הארוחה המיוחלת על אבי הגיעה. כל משפחת אביסרור ישבו סביב שולחן ארוך שעליו היו מטעמים שהכינה העוזרת של דוד חזי. ישבתי על יד אלעד ורואי, בן דוד שלי. אבי ישב בראש השולחן ודיבר עם חזי ואלמוג, הבן של דביר. כמעט כל האחים של אבי היו נוכחים סביב השולחן הזה. זה הרגיש כמו פרק בסדרת הבורר. כולם דיברו על פשע ובעיקר על המשפחה היחידה שהייתה מספיק אמיצה כדי להילחם בנו. ידענו שנלחמנו מול חולי נפש, שלא רואים בעיניים, שיורים כדור במצח, בין העיניים אם רק תיפלט מילה לא במקום. אבל הם היו פעם יד אחת איתנו, בימים שבהם הכל היה פחות מאיים. אלדר דוידוב היה חבר שלי, היינו כמו אחים. הוא עשה טעות אחת שפירקה את הכל, שגררה מלחמה שלמה בין שתי משפחות חולי רוח באותה המידה. כל אחד ידע מה מקומו וכל אחד ידע מול מי הוא נלחם. אני ידעתי הכי הרבה, אני הייתי בתוך המשפחה הזאת, יום יום. יחד עם אלדר ואביו, שבתאי. אך אלדר החליט לפרק את הכל בגלל אותה הטעות שצילקה את העור שלי, בבטן התחתונה. אבל הוא שילם על זה ומאז חיפש נקמה. הוא בחיים לא ידע להפסיד בכבוד והאגו שלו עלה במלחמה שפתח. אם לו היה כבוד בראש מעייניו, אז לי היה כפליים.
הארוחה הסתיימה, קמתי מהמקום שלי ויצאתי לעשן סיגריה. הייתי חייב אוויר. אלעד ורואי יצאו יחד איתי והציתו סיגריה אחריי. הם הביטו עלי במבט בוחן וזה הצליח לעצבן אותי.
"מה?" שאלתי בטון עצבני, שנאתי שאנשים הלכו סחור סחור ולא הגיעו לעניין ישר.
"לא שמעת את מה שהם אמרו בשולחן?" רואי שאל אותי, עיניו האפורות התכווצו בתהייה.
"שמעתי כל מילה." השבתי לו והוא עדיין לא הבין מה הבעיה איתי.
"בקיצור מה הבעיה לא הבנתי?"
"י'חריאת הם הולכים לעשות כיפה אדומה, מה מה הבעיה?מה אתה דביל?זה יכול להפיל אותנו חזק אח שלי. חזק." אלעד הסביר ואני חשבתי שהגיע הזמן לדפוק כדורים לראשים של דוידוב. להפיל אחד אחד ולהכריז לבסוף שח מט.
"שח מט." אלעד נאנח ולא ניסה יותר, הוא ידע שלא יעזור לו לשכנע אותי כשאני כבר החלטתי על משהו. יש להם יותר סיכוי להזיז קיר מאשר אותי מהחלטה שקיבלתי.
"אתה תמיד תלך על כל הקופה?וואלה ואם מישהו ייפגע?" רואי שאל עצבני במעט ויוני בדיוק יצא והצית סיגריה והחליף מבטים בין כולנו.
"אז תלכו להתלונן לחזי," התחלתי להגיד כשעיניי היו נעוצות באלו של יוני.
"הוא הציע את הרעיון, הוא יסחוב את כל הגופות על הגב שלו וכל טיפת דם תיחתם לו על הידיים." יוני ניסה להישאר רגוע ולהתנהג כרגיל. אך זיהיתי פחד ממרחקים. יכולתי להריח אותו, להרגיש את הטעם על הלשון. ליוני היה פחד שקשה היה לפספס.
"אתה תאשים גם בזה את אבא שלי?"
"כן. אותו, אותך ואת כל מי שהסכים איתו." אמרתי לו כשהגוף שלי החל לגרד מהזעם הטהור שתקף אותי. יוני תמיד היה מדליק את הדם שלי בשניה. רק מהנוכחות שלו, ממש כמו אבא שלו.
