עבר רק חודש מאז שגלי החלה לצאת עם אלעד אביסרור רשמית. היא הייתה כה מאושרת יחד איתו, היא זהרה וחייכה בכל פעם כששמו עלה, או כשהיה שולח הודעת לילה טוב או בוקר, או מתקשר. היא הייתה מתחרפנת ורוקדת עם עצמה. חודש אחד שהצליח אלעד לכבוש את ליבה של החברה הכי טובה שלי. הוא הזמין אותה להכיר את חבריו הטובים ביותר בצימר בצפון, אותו תכנן במיוחד והזמין גם אותי, במיוחד. הסכמתי רק מהסיבה שגם אם הייתי מתה שם, לא הייתי משאירה אותה לבד עם המון רוצחים מסביבה. אף אחד לא קבע שהוא נורמלי, הוא היה פסיכותת עם תעודות, לא הבנתי כיצד גלי הצליחה לראות בו רק את הצדדים הנעימים?זה היה מוזר לי כי לעולם היא לא התלהבה מגברים באופן כזה, זה העציב אותי שדווקא איתו בחרה ללכת, אך... מי אני שאקבע לה?
לצערי הרב הרכב של אלעד היה מלא והייתי צריכה לנסוע עם שניר. אלוהים כאילו החליט לצחוק עלי ולשים אותי ברכבו, לבד, נסיעה של כמעט שעתיים. הוא הכניס את כל התיקים לבאגז' ולאחר מכן נכנס לרכב והתניע אותו, החל בנסיעה המטורפת שלו לעבר כרמיאל.
הוא הריח ממש טוב, גם היה לבוש באופן פשוט, אך גם הבליט את שרירי ידיו, החולצה שלו הייתה מעט הדוקה וזה היה מרהיב, המחזה. ניערתי את ראשי על המחשבה הזו ושניר צחקק בגלל זה.
"הכל בסדר גוזל?מה הניעור ראש הזה שדפקת?" הוא צחקק בבלבול וחזר להתרכז בכביש שהיה ריק בשעת הבוקר המוקדמת. יותר נכון לפנות בוקר. הייתי צריכה להתחנן למנהל שלי שישחרר אותי לחופש יומיים. הוא גם ככה נתקע ללא מלצרים ולבסוף הסכים ואמר שיסתדר. שמחתי על כך, גם ככה לא היו לי הכוחות לעבוד. יותר מדיי מחשבות, על אמא שמתן אישפז אותה בבית חולים לבריאות הנפש. היא עשתה סצינה רצינית מחוץ לבית חולים ולא היה צריך להוכיח על כך שמצבה הנפשי לא היה יציב. אך הגעתי גם אני והצהרתי את עמדתי וביקרתי אותה בזמן שישנה מכל התרופות. קיוויתי שהיא תשתקם שם ותחזור להיות האמא שאני אוהבת, אני ומתן.
"את רעבה?" שניר שאל אותי בזמן שפנה ימינה אל תוך תחנת הדלק.
"אני אשמח לקפה האמת." תפסתי בתיקי ופתחתי אותו, הוצאתי שטר של חמישים מהתיק ובאתי למסור לו אותו, אך הוא נעץ בי מבט עצבני על כך.
"למה נראה לך, גדול?קטן?בינוני?סוכר או בלי?" גלגלתי את עיני אל הפרמיטיבי הזה, שנאתי שהיו משלמים עלי.
"לא אגיד עד שתיקח את הכסף." הוא התעצבן בגלל ההתנהגות הילדותיות שלי ותפס בשטר החמישים שלי וחייכתי חיוך ניצחון.
"גדול ללא סוכר ובלי קצף, תודה." הוא הנהן ויצא מהרכב, ופסע אל תוך החנות ולאחר כשש דקות הוא חזר עם הקפה ושקית מלאה בפריטים. הוא נכנס אל האוטו והעביר לי את הקפה ואת השקית שם בין המושבים שלנו.
"יש שם הרבה שוקולדים, תבחרי לך איזה שבא לך." הוא מלמל בזמן שיצא משטח תחנת הדלק. חייכתי חיוך קטנטן וסודי ופשפשתי בתוך השקית בכדי לבחור לי שוקולד וגבותי החלו להתכווץ בזעם על ההתנהגות הכל כך עקשנית שלו.
