמר, ״זה לא אומר שהם לא מעדיפים אותך, לפעמים דברים קורים מחוסר תשומת לב״.
״בפעמים הראשונות אולי, חוסר תשומת לב לא נמשכת כל הזמן״.
״ברגע שאת לא מדברת, יש מקרים שכן״.
״אבל גם יש מקרים שלא״.
״וממה נפגעת?״ הוא שאל ואני הנהנתי.
״אף אחד לא נשאר מריאנו, בסוף, כולם בחרו במשהו אחר על פניי, במישהו אחר על פניי, אף אחד לא נשאר״ אמרתי, ״ואני לא מדברת על המוות, אלה על החיים של לפני, כל כך הרבה פעמים הרגשתי לבד עד שבשלב מסוים התרגלתי לאכזבות״.
״אנשים יאכזבו אותנו תמיד אלה, אנחנו צריכים לדעת עבור מי שווה לסבול״.
״האנשים שהכי פגעו בי הם אלה שהייתי מוכנה לסבול בשבילם״.
הוא שתק.
״זה לא חשוב, אל תעשה מזה סיפור״ אמרתי, ״פשוט.. היום בחיים אני בנקודה כזאת שאני לא נפגעת יותר מדי כשזה קורה, ואני די צופה את זה לפני שזה מגיע״.
״את מצפה שאנשים יפגעו בך?״
״לא, אבל אני גם לא מצפה שהם לא״.
״אהרוג את מי שיפגע בך״.
״התרגלתי בחיים שלי להרגיש עדיפות שניה וזה בסדר״ אמרתי.
״את צריכה להבין שאת בן אדם אחר אלה, לא כולם ואולי אפילו אף אחד לא יתנהג אלייך כמו שאת מתנהגת אליהם״ הוא ענה, ״את מיוחדת, את רגישה ויש לך לב שלא אמור להיות בעולם הזה״.
״יש ציפיות בסיסיות כשאתה פוגש אדם והוא נהפך להיות חלק מהחיים שלך״ אמרתי, ״זה יכול להיות חבר של עשר שנים או של כל החיים, וזה יכול להיות חבר שהחיבור ביניכם היה מהיר ואתם חברים לקצת זמן, או משפחה או בן זוג, זה לא משנה, יש דברים שאתה רגיל אליהם ושעושים לך טוב, ואם הם משתנים פתאום ללא סיבה, או שאותו אדם עושה משהו שפוגע בך, זה מאכזב״.
״זה נכון״ הוא אמר, ״ואני לא מנסה להיות בצד שלהם, אבל את יודעת שלפעמים יש שני צדדים למטבע?״
״אני בן אדם שקשה לו לדבר״ אמרתי.
״אני יודע, וזה לא טוב, מעבר לעובדה שככה לא פותרים בעיות, את שומרת הכל בבטן ובסוף מתפוצצת, לאן זה מביא אותך?״
״לשום מקום״ אמרתי, ״אבל לפחות אני לומדת״.
״מה את לומדת?״
״לא לצפות״.
״זה לא פיתרון״.
״זה כן, זה עבד לי״.
״לא כולם יאכזבו אותך בחיים״.
״כולם, אני מייחדת את עצמי לעצמי, אבל אני גם מקבלת את זה שאולי אין שום דבר מיוחד בי שישאיר סביבי אנשים״.
מריאנו שתק, ״את מיוחדת אלה, כולך, כל דבר קטן בך, אבל זה לא יעזור כמה שאגיד את זה, את צריכה להבין את זה לבד, ואני אדאג שתביני״.
חייכתי, ״זה בסדר מריאנו, הביטחון העצמי שלי בסדר, אתה לא צריך להרגיש חייב לשפר אותו״.
״הביטחון העצמי שלך לא קיים״ הוא אמר ונישק את שפתיי, ״אבל אחזיר לך אותו״.
חייכתי ושתקתי.
אהבתי את השתיקות שלנו.
הם יכלו להמשך שעות ותמיד הרגשתי בהם רוגע.
ועוד יותר אהבתי את הרגע בו מריאנו התחיל לזמזם באוזניי את השיר Right Here של Chase Atlantic.
המסר לא יכול היה להיות ברור יותר.
״אני אוהבת אותך״.
״אני אוהב אותך״ הוא אמר בעברית, והלב שלי עצר.
״מה אמרת?״
״אני אוהב אותך״ הוא אמר שוב, ושוב בעברית.
הדמעות עמדו בעייני, ״דיברת בעברית״.
״אריאל לימד אותי את המשפט היחיד שחשוב״ הוא אמר ומשך את פניי אליו, מנשק אותי ארוכות.
״ניסיתי ללמד אותו גם את המבטא שלנו אבל זה כבר היה גדול עליו אז התייאשתי״.
קפצתי בבהלה למשמע הקול שאהבתי, ופלטתי צעקת הפתעה כשראיתי את אריאל עומד מולי.
קפצתי עליו בחיבוק, מרגישה את הדמעות שלי זולגות ללא שליטה.
אח שלי, החבר הכי טוב שלי, במיאמי.
כאן איתי.
לא היו מילים לתאר כמה שמחתי לראות אותו.
״מה אתה עושה כאן?״
״היה לי מטוס פרטי בחניה, ניצלתי אותו כדי לטוס לכאן״ הוא אמר ומשך בכתפיו ואני הסתובבתי, ״זה אתה?״ שאלתי את מריאנו והוא התרומם וחייך, ״אעשה הכל כדי שתחייכי״.
נישקתי וחיבקתי אותו חזק.
״את שוב בוכה?״ מריאנו נהם ואני צחקתי, והחיוך שלי התרחב כשהוא ניגב את הדמעות מהלחיים שלי.
״אל תבכי עדיין, יש עוד כמה דברים שלא ראית״ אריאל אמר ואחז בידי, מוביל אותי אל תוך הבית.
נעצרתי בכניסה לחדר המגורים.
מצמצתי כמה פעמים ועדיין הייתי בטוחה שאני חולמת.
בכניסה לבית עמדו ליאור, עמית, לין, ושני הילדים החשובים בחיי, עומרי ואגם.
״הבאת אותם למיאמי?״
״גררתי את כולם בשבילך, הילדים התגעגעו אלייך ושיגעו אותי, מצטער, אני לא יכול לשמוע את השם שלך יותר, הגיע הזמן שתסבלי קצת״.