The Doubt - ספק

Part 66

אוקיי חברים,
באופן רשמי - זה הפרק הכי ארוך שהיה כאן עד היום.
אז תהנו🖤
ומי שעוד לא שם - בואו לאינסטגרם שלי, כיף שם🥹
Ather.Life , מחכה לכם

******************************

אני חושבת שעכשיו נגמרו לי הדמעות, כי כבר לא הצלחתי לבכות יותר.
והשיר הזה, השיר המושלם הזה רק הזכיר לי את התקופה שאחרי המבצע.
את הזמן שבו הבנתי שאני לבד, שאין מי שיראה לי את הדרך במקרים שבהם אני צריכה.
את אותה תקופה שבה הרגשתי שאני לא שייכת לשום דבר בישראל, לשום דבר שאהבתי.
לתקופה שבה הרגשתי שאני משתגעת.
לפתע זרועות חזקות נכרכו סביבי, וגבי הוצמד לחזה קשה מאחוריי, השפתיים נצמדו לכתפי.
מריאנו.
״אני כאן״.
*****************************
״אני רוצה לחזור למיאמי״.
מריאנו אחז בסנטרי והרים את פניי, ״לאן את רוצה לחזור?״
״אני רוצה לחזור הביתה״.
מהרגע שבו יצאתי מהמקלחת בבוקר, לקחתי את הזמן שלי כדי לעבד את המחשבות שלי.
ריקו הגיע, אבל לא הצלחתי לדבר אפילו איתו.
אז נתתי לגברים לעבוד ויצאתי למרפסת, נשכבתי על הספה עם כוס הקפה שלי והתכרבלתי בתוך השמיכה, מעלה אותה עד לסנטרי.
רק לפני כמה דקות, מריאנו לקח הפסקה מהעבודה ובא לשבת לצידי.
לא הוצאתי מילה אחת מהבוקר, עד עכשיו.
מריאנו הנמיך את המוזיקה מהטלפון שלי, ״אנחנו נחזור, לא היום״.
״מ.. מה? למה?״
״המטוס שלי כרגע בסן דייגו, סבא שלך חוזר איתו רק מחר״.
״אין מטוס אחר?״
מריאנו ליטף את פניי, מביט בעייני בשתיקה במשך כמה דקות ולבסוף שואל, ״איך את מרגישה?״
״אני לא״.
״כלום?״
״כלום״ אמרתי.
״מה קרה עכשיו?״ הוא שאל ואני הבטתי בשעון שבמסך הפלאפון שלי, ״אני לא זוכרת בדיוק, אבל אלו השעות שבהן האחרונים שנשארו החיים עלו על מסוק חזרה, לבית החולים״.
״מה עשו עם כל הגופות שבשטח?״
משכתי באפי, ״אני וחיים נשארנו אחרונים, קצת לפני שהמראנו הגיעו כוחות נוספים לאיזור, הם חיסלו את כל מי שהיה או התקרב לשם, והחזירו את כל הגופות לישראל״.
״לא נשאר אף אחד בשטח?״
נדתי בראשי לשלילה, ״חיים לא היה מוכן ללכת עד שווידא שהעלו את כולם, אני כבר חזרתי לישראל״.
ריקו פתח את דלתות המרפסת ויצא, מניח על השולחן הקטן מגש עם אוכל עליו, ״כבר צהריים ולא אכלת שום דבר, תאכלי״.
״אני לא רעבה ואין לי תיאבון״.
ריקו נאנח והתיישב מולנו, ״איך את מרגישה?״
״אני לא מרגישה כלום, אני לא יודעת להגיד לך״.
הוא שתק והביט בי כמה רגעים לפני שאמר, ״אני חייב שתחייכי, אני חייב שתעברי את זה, אני לא יכול לראות אותך ככה אלה, אני מתגעגע אלייך״.
חייכתי חיוך קטן, ״זה יעבור, עוד כמה ימים״.
״אולי תחזרי הביתה?״ הוא שאל במבט דואג.
״המטוס אצל רודריגז״ מריאנו אמר, ידו ממשיכה ללטף את זרועי, ״הוא נסע לאבא שלך״.
״נכון״ ריקו אמר ונאנח, ״ברגע שהוא יחזור נטוס בחזרה, בסדר?״
שתקתי, כי זה לא משנה, זה פשוט עוד זמן שאני כאן.
לא אצא מהיחידה שלי בכל מקרה.
אז זה לא באמת משנה אם הטיסה תהיה היום או מחר.
״את מתכננת ללכת לקבר?״ ריקו שאל.
״של מי?״
״רועי, עדי.. מישהו מהם?״
״לא״.
ריקו התרומם ועבר לשבת לצידי, מחזיק בידי ומביט העיניים שלי, ״את יודעת שהם איתך נכון?״
שתקתי.
״יפה שלי, הם איתך, הם פשוט לא בחיים אבל זה לא אומר שהם רחוקים ממך״.