"זה מחרפן אותי שהוא כזה אטום!" גלי פלטה בזעם ואספה את שיערה לקודקוד ראשה. מה שתמיד עשתה כשהייתה עצבנית או לחוצה.
עיניי הביטו בריקנות על גלי ועיניה דמו. לא הצלחתי לעכל את מה שקרה, את המבט שלו שהביט עלי בגועל ורתיעה. לא יכולתי לקבל את זה. לא רציתי. לא עשיתי דבר והוא החליט ברגע אחד להרוס את הכל בגלל תמונה שקרית אחת.
"גלי אני לא רוצה להרגיש את זה!זה כואב!" נחנקתי מהבכי שהתפרץ בפתאומיות, כאב לי כל חלק בגוף, זה הבהיל אותי נורא, הכאב הזה הפיזי שהרגשתי.
"תירגעי!תינשמי!" היא תפסה בכתפיי וניסתה להרגיע אותי, אך הרגשתי שזה רק החמיר והכאב רק עלה בדרגה ובמהירות.
"חיים שלי!" היא משכה אותי אל חיקה בין זרועותיה ונשברתי על כתפה ובכיתי בכי כל כך שבור. הרגשתי את הלב שלי נשבר לרסיסים.
"למה כואב לי ככה?" שאלתי בבכי שקרע את כל בית החזה שלי. משכתי בחולצתה, נאחזתי בה כי הרגשתי שאני עוד רגע התמוטטתי.
"יפה שלי, זה יעבור. אני מבטיחה לך." היא הבטיחה לי דבר כל כך שקרי. כלום לא הלך להיות בסדר. החיים שלי היו מפורקים. אמא בבית משוגעים ואח שאיבד את דרכו ועל הדרך אותי. כלום לא היה בסדר ולא ראיתי שום אופק שחיכה לי.
דפיקות בדלת קטעו את הבכי שלי וגלי רצה לבדוק מי זה היה. היא הציצה דרך העינית ומיד פתחה את הדלת. דמותו של אלעד הופיעה בפתח,כשראה אותי על הספה, הוא רץ אלי, התיישב על ידי ומשך אותי אל חיקו. הוא חיבק אותי חזק חזק ולא דיבר מילה. נתן לי לבכות על כתפו החזקה. כל דמעותיי נספגו על חולצתו השחורה.
"אתה מאמין לזה?" שאלתי בטון רועד מהבכי.
"למה נראה לך ברברור? רק הדביל הזה מספיק עיוור בשביל להאמין לזה. האגו שרף לו נוירונים במוח. יעבור לו." הוא אמר והרגשתי הקלה שאלעד לא האמין לכל הבלוף הזה.
"אני שונאת אותו!בחיים שלי לא בגדתי באף אחד, אז בטח שלא בו. הוא עד כדי כך עיוור?מה נסגר עם הדפוק הזה?!" צעקתי כל מילה ושוב התפרקתי בבכי.
"חיים שלי, הוא יבין בסוף. תסמכי עלי שעוד תצחקו על הימים האלה." הוא אמר והיה קשה לי להאמין. ידעתי שמהרגע הזה, הוא יחפש כל דרך להשפיל אותי. ואם לא, אז הוא פשוט יברח ממני הכי רחוק שאפשר. לא יכולתי לדמיין את זה. בכל פעם כשחשבתי על זה, הדמעות שוב מצאו את מקומן על פניי. לא רציתי לקבל את המציאות הזאת.
***
קמתי לבוקר משונה. בלי שניר לצידי. לבוקר שבו גלי החליפה את מקומו. היא ישנה עם הפה פתוח ונחירות שקטות נשמעו ממנה. זה העלה חיוך קטן על פניי והעפתי את השמיכה מעל הגוף שלי והרמתי את הנייד שלי מהשידה. בדקתי הודעות, יותר נכון רציתי לראות רק שם אחד, שלא הופיע. נאנחתי ונכנסתי לשיחה שלי עם יוסי ותכננתי לשלוח שלא אגיע לעבוד. אך חשבתי על כך בשנית ולבסוף החלטתי שללכת. שניר לא יגרום לי להפסיד כסף. הייתי זקוקה לו יותר מתמיד.
