שלושה חודשים עברו מאז אותו היום שבו דיברתי עם שניר. מאז לא ראיתי אותו פעם אחת. שמעתי שהוא נסע, להרבה זמן ולא ידוע מתי הוא יחזור. כך עמית ואלעד טענו. תהיתי לעצמי הרבה פעמים מה הסיבה שגרמה לו לקום ולהיעלם לכל כך הרבה זמן?ואיך זה שבר אותי כל יום יותר?לא הצלחתי לנתק אותו מהלב שלי, בעיקר פחדתי שבגלל העיסוקים שלו הוא בסכנה, וזו הסיבה שבעצם גרמה לו לקום ולברוח.
"אחותי, השמלה הזאת נדירה עליך. קחי אותה לעצמך, היא לא עושה איתי פלאים כמו איתך, כלבה." גלי החמיאה לי וגלגלתי את עיניי, היא תמיד הייתה מגזימה עם המחמאות שלה.
"הלוואי היה לי גוף כמו שלך, ותודה אהובתי." השבתי לה והייתה לי הרגשה משונה, לא ידעתי איך להסביר את מה שהרגשתי. אבל הרגשתי את הלב שלי דופק על מאתיים.
"את מפחדת, נכון?" גלי שאלה, הניחה את הנייד על המיטה והביטה בעיניי.
"אני לא יודעת, אני מרגישה מוזר." השבתי לה, הייתי מבולבלת והרגשתי צורך לשבת. הגוף שלי רעד קלות.
"זה הפחד שאולי היום הוא יגיע לעמית. למסיבה שלו בבית. אנחנו יכולות להישאר בבית-"
"לא. אני לא אשאר בבית בגללו. שיבוא, שיראה את עצמו. זה לא מעניין אותי. אני לא אתקע את החיים שלי בגללו ובטח שלא אפספס את המסיבה של עמית. עמית הפך להיות גם חלק ממני, אז שיתמודד." השבתי לה בביטחון, אך ידעתי בתוך תוכי שלראות את שניר, יכול היה לגרום לקריסת מערכות בגוף שלי. העפתי את המחשבה הזאת ממני והייתי בטוחה כמעט במאה אחוז שהוא לא יגיע.
"סבבה יפה שלי, אבל אם הוא יגיע ואת תרגישי חנוקה, אנחנו נלך. תגידי לי ונעשה את זה." היא אמרה בחיוך קטן, הצליחה לעודד אותי.
"תודה שאת לצידי." הודתי לה והיא קמה מהמיטה וחיבקה אותי בחוזקה. השבתי לה חיבוק והודתי לאלוהים שנתן לי מתנה כל כך גדולה. הכי גדולה שיכולתי לבקש.
הנייד שלי בדיוק רטט על השידה והרמתי אותו. פתחתי את ההודעה ממתן. גלגלתי את עיניי לרגל שמו שהתנוסס על הצג.
מתן: אני חוזר מחר הביתה.
אני: שמעתי על זה כבר הרבה זמן. אני לא סומכת עליך וגם...לא מעניין אותי כל כך. תעשה מה שאתה רוצה. גם ככה עד עכשיו זה מה שעשית. מה גרם לך פתאום לחזור?"
"מי זה, מתן?" גלי שאלה והנפתי את ידי לעברה , כאילו זאת הייתה הודעה לא חשובה והיא הניחה לזה וקמה להתארגן למסיבה הגדולה של עמית.
*
נכנסנו אל הבית של עמית, המון אנשים מילאו אותו, גם מוכרים וגם כאלה שלא. היו לו הרבה חברים והמון ידידות שנמרחו עליו מכל הכיוונים. אני יכולתי להבין מה גרם להן לעשות את זה, זה החיוך והעיניים המושלמות שלו. הוא היה יפה תואר. כל כך אהבתי אותו, הערכתי אותו ושמחתי שנהפך להיות חלק מחיי. שמחתי שזה היה הדדי.
