"שניר... אתה הנחתת את זה עלי משום מקום. אני לא יכולה להחליט בשניה אחת." הוא הידק את לסתותיו ונדמה שבעיניו היה ניצוץ של אכזבה.
"אני רק פרסתי את הקלפים על השולחן. עכשיו תחליטי אם את נכנסת או פורשת." הוא תיאר את המצב כמשחק קלפים וזה היה נראה לו כל כך קל, אך זה היה קשה יותר ממה שתיארתי לעצמי. איך לפני כן לא לקחתי את הכל בחשבון. איך זה לא עלה במחשבותיי בכלל?הוא גרם לי להיות עיוורת, אחר היופי המטלטל שלו ושכחתי מי הוא באמת היה. רוצח.
"את סתם מקשה על עצמך, בואי אלי." הוא משך את גופי, הושיב אותי על רגליו וכיסה אותנו בשמיכה. התחושה הייתה כה נעימה, הגוף שלו הצליח לחמם אותי יותר מהשמיכה שהביא איתו. הוא הביט בתוך עיניי, מבט שהאתיק את נשימתי ממני. לא הצלחתי לחשוב בהגיון מטווח כה קצר ממנו. זה רק הקשה עלי.
"אני בחיים שלי לא אמרתי לאישה שאני מרגיש אליה משהו, את היחידה, זה אומר שמשהו קיים. למה למנוע את זה?את מפחדת מהמשפחה שלי?ממי שאני?כי כל הזמן הזה את לא ייחסת לזה חשיבות, אז חשבתי שלא אכפת לך שאני עבריין. עכשיו פתאום את חושבת על זה?" הוא התחיל בעדינות וסיים בזעם את דבריו וזה גרם לעורי להישרט. זה מעט הרתיע אותי הזעם שפתאום נכנס לגוף שלו.
"אני מצטערת, אני לא התכוונתי שזה יצא ככה. שניר אני לא חושבת שהמשפחה שלך גם תקבל בת של שוטר. הם ינדו אותי ו... קשה לי לקבל את העובדה שאתה בא ממשפחה כזאת."
"אני חלק מהמשפחה הזאת." הוא פלט, בטון פגוע ונשכתי את שפתיי התחתונות. הוא יותר לא חיבק את הגוף שלי ועיניו היו מופנות לנקודה כל שהיא מאחורי גבי. שנאתי את התחושה שזה יצר, השיחה הזאת, הכנות האכזרית הזאת. רציתי לחזור למצב הקודם.
"אני לא יודעת שניר... אני מצטערת. אל תיפגע ממני ככה." התחננתי בפניו והוא הידק את לסתותיו והוריד אותי מהגוף שלו, בעדינות והצית סיגריה. הצתתי גם אני לעצמי מהחפיסה שלי והבטתי על הים שסער עקב הרוחות החזקות ורציתי שהמועקה תיעלם מהחזה שלי. זה היה כבד עלי.
"אתה יכול לתת לי לחשוב על זה?" שאלתי אותו בשקט והוא הפנה את המבט הקר שלו אלי. שנאתי כשהוא היה הופך לקר, לזועם, לחסר שליטה ולפזיז. זה רק יצר מצבים לא נעימים.
"פשוט תשכחי מכל מה שאמרתי לך. בסדר?" הוא אמר לי, בלי שום זעם בטון שלו וזה היה מוזר.
"שניר, אתה לא יכול להגיד לי לשכוח מזה. זה קרה וזה קיים. אל תברח עכשיו. אתה לא יכול לתת לי הזדמנות?דקה לעכל את הדברים שאתה מבקש ממני?אני לא באתי מהעולם שלך, אז מן הסתם שזה יהיה קשה לי. במיוחד שאבא שלי היה שוטר. תפסיק להיות פזיז כזה, שניר." הוא רק נאנח מהנאום שלי והשתתק. המשיך לעשן את הסיגריה שלו ואני גלגלתי את עיניו. ועם זאת רציתי לקפוץ עליו בנשיקה. שניר לא מציע זאת לכל אחת, אם בכלל לאף אחת. אז לסרב לו, זאת טעות חלקית. חלקית, כי החלק השני שהוא ההגיון יודע שזה יהיה מסובך להיות בת הזוג שלו. עם כל הדרישות, הקנאות והמשפחה שלו. זה מסובך.
