"איך את אחרי הפרידה עם שניר?" בן שאל אותי, נאנחתי בשקט ולא באמת חשבתי שהוא יפתח איתי שיחה על שניר. לא רציתי לדבר עליו, רציתי רק לשכוח ממנו לכמה רגעים והוא פשוט הקיף אותי וסגר עלי מכל הצדדים.
"וואלה, לא משהו. אתה ממש דומה לו." השבתי לו בכנות מוחלטת. לא התכוונתי להתנהג אחרת או להיות צבועה או ילדותית. הייתי אמיתית.
"כן, אני דומה לו. זה מובן מאליו." הוא אמר והצית סיגריה. העברתי את המבט שלי אל עמית ונעצתי את מבטי על הפייסל העבה שלו והחלטתי לחטוף אותו ולעשן אותו עד לכדי סחרחורת נעימה ותחושת ריחוף. רכנתי עם גופי קדימה, קמתי מהספה, אך לא עד הסוף. הייתה לבן תצפית ממושב ראשון אל ישבני, גם הבחנתי בכך שהוא לא פיספס את המופע, אך הוא נותר אדיש למדיי. חטפתי לעמית את הפייסל. הוא הפסיק לספר בהתלהבות לאלעד את מה שסיפר ונעץ בי מבט עצבני מאוד. הוצאתי את הלשון שלי בילדותיות אליו והוא הניד ראשו לצדדים וחייך את החיוך האהוב עלי.
"את מעשנת?" הוא שאל אותי בפליאה וגלגלתי את עיניי.
"אין לך צורך לרוץ ולספר לשניר. הוא יודע שאני מעשנת."
"את חושבת שאני כזה מניאק?אני לא ציפור מזמר, רומי." הוא הבהיר לי עם הקול הבסי שלו וגרם לגופי להצטמרר נורא. הוא הזכיר לי את שניר כל כך שלא הצלחתי לשבת על ידו. רציתי לקום משם, אך לא הרגשתי נעים לעשות זאת.
"אני כבר לא סומכת על אף אחד..." לחשתי ביאוש ושאפתי מהג'וינט הענקי ועצמתי את עיניי, נתתי לדמעה להשתחחר ולזלוג על הלחי שלי.
"בצדק, מתוקה." הוא לחש קרוב אלי פתאום, לא הבחנתי בכך שהתקרב אלי. הוא ניגב את הדמעה מפניי עם האצבע המחוספסת שלו והתרחקתי ממנו מבוהלת נורא. הוא הביט בי במבט שלא היה לי מובן בכלל והרגשתי צורך באוויר. פשוט יצאתי החוצה, רצתי את כל המדרגות ויצאתי מהבניין שלי. נשמתי עמוק, תוך כדי שהבכי התפרץ מתוכי, כאילו השתחרר מהשבי. לא הצלחתי לקבל את זה שהחיים שלי לא כוללים את שניר.
"רומי!" קולו של בן נשמע מאחוריי, התחלתי לצעוד במהירות אל כיוון היציאה מהרחוב ובן הספיק לתפוס בידי ולהשיב אותי באגרסיביות אל מקומי.
"כל האביסרורים כאלה אגרסיביים?לא הבנתי!" ירקתי בזעם ונעצתי בו מבט עצבני. הוא נעץ בי מבט דומה ולא הבנתי מה הוא רצה ממני.
"דיי...תעזוב אותי. אני לא מסוגלת אפילו להסתכל עליך, כי אתה דומה לו. דומה לו כל כך שזה גורם לי לרצות..." כמעט ופלטתי את זה, אך השתתקתי במידי. לא רציתי שדברים יצאו עוד יוצר מפרופורציות.
"שניר יכול ללכת לחפש. להזדיין, זה לא מעניין אותי. את מעניינת אותי. הכרתי אותך לפניו והוא לקח לי אותך!" הוא אמר בטון שקט, אך מלא בזעם טהור. הוא הידק את לסתותיו ותפס עם שתי ידיו את שיערו המלא הפחמי ורקע עם רקלו על הקרקע. לא הצלחתי להבין מדוע הוא אמר את זה, איך ראה אותי ואיך הכיר אותי לפניו?הכל הסתחרר לי בראש וכבר לא הבנתי דבר. הוא בילבל אותי כל כך שזה גרם לי לכאב ראש חזק.
