השקיעה צבעה את השמיים בצבעים מרהיבים של אדום, כתום וצהוב. אהבתי את השקיעות, אהבתי כל כך. אבי תמיד היה נוהג לקחת אותי בילדות לים בכדי לצפות בשקיעה ולדבר על החיים. כבר מאז הוא הכין אותי לחיים האלה. אך אם רק הוא ידע שאינני מוכנה כלל לחיים האלה, אני הרגשתי כל כך יוצאת דופן, כל כך חלשה. כאילו ולא סיפר לי את החוקים, כאילו ולא אמר שאין וורוד בשום חלק בחיים. שהכל תמיד באמצע, חוץ מכמה רגעים ספורים שלא יישארו להרבה זמן. כי ככה זה ושצריך לקבל את הדרך הזאת. הכל היה נשמע אז כל כך פשוט, כל כך טבעי ופתאום כשיצאתי אל החיים האלה, חוויתי אותם על בשרי. הכל היה מסובך וכואב, כל כך קשה שהרגשתי שבלעדיו לא יכלתי לזוז צעד אחד אפילו. מבלי לשמוע שוב את המילים האלה שאז נשמעו כה פשוטות וקלות לביצוע.
מחקתי דמעה מהפנים והרמתי את המבט אל הרחוב, פסעתי אל עבר תחנת האוטובוס שהייתה קרובה למסעדה שבה עבדתי וחיכיתי לאוטובוס שהיה אמור להגיע רק בעוד חמש דקות.
"גוזל." הסטתי את מבטי אל עבר אותו אחד שקרא לי ככה, הרכב של שניר חנה ממש מולי ולא שמתי לב לכך בגלל ששקעתי במחשבות.
גלגלתי את עיני והתעלמתי ממנו. למרות הרצון שהיה לי להגיד לו שיעזוב את אחי לנפשו, התעלמתי. כי ידעתי שטוב לא יצא מזה. רק רע. אז השתדלתי להתעלם מהבקשה שלו שאעלה אל הרכב שלו.
"את יודעת שאני לא מתכוון לזוז, רומי."
רומי. הוא ידעה איך קוראים לי.
"איך ידעת?" שאלתי, כשעודני בהלם מכך שידע איך קוראים לי.
"אם תעלי לרכב, את תדעי הכל." הוא הציב בפניי את ההחלטה הזו. החלטתי לקבל אותה ועליתי אל הרכב שלו, כי החלטתי לשים לזה סוף, לא היו לי את הכוחות האלה להתמודד איתו יום אחד נוסף.
"תחגרי, גוזל." הוא פקד עלי והחלטתי שלא לחגור, עד ששוב יקרא לי בשמי.
"רומי. תחגרי רומי." הוא נכנע וחגרתי את עצמי והוא החל לנסוע ולהשתלב בין המכוניות במהירות גבוהה, אך השליטה שלו הייתה מושלמת, ועוד עם יד אחת בלבד. הריח שלו ריחף באוויר וזה היה ריח כה גברי, רענן. הבטתי עליו, בחנתי אותו ולא היה איכפת לי שהוא יבחין בכך. הרגשתי שכלום כבר לא אכפת לי, הייתי מיואשת מדי. הוא לבש חולצה מכופתרת בצבע שחור של מותג יוקרתי שאני לא יכולתי להרשות לעצמי לקנות, הוא לבש זוג מכנסי ג'ינס בצבע כחול כהה והוא ענד שעון בצבע זהב, גם ממותג מאוד יוקרתי שאהבתי נורא ותמיד חלמתי לקנות שעון מהחברה הזו.
"אהבת?" הוא שאל והוציא אותי מהבהייה בו.
"מה?" שאלתי מבולבלת משהו.
"את מה שאת רואה, גוזל."
"אולי תפסיק לקרוא לי גוזל, יש לי שם." הוא צחקק ופנה ימינה אל עבר הרחוב שלי.
