הפגישה עם אמא הייתה טעות. אין ספק שגלי צדקה בכל מה שאמרה, כי יצאתי מפורקת לאלפי חתיכות. הבכי שלי היה נוראי, זה הפחיד את כולם. כל הדרך לבית של אלעד בכיתי עד שלבסוף נרדמתי. כשהגענו אל הבית של אלעד
לא רציתי לצאת מהרכב, כי פחדתי ששניר יהיה שם. כי ידעתי שארצה להתפרק בין ידיו. הן ידעו להרגיע אותי יותר מכל דבר בעולם. פחדתי שהוא יפתיע ויגיע.
"בואי יפה שלי, הוא לא בבית. אל תדאגי. אני לא חושב שללכת לבית שלך יהיה הדבר הנכון. בואי." אלעד הרגיע אותי והסכמתי לבסוף. כי הוא צדק. לא רציתי ללכת הביתה, היכן שכל הזכרונות שוטטו בכל רחבי הבית. אך מצד שני, גם הבית שלהם היה מלא בזכרונות שלי עם שניר.
נכנסנו אל הבית. הריח המוכר מיד מילא אותי והבכי שוב התפרץ. הייתי במצב נפשי כל כך רע. הרגשתי את כל הגוף רועד ולא הצלחתי לעמוד על הרגליים.
"אישתי, בואי אלי. בואי. כפרה שלי." עמית משך אותי אל חיקו וחיבק אותי בחוזקה בין זרועותיו והתפרקתי על חזהו. כל דמעותיי נספגו על חולצתו השחורה ולו זה לא הפריע. ידו ליטפה את שיערי ברוך ולא הצלחתי להירגע. גלי ישבה על ידי ובכתה בגללי. שנאתי לגרום לה לבכות, אך לא יכולתי לעצור את עצמי. נטלתי על גבי יותר מדיי אבנים. זה היה כבד מידיי. הכביד על הנשימה שלי, על צעדיי, על כל כולי והתפרקתי. הגוף שלי היה מפורק לא פחות מהנפש שלי.
"מה קרה לה?" שמעתי את קולו המודאג והבכי שלי התגבר עוד יותר. לא רציתי לראות אותו, לא רציתי את הנוכחות שלו, הרגשתי כזאת טיפשה שהסכמתי להגיע לבית שלהם.
"למה היא בוכה ככ-אל תיגע בי!" שניר צעק על אלעד והרמתי את הראש מחזהו של עמית והבטתי על אלעד שנאבק עם שניר שניסה להגיע אלי.
"תירגע!קח מרחק!" אלעד תקף אותו ודחף אותו אחורה. שניר כבר נראה כאילו ויאבד שליטה ויתחיל להשיב מלחמה לאלעד.
"דיי!אל תריבו!זה הדבר האחרון שאני רוצה עכשיו. אני פשוט אלך הביתה." אמרתי בקול רועד, קמתי מהספה והתחלתי לצעוד לעבר הדלת, אך היד שלו עצרה אותי ומשכה אותי בחזרה. לאחר מכן הוא הרים אותי בשתיי ידיי, המכות שנתתי לו לא הפריעו לו לקחת אותי לקומה העליונה, אל חדרו ולנעול אותי שם יחד איתו. עמדתי מולו והבטתי בעיניו השחורות שהביטו בי בדאגה ובחוסר אונים.
"אל תבכי ככה, זה גומר לי את הלב." הוא אמר בקול שבור וגרם ללב שלי להשתגע עוד יותר. הריח שלו, המבט שלו, הגוף שלו, הקול שלו. כל כולו פיתוי אחד גדול, לרוץ אל הזרועות שאהבתי להתנחם בינהן. אך הסטתי את מבטי אל הצד כדי לא להיכנע והמשכתי לבכות בשקט.
"בבקשה-"
"אל תתקרב אלי!" הרמתי את הקול שלי כשהוא החל לצעוד לעברי. הוא עצר במידי וניסה להבין מה לעשות. לא הכרתי את השניר שהיה חסר אונים, שלא ידע מה לעשות. הוא היה תמיד כמה צעדים קדימה, עם תוכנית לכל דבר. אך בפעם הזו, הוא היה כל כך אבוד מול הרומי שהייתה מפורקת לרסיסים.
