שניר הוריד לי את כל הביטחון. המילים שלו כל כך פגעו בי, שלא הצלחתי להפסיק לבכות. ישבתי על החומה ובכיתי בכי שהתפרץ לי מהלב.
המילים שלו חילחלו לי עמוק לתודעה, הרגשתי באמת הילדה שהוא טען שאני. הרגשתי כל כך קטנה, המבט הריק שלו לא נמחק לי מהזכרון. רציתי באותו הרגע למחוק אותו מחיי. זאת היתה טעות להגיע. לא רציתי לשמוע ממנו את זה, הוא חתך לי את הלב עם המילים האלו.
"למה את בוכה ככה?" שמעתי את קולו של בן והדבר האחרון שרציתי זה את הנוכחות של בן. לא רציתי שיראה כמה ששניר פירק אותי ושבר אותי לרסיסים.
"רומי, שניר עשה לך משהו?" הוא שאל והבכי שלי נהפך לקולני יותר. הרגשתי משהו עוטף את הגוף שלי. זה היה המעיל שלו. ולאחר מכן הוא משך אותי לחיבוק בין זרועותיו. חיבקתי אותו בחזרה ובכיתי על כתפו. הוא עטף אותי עם שתי ידיו ולא שאל שום שאלה. רק היה שם לנחם אותי ולהרגיע את כל הסערה שהתחוללה בתוכי.
"אני רוצה הביתה, בן. אתה יכול להזמין לי מונית?" שאלתי אותו בטון בוכה ורועד. הוא הביט על פניי הרטובות במבט משונה וניגב באיטיות את הדמעות.
"אני אסיע אותך הביתה, אלך להביא את הדברים שלך."
"לא!זה האירוע של בן דוד שלך. אתה לא-"
"אני לא מתווכח על זה, רומי. אני לוקח אותך הביתה. הכל בסדר." הוא חייך אלי חצי חיוך מעודד ולבסוף הנהנתי בחיוב.
היינו בדרכנו הביתה, הוא נעץ בי מבטים מידי פעם בשביל לראות איך אני. הנסיעה הייתה שקטה, בלי שאלות, בלי אף מילה וזה הרגיע אותי. הוא חנה מול הבניין שלי, המעיל שלו עדיין עטף אותי והוא נותר עם חולצה מכופתרת דקיקה. הגענו אל הבית שלי, העפתי את הנעליים מכפות רגליי כל נעל עפה לכיון אחר. הרגשתי תשושה, שבורה ומרוסקת עם הרצון לבכות ובמקום לשחרר, שמרתי בתוכי.
נכנסתי לחדרי, פשטתי את השמלה מעל הגוף שלי, לבשתי פיג'מה והסרתי את האיפור מהפנים והלכתי אל הסלון, בן ישב שם וחיכה לי.
"אני מכין לך קפה שחור, סבבה?" הוא שאל אותי והתקדם אל המטבח. לאחר שהכין, הוא הניח את הכוס על השולחן והביט על פניי הכבויות.
"אני יודע שאת רוצה לבכות. למה את שומרת את זה בפנים?" הוא שאל אותי בשקט, וכאילו במידי כל הבכי התפרץ מתוכי. הוא מיד עטף אותי בזרועותיו השריריות וליטף את גבי במעגלים איטיים ומרגיעים.
"הוא דיבר אלי חרא, בן. הוריד לי את כל הביטחון. בחיים לא השפילו אותי ככה." שפכתי את מה שעל ליבי והוא לא אמר מילה. הוא המשיך לחבק וללטף אותי ולהרגיע אותי.
"אני לא רוצה לאהוב אותו יותר. לא רוצה אותו יותר!" צעקתי כמו משוגעת והתנתקתי מהחיבוק שלו, ניגבתי את הדמעות והחלטתי להפסיק לבכות. הוא לא היה שווה אף דמעה שלי.
