נכנסתי לביתה של גלי. הגוף שלי לא היה יציב, היא הבחינה שמשהו לא בסדר איתי. היא מיד הביאה לי כוס מים והושיבה אותי על הספה בסלון. שתיתי את המים עם היד שרעדה לי שבקושי החזיקה יציב את הכוס.
"מה יש לך?" קולה היה נמוך, הבחנתי בדאגה בשעיניה, מעולם לא אהבתי שהיא הייתה דואגת בגללי, היו לה הרבה סיבות לדאוג, לא אהבתי שחיי היו משפיעים על חייה.
"אחי, הוא טיפש גלי." קולי שרעד רטן והרגשתי איך כל שניה יכלותי לפרוץ בבכי. היא הניחה יד על ברכי והביטה בי במבט רך מתוך עיניה הירוקות הגדולות וחיכתה שאמשיך את דבריי.
"הוא התחיל להתעסק עם אביסרור." עיניה נעצמו למספר שניות ולאחר מכן נפקחו וחיכו להמשך הסיפור.
"עכשיו...שניר אביסרור הציב לי אולטימטום. שאצא איתו לדייט או שהוא לא ישחרר את אחי עד שהוא יעשה את מה שהוא רוצה שיעשה. הם יאכלו אותו בלי מלח." עיניה הביטו בי בזעם, שהיה מופנה לאחי. לטיפשות שלו ולחוסר אחריות שלו כלפיי. הוא לא חשב על האופציה שיקרה לו משהו?ואז מה אני הייתה עושה בחיים בלעדיו?הוא חשב על כך לפני שהחליט להתחייב למשפחה הנוראית הזו?
"מה נסגר עם הילד הזה?למה הוא עושה שטויות בלי לחשוב כמה צעדים קדימה?" היא התעצבנה ומשכה את שיערה הארוך לקוקו מרושל והציתה סיגריה, העבירה לי ולאחר מכן הציתה גם לעצמה.
"ומה אמרת לשניר?" היא שאלה אותי וקמה מהספה והתקדמה לעבר המטבח.
"אני מכינה לנו נס."
"סבבה. אמ... אמרתי לו שיש לי חבר, את יודעת. מה יכלותי להגיד?" היא גלגלה את עיניה, מכיוון שבדומה לשניר, גם היא לא חיבבה את לידור ליב. הוא היה בחור לא מובן, זה נכון. לא כולם עיכלו אותו ולא כולם חיבבו אותו. גם אני לא כל כל הבנתי מה היה לי לחפש אצלו. כי היו לו התקפי זעם לא פעם ולא פעמיים, הוא יכל לשכוח אותי בפעמים מסויימות ולא תמיד תמך בי או פירגן לי. היו לו המון מיגרעות, הן עקפו את התכונות החיוביות שלו שהיו ממש מעטות. עדיין... הרגשתי שלא הייתי מסוגלת להיפרד ממנו, הוא עדיין לקח חלק בחיי. חלק משמעותי בחיי.
"שאת נפרדת מהאימפוטנט הזה ויוצאת איתו לדייט. זה לפחות מה שאני הייתי עושה."
"בטח, כל כך קל לך לדבר גלי, זה לא הולך ככה. ולמה נראה לך שאפרד ממנו בשביל דייט עם שניר?" היא התיישבה על ידי והניחה את הכוסות קפה על השולחן זכוכית והציתה עוד סיגריה, הצתתי גם אני אחת.
"בואי נדבר שניה ברצינות, מי יותר חשוב לך?" זו הייתה שאלה רטורית.
"ברור שמתן."
"אז איפה ההתלבטות פה?" היא שאלה וקצת התעצבנה מהתמימות שלי אולי, תמיד היא אמרה שאני תמימה ובגלל זה לידור הצליח לשחק בי. אך היא לא ידעה איך הוא כשהיינו לבד לפעמים, ממש לפעמים הוא היה הבן אדם הכי רך עלי האדמות. זה לא היה לי פשוט להיפרד ממנו, במיוחד אחרי התמיכה שלו בי כשאבי נפטר. הוא היה לצידי בכל רגע.
