The Doubt - ספק

Part 34

ריקו עצר ליד הסטודיו ויצא יחד איתי מהרכב, מאתר את שני הרכבים שנסעו אחרינו וניגש לדבר עם החיילים.
״הם יהיו כאן בחוץ ולא יפריעו לך״ הוא אמר, ״כל אחד מאיתנו זמין לכל גבר״.
״אתם דואגים יותר מדי, לך כבר״.
הוא נישק את ראשי וחיכה עד שנכנסתי לסטודיו כדי לחזור חזרה אל הרכב שלו ולנסוע.
סגרתי את הדלת והפעלתי את המוזיקה, מניחה את התיק ונושמת עמוק, נכנסת למצב רוח ומרגישה את החיוך מתפשט על פניי כשהצלילים חדרו אל גופי.
ללא ספק אהבה.
*****************
התרוממתי מהרצפה באפיסת כוחות, מרגישה שכל השרירים שלי כואבים והגוף שלי רועד.
אהבתי את ההרגשה הזאת, עם כל הסבל שהיה בה.
זאת הייתה ההרגשה הכי טובה בעולם בשבילי.
הרמתי את התיק שלי מפינת החדר וצעדתי למקלחת, מניחה אותו על הרצפה ומפעילה את המוזיקה, מתפשטת ונכנסת תחת זרם המים.
הייתי צריכה את השעות האחרונות, את השחרור והתחושה שלמרות כל מה שיש בחוץ, כל מה שחשוב זה השריפה בשרירים והמוזיקה.
סגרתי את הברז, מתנגבת בזריזות ומתלבשת, מנסה להבין אם הקולות ששמעתי קודם אמיתיים או שזה פרי דמיוני עקב הזמן הרב שאני לצידו של מריאנו.
סרקתי את שיערי וסימסתי לו שסיימתי, יוצאת מהמקלחת חזרה אל הסטודיו בזמן שחייגתי את המספר של ריקו.
אך ברגע שפתחתי את הדלת, נעצרתי בבהלה במקומי ופלטתי צרחה, נופלת על הברכיים ומרגישה בדמעות זולגות.
הסטודיו שלי היה הרוס.
המראות כולן היו שבורות והווילונות תלושים וקרועים על הרצפה, הנרות בצד שבורים ודולקים, מבעירים לאט את החדר.
המזרון היה קרוע ומערכת ההשמעה החדשה שלי עם המסך הענק היו מרוסקים על הרצפה לצד הרמקולים.
אפילו דלת הכניסה הייתה שבורה על הרצפה, ליד השברים והזכוכיות מהחלונות שהיו מרוסקים.
אבל מה שגרם ללב שלי להחסיר פעימה ובו בזמן להלום בקצב מטורף היו סכינים שהיו זרוקים על הרצפה וללא כל שמץ של ספק היו שייכים ליפנים.
הסמל שלהם.
מריאנו אמר לי שבהתחלה שלהם הם היו משאירים סכין בכל מקום כדי שכולם ידעו שזה הם במטרה לבסס את הדרך שלהם ולהראות נוכחות, ועם הזמן זה הפך לסמל שלהם.
מישהו היה כאן, היפנים פרצו לסטודיו שלי בזמן שהייתי במקלחת.
אלוהים.
חזרתי אחורה בגרירת רגליים רועדות ונעלתי את עצמי במקלחת, מוציאה את הטלפון שלי בידיים לא יציבות ומחייגת בקושי רב למריאנו.
הקו היה תפוס, והרגשתי שאני מתוסכלת יותר ממה שהייתי כל חיי.
פחדתי, פחד טהור ואמיתי.
הדמעות שלי לא הפסיקו לזלוג וידעתי שאני קרובה מאוד לאבד את ההכרה שלי מבהלה.
חייגתי לאנזו ואחריו לפבלו אבל התוצאה הייתה זהה, תפוס.
וזה רק הגביר את התסכול והפחד שלי, למה לעזאזל אף
אחד מהם לא עונה? מה קורה?
חייגתי לריקו, והוא ענה אחרי צלצול אחד, ״כן נסיכה?״
״רי.. ריקו.. אני.. אני-״
״היי היי אלה! מה קרה?״ הוא שאל בבהלה כשראה שאני לא מצליחה להרכיב משפט מרוב בכי חנוק.
קולו של מריאנו נשמע מאחוריו אבל אני כבר לא תפקדתי ופשוט התחלתי לבכות בקול.
״אלה? מה קורה?״ מריאנו שאל בטלפון.
״ה.. היפנים.. הם.. בסטודיו.. אני.. הם.. הם היו כאן ש.. הם פרצו לי ו.. הייתי ב-״ מלמלתי בחוסר בהירות, מנסה להשליט סדר בנשימות שלי.
״היי, תנשמי קטנה, לאט, איפה את?״
״במקלחת״.
״יש מישהו בסטודיו?״
״ל.. לא, הם.. הם הלכו ו..״
״תנעלי את עצמך ותישארי שם, אני יוצא אלייך״ הוא אמר והחזיר את הטלפון לריקו, ואני נצמדתי לקיר בתקווה שאוכל להעלם.
״אני נשאר איתך על הקו קטנה, אנחנו בדרך״ ריקו אמר אבל לא הצלחתי לענות לו.
לא ידעתי אם היפנים מתכוונים לחזור, רציתי להרגיש בטוחה וידעתי שזה לא יקרה עד שמריאנו יגיע.
אחרי זמן שהיה נדמה לי כנצח, שמעתי צעדים מהירים וקולות שצעקו בשמי.
״אלה?״ קולו של מריאנו אמר בצמוד לדלת ונתן לי כוח לקום על רגליי, ״זה אני, תפתחי״.
פתחתי את הנעילה בזריזות למרות שידיי רעדו, ונפלתי היישר לזרועותיו שהמתינו לי.
״אלוהים״ מריאנו מלמל וחיבק אותי חזק, סופג את הדמעות שלי אליו.
״היי, את בטוחה עכשיו, הכל בסדר״ מריאנו מלמל באוזני, מצליח להרגיע אותי מעט ולגרום לי להרגיש שוב בטוחה קצת יותר.
״מה לעזאזל..״ אנזו מלמל בבהלה כשנכנס לסטודיו בריצה יחד עם ריקו ונאצ׳ו.
״הם נכנסו בזמן ש.. שהתקלחתי״ אמרתי בקול רועד ומריאנו הסתכל על אנזו שנד בראשו לשלילה, ״שניהם מתים״.
הבנתי שהוא מתכוון לשומרים שהציב בחוץ.
״שניהם?״ מריאנו שאל וכיווץ את גבותיו.
״היו ארבעה״ ריקו אמר ואנזו משך בכתפיו.
״תנקו את המקום״ מריאנו פקד, ״אנזו, אני רוצה תשובות לכל מה שקרה כאן, מי היה כאן? מתי הם נכנסו ואיך? ולמה הם לא פגעו באלה? ואיפה שני השומרים האחרים לעזאזל?״
״על זה״ אנזו אמר, פניו מביעות רצינות לא אופיינית.
הוא ניגש אליי והעביר בחשש יד בשיערי, ״איך את קטנה?״
״ב.. בסדר״ מלמלתי, שואפת כוחות מריחו של מריאנו ומזרועותיו שעטפו אותי.
״את בטוחה יפה שלי״ מריאנו מלמל והידק את חיבוקו סביבי.
מריאנו הביט בנאצ׳ו והוא הנהן ואמר, ״נקי״.
הוא הנהן והמשיך לחבק אותי בזמן שהוביל אותי החוצה אל הרכב שלו ופתח את הדלת שלצד הנהג.
״אנ.. אני לא יכולה״ מלמלתי כשמריאנו פתח את הדלת ועזר לי להכנס, אבל הרגליים שלי סרבו להתקפל.
עדיין רעדתי בטירוף ולא הצלחתי לזוז.
״לאט״.
נכנסתי במאמץ רב וניסיתי לשפשף את ידיי כדי לנסות למנוע מהם להמשיך לרעוד.
מריאנו נסע במהירות מטורפת כל הדרך לפנטאהוז, ולא שחרר את ידי עד שעצרנו בחנייה.
הוא יצא מהרכב והגיע כדי לפתוח לי את הדלת שלי, עוזר לי לקום וללכת עד המעלית.
מריאנו עצר לפני שהזמין אותה וחיבק אותי חזק, מחזיק את גופי ונותן לי כמו אישור להרפות אותו, לסמוך על המגע שלו ולדעת שלא משנה מה, הוא יחזיק אותי.
ידעתי שארגיש בטוחה רק שהוא איתי, אבל הפחד לא מצליח לעזוב את גופי.
״התיק שלי בסטודיו״ מלמלתי באוזנו והנחתי את פניי על כתפו, מתמכרת לזרועותיו סביב גופי ומרגישה איך הרעידות שוכחות לאט.
״אנזו יביא אותו״ הוא ענה בשקט והקיש את הקוד בפאנל המעלית, נותן לה אישור לזנק למעלה.
״למה למה הם לא פגעו בי?״ שאלתי והרמתי אליו את פניי.
״אני לא יודע, אבל אני שמח שהם לא עשו שום דבר״ הוא אמר ואחז בצידי פניי, ״אבדוק את העניין, זה לא יעבור בשתיקה״.
״אל תסכן את עצמך״ ביקשתי, אך ידעתי לשווא.
סכנה הייתה חלק בלתי נפרד מאורח החיים שלו, אפילו אם הוא לא ראה את מה שהוא עושה בתור סכנה.
דלתות המעלית נפתחו ומריאנו הוביל אותי לאט אל חדר השינה, מביט בי כל כמה שניות כאילו עדיין מבקש לוודא שאני שפויה.
התקרבתי אליו, מניחה את הידיים שלי על המתניים שלו ומצמידה את החזה שלי אל חזהו.
״אלה״ מריאנו מלמל כשהצמדתי את השפתיים שלי לשלו ונצמדתי אל גופו עוד יותר אפ זה בכלל אפשרי.
לא הייתי בטוחה בהרבה דברים, אבל הדבר היחיד שכן הייתי בטוחה בו היה שאני רוצה אותו בתוכי כמה שיותר מהר.
הוא היחיד שיכול לגרום לי להפסיק לחשוב על השעות האחרונות, היחיד שיכול להרגיע את הגוף שלי.
והייתי חייבת להרגע.
מריאנו אחז במתניי והרים אותי, גורם לי לכרוך את רגליי סביב מתניו לפני שהוביל את שתינו אל המיטה והניח אותי עליה, מנתק את שפתינו ומביט בי, ״אני אפגע בך״.
״אתה לא״ מלמלתי, מנשקת את שפתו התחתונה ואוחזת בגקט החליפה שלו בידיים רועדות.
השפתיים שלי כאילו נצמדו לשלו עם מגנט, לא הייתי מסוגלת לשחרר, לא ידעתי איך.
״את עדינה מדי״ הוא אמר ונישק את הלחי שלי, ״ואני לא״.
״אני רוצה אותך מריאנו״ מלמלתי כששפתיו נישקו את הלסת שלי והמשיכו הלאה לצווארי.
ראיתי שהוא מגייס את כל המאמצים כדי לשלוט בעצמו אבל לא היה בזה צורך, רציתי אותו כמו שהוא עכשיו, הייתי זקוקה לזה כמו אוויר לנשימה.
״אני לא אצליח לשלוט בעצמי אלה״ הוא התעקש בטון מפחיד שכמעט גרם לי לסגת, ״לא אחרי שבקושי היית לידי בימים האחרונים״.
״אז אל״ אמרתי ונישקתי אותו שוב, מסרבת לשחרר.
מריאנו נאנח והשכיב אותי לאחור, פושט את החליפה ונשאר בבוקסר בלבד לפני שהתיישב על המיטה והושיב אותי עליו, מביט עמוק אל תוך העיניים שלי, ״את בטוחה?״
״כן״.
״אני לא יכול להיות עדין אלה״ הוא אמר, מזכיר לי שוב שהעובדה שלא היה איתי כמה ימים השפיעה גם עליו.
רכנתי מעט והצמדתי את פי אל פיו, נאנחת כמו כאילו הוא החזיר את הנשימה אל גופי.
מריאנו אחז בערפי והוריד בחזרה את ראשי אל המיטה, הוריד את המכנס והתחתונים שלי במכה ופישק את רגליי, נכנס בינהם ומעביר את אצבעותיו בליטוף עדין על איברי בעוד עיניו לא זזות מעייני.
נשכתי את שפתי התחתונה בחזקה כשהוא הכניס שתי אצבעות לתוכי, מוודא שאני רטובה בשבילו.
רק בשבילו.
מריאנו נישק את שפתיי ולא הזיז את פניו ממני גם שחדר לתוכי באיטיות מטריפה והגיע עד הסוף.
״פאק״ הוא גנח ונשך את שפתי התחתונה, מחליף את שיני ומצליח להשפיע עליי.
כרכתי את זרועותיי סביב צווארו ועצמתי את עייני כשהרגשתי שהדמעות זולגות מתוכן.
מריאנו האט את הקצב מעט, מנגב את הדמעות מפניי ולא מפסיק אפילו לרגע את הנשיקה שלנו.
״את בטוחה יפה שלי״ הוא מלמל כאילו קרא את הפחד מעייני, ״אני כאן״.
״אלוהים״ מלמלתי, ״אל תפסיק״.
מריאנו העמיק את הנשיקה, מוכיח לי בלי מילים שהוא יגרום להם לשלם, שכלום לא יקרה לי.
ובאותה נשימה, מבהיר לי שהוא פחד למוות ורק עכשיו הוא נרגע, כשראה שאני בטוחה בין זרועותיו.
עדיין רעדתי, אבל הפעם מסיבה אחרת לגמרי.
״מריאנו״ גנחתי, מהדקת את אחיזתי עליו ומצפה שהוא יזוז מהר יותר.
״לא״ הוא אמר ואחז בכפות ידיי, משלב את אצבעותינו מעל ראשי, מביט עמוק בעייני ולא מפסיק להכנס ולצאת מתוכי עד שהביא אותי לאורגזמה עצמתית במיוחד.
מריאנו יצא מתוכי אחרי שגופו נרגע ונשמט לצידי, מושך אותי אליו ומחבק אותי חזק.
״פחדתי כל כך״.
״אני יודע״ הוא אמר, ״אני מצטער״.
״זאת לא אשמתך״.
״אני אגרום לכולם לשלם״ הוא אמר את מה שכבר ידעתי, ״על מה שעברת, ועל הפחד שהרגשתי״.
״פחדת?״
״כן״ הוא אמר בפשטות ואז שינה את הטון שלו לרך יותר, ״את לא הולכת לשם יותר אלה״.
״זה הסטודיו שלי״ מלמלתי בנסיון להתנגד, ידעתי שמריאנו לא יתן לי לחזור לשם אבל משהו בתוכי התקשה לוותר על זה.
הסטודיו הזה היה הדבר היחיד שעזר לי לשמור על שפיות במיאמי לפני שפגשתי את מריאנו, וגם אחרי.
החדר הזה אני אני.
החדר הזה הוא המקום השקט שלי.
וידעתי שאם מריאנו לא יתערב כאן, יקח לי זמן אבל בסוף אחזור לשם, כמו תמיד.
״אקנה לך סטודיו חדש״.
״אני לא רוצה שתקנה לי סטודיו״ מלמלתי ומשכתי באפי.
״אעשה לך חדר במתחם״ הוא אמר, ״ותוכלי להיות שם מתי שאת רוצה וכמה שאת רוצה, שם תהי בטוחה ותמיד יהיה מי שישמור עלייך, אף אחד לא יפריע לך״.
הסתובבתי אליו, מביטה בפניו ומתקשה להכיל את מה שאני מרגישה לגבר הזה.
״אתה רציני?״
המתחם היה שמור לאנשי המאפיה בלבד.
למרות שכבר מזמן הייתי חלק מהם, והייתי מבלה שעות על גבי שעות במתחם בעיקר כשריקו ביקר במיאמי.
אבל מעולם לא חלמתי שחלק ממני יהיה שייך לי.
או שאוכל להכנס לשם בחופשיות.
״כן״ הוא אמר ומעיניו נשקפה כנות בלבד, ״אבקש מאנזו לטפל בעניין ואתן לך לעצב את החדר איך שאת רוצה״.
״אתה לא צריך, אני אמצא סטודיו-״
״זה לא נתון לוויכוח, אני מעדיף שתהי קרובה אליי״.
״תודה״ אמרתי בשקט, מניחה נשיקה עדינה על שפתיו ומתכווצת לתוכו.
מריאנו נישק את המצח שלי וחיבק אותי, נשאר לצידי עד שהרגשתי מספיק בטוח לעצום את העיניים שלי ולהירדם.