-כעבור חצי שנה-
״דניאל אל תשכחי לארוז כלום, לא חוזרים בשביל שום דבר...״ אמא שלי קראה מחדרה.
״אל תדאגי אימוש״. עניתי למרות שאני יודעת שהיא אמרה את זה בגלל שאני תמיד שוכחת הכל.
התכוננו לקראת נסיעה לאילת, לאבא שלי הייתה פגישת עסקים ולכן אירגנו לכל המשפחה שלו חדר במלון לכמה ימים.
אני הודעתי שאני מגיעה למרות שעכשיו אני כבר בכיתה יא׳ הכיתה הכי עמוסה שיש! הרגשתי שאני חייבת חופש למרות שהתחלתי אותה רק לפני חודשיים וקצת. אושר גם התרגשה לקראת הנסיעה ודור..
דור בדיוק התחיל את הטירונות שלו לפני שבוע. כן כן מה ששמעתם, האח הגדול והחתיך שלי עכשיו חייל! דיברנו איתו כל יום בשעת ט״ש (טרום שינה) ואמא שלי הצליחה להוציא דמעות כל פעם מחדש. למרות ההשערות שלנו (שהוא יהיה ג׳ובניק בקריה) הוא שובץ לצנחנים ובאמת התגייס לשם. אני כל כך גאה בו. זוהר, חברה שלו באמת כמו שאמרה התחילה את השנת שירות שלה בחו״ל ולמרות כל הריבים הם החליטו שהם נישארים ביחד.
על לירון לא שמעתי מאותו לילה... אפילו חברים שלו לא יודעים מה הולך איתו. אני מחפשת עליו כל הזמן בפייסבוק, באינסטגרם, בוואטסאפ רמז כלשהו לקיומו אבל ללא הצלחה. את אחד לא תייג אותו מאז, הוא לא מעלה שום דבר לאף מקום והוריד את הניראה לאחרונה בוואטסאפ. אני נישבעת שהיו ימים שחיכיתי שעות ארוכות על השיחה שלנו והוא עדיין לא היה מתחבר.
למרות שזה היה ניראה שהחברות שלי ושל אלדר מבטיחה, לא כך קרה.
נישארנו מאוד קרובים במשך כמה זמן אבל מהרגע שהוא עלה על האוטובוס בבקו״ם הוא כאילו החליט להשאיר את כולם מאחור. נישארנו קצת בקשר והוא אפילו בא אלינו פעם אחת על מדים כדי שאושר תיראה (מה שגרם לה להתאהב אפילו יותר), אבל זהו, הוא הפסיק לשלוח הודעות, להתקשר וכשהוא חזר לשבתות הוא לא היה טורח לבוא ולהגיד שלום.
״אעאעאעאע הגענווו״ אושר צרחה בהתלהבות.
סוף סוף. אחרי נסיעה מייסרת של 4 שעות שהתחת
שלי נדבק לכיסא.
בשניה שאבא שלי חנה התנתקתי מחגורת הבטיחות ויצאתי במהירות מהרכב. זו הייתה הפעם הראשונה שלי במלון הרודס וכבר מבחוץ יכולתי לראות את האיכות. לקחנו את המזוודות שלנו והתקדמנו לעבר הקבלה. אבא שלי נרשם, והודיע שהוא הגיע, רק מחר יתחילו הישיבות וההתכנסויות. בינתיים עלינו לחדר,אה, סליחה יותר נכון סוויטה שהשאילו לנו למספר ימים הקרובים. לי ולאושר נפערו העיניים וההורים שלנו היו עסוקים בלצחוק עלינו.
היה כבר ערב כי לא כמו משפחה נורמאלית, לא יצאנו בבוקר אלא בצהריים אז אבא שלי הציע שנצא לאכול במסעדה וכולנו קפצנו על הרעיון. התקלחתי ושמתי על עצמי שמלה לבנה קלילה. התאפרתי ומרחתי על השפתיים אודם אדום.
אפשר לראות עליי שהתבגרתי. אפילו שרק עליתי כיתה זה מורגש. גם פיזית וגם נפשית. אני כבר לא ילדה קטנה. אני כבר לא מחפשת תשומת לב בכל מקום, אפילו עם הגברים שהייתי איתם מאז, לא נותנים מספיק יחס? שילכו. לא התעכבתי עליהם.
חברות שלי אומרות שזה בגלל שלא מהם אני רוצה שהיחס יגיע, ואולי זה נכון. שני הגברים שהייתי שמחה לקבל מהם יחס עזבו, אז החלטתי שאני ורק אני אחליט מי נכנס לחיים שלי ומי לא.
״מוכנה?״. אמא שלי שאלה בקול עדין.
חייכתי לעברה והנהתי.
הגענו למסעדה יוקרתית שלא הכרתי והזמנו לאכול. המלצר לא הפסיק לתקוע בי את המבטים שלו וזה כבד התחיל לעצבן אותי. ״עוד משהו בשבילך?״. הוא פנה אליי. ״לא״. עניתי בלי להסתכל עליו ואבא שלי קצת נדהם מהתשובה המזלזלת.
אכלנו דיברנו וצחקנו לפחות שעתיים ואני בטוחה שהמלצרים כבר השתוקקו שנעוף להם מהמסעדה. אבל השארנו טיפ שמן כפיצוי. הגענו לסוויטה עייפים אך מרוצים. ההורים שלי הלכו לחדרם ואני ואושר לשלנו וקרסנו על המיטות.
הרגשתי שהמיטה שלי עולה ויורדת, פתחתי את העיניים וראיתי את אושר קופצת על המיטה. כבר הגיע הבוקר.
״בואי נלך לבריכה!!״ היא צווחה.
הסתובבתי בעייפות לצד השני וזה לא גרם לה לעזוב אותי. ״אני באה אני באה״. אמרתי בכניעה.
קמתי מהמיטה למקלחת שטפתי פנים ושמתי בגד ים. מעל שמתי שמלת חוף השתחלתי לכפכפים שלי והייתי מוכנה. ״אמא, אבא אני לוקחת את אושר לבריכה״. אמרתי ויצאנו מהחדר עם תיק ששמתי בתוכו מים וחטיפים.
הרשתי לאושר להיכנס לבריכת ילדים כדי שאני לא אצטרך להיכנס איתה. בחרתי לי כיסא עם נקודת תצפית טובה עליה והורדתי את השמלה. מרחתי על עצמי שמן שיזוף ונתתי לשמש לחמם אותי. נישארתי שם עד שנימאס לי ורציתי להיכנס גם למים. קראתי לאושר והלכנו לבריכה הענקית בצורת חמסה.
נכנסנו למים אבל בכל זאת נישארנו ליד הרדודים, בגלל אושר. שחינו ועשינו מלחמות מים עד שהתעייפנו. לבסוף יצאנו וקניתי לי ולאושר צ׳יפס ושניצלים ואכלנו ליד הבריכה. ״דניאל אני עייפה״. אושר אמרה בישנוניות בשניה שהיא סיימה לאכול. טוב, אני לא מאשימה אותה. לקחתי את המגש ופיניתי אותו מהשולחן. ״בואי, נלך לנוח״. אמרתי לה והיא תפסה לי את היד. נכנסנו חזרה ללובי שכבר התאספו שם עוד כל מיני אנשים עם חליפות. בניגוד לציפיות שלי, לא כולם היו זקנים/מבוגרים. היו שם גם כמה ממש צעירים. חציתי את העדר חליפות הזה בקצת בושה, בכל זאת הייתי עם שמלת חוף שקופה. ליד המעלית הבחנתי פתאום בפנים מוכרות. אומייגאד
הלב שלי התחיל לפעום בחוזקה ותפסתי את ידה של אושר אפילו חזק יותר והסתובבתי לכיוון ההפוך.
״אני רוצה לישון״. אושר התחילה לקטר. ״לא עכשיו אושר״. אמרתי עסוקה בלברוח, פילסתי את דרכי בין האנשים החשובים האלה באגרסיביות, לא היה לא אכפת. לפתע הרגשתי מישהו אוחז ביד החופשיה שלי, מה שגרם לי לעצור. לא רציתי להסתובב ידעתי מי הולך להיות שם. בלית ברירה הסתובבתי כדי להסתכל עליו. אלדר
הוא היה לבוש בחליפה שניראה כאילו היא עלתה כמו הבית שלי. היא ישבה עליו כאילו היא נתפרה בשבילו, ואולי כן מי יודע.
״אני עוד אתחיל לחשוב שברחת בגללי״. הוא אמר וחייך אליי. הפנים שלי לא השתחררו מההלם.
״מה... מה אתה עושה כאן?״. הצלחתי לומר לבסוף.
ולמה לעזאזל הוא לבוש ככה?!
הוא צחק צחוק נבוך וחזר להסתכל עליי.
״אני ואת לא דיברנו הרבה זמן...״. הוא אמר.
״אלדר?״. אפילו אושר לא הצליחה לצעוק את שמו כרגיל, אלא אמרה את זה בתדהמה.
״מי זאת? אושר? לא זיהיתי אותך, איך גדלת ככה?״. הוא אמר וגרם לה לחייך.
הוא חזר להסתכל עליי. ״תני לי לקחת אותך בערב, נשב אני אספר לך הכל״. הוא אמר מחכה לאישור שלי.
בקושי הצלחתי להוציא מילים. ״אני לא חושבת שזה רעיון טוב״. אמרתי והתחלתי ללכת לכיוון המעלית שוב. הוא תפס את ידי שוב ולא נתן לי ללכת.
״בבקשה?״. הוא הסתכל לתוך עיניי.
כבר התחיל להביך אותי לעמוד מולו חצי ערומה והוא כולו בקלאסה.
הנהנתי לבסוף והוא חייך חיוך ניצחון.
״אני אאסוף אותך אחרי הישיבה״. הוא אמר ואני עדיין נישארתי מבולבלת. למה לכל הרוחות אלדר צריך להיות בישיבה?
הגענו לחדר שלנו ואני יכולה להישבע שאושר הייתה יותר מבולבלת ממני. לא ראינו את הבן אדם פאקינג חצי שנה! מה הסיכוי שנתקל בו באמצע פגישת עסקים באילת, זה היה הזוי. נתתי לאושר להתקלח ראשונה ואני נכנסתי מיד אחריה נכנסנו למיטה אחרי שדאגנו להקפיא את החדר עם המזגן. שמתי שעון מעורר לשעה שש, כי ידעתי מאבא שלי שהפגישה מסתיימת בשעה שבע.
התעוררתי מהשעון עם מועקה בחזה, הבנתי שזה הלחץ מלראות את אלדר.
נלחצתי לגמרי והחלטתי שאני מבטלת. הרמתי את הפלאפון שלי הקלדתי את כל ההודעה אבל לא הצלחתי ללחוץ על ״שלח״.
התגעגעתי אליו... רציתי לדבר איתו שוב, אפילו שכעסתי.
שמתי על עצמי שמלה שחורה שמאחורה היא ארוכה יותר ומקדימה היא הייתה מיני. היה לה מחשוף עמוק בציצי. שמתי צמידים בצבע כסף והייתה עליי את השרשרת שלירון נתן לי בערב ההוא, אף פעם לא הורדתי אותה. שמתי נעלי עקב בצבע כסף גם כן והתאפרתי, שמתי איילנר, ברונזר, אודם, כל דבד שיצביע על זה שאני לא הילדה הקטנה שהוא הכיר.
לפתע שמעתי דפיקות בדלת, לא היה קשה לנחש מי זה כי ההורים שלי נכנסו קודם לכן. הודעתי להם כשהם חזרו שאני נפגשת עם אלדר, לא הייתה להם בעיה עם זה, הם דיי אהבו אותו.
פתחתי את הדלת וראיתי אותו מולי, לבוש בחליפה שונה מזאת של אתמול ולא הייתי בטוחה איזה מהן החמיאה לו יותר.
״וואו״. הוא אמר והסתכל עליי המום. השפלתי את הראש וחייכתי. ״גם אתה נראה בסדר״. עניתי וזה גרם לו לצחוק. מהר מאוד חזרתי לפרצוף הרציני שלי. הוא הוביל אותי לעבר המעלית ואז ליציאה מהמלון. עלינו לרכב שהתברר כשלו והוא התחיל ליסוע. הגענו לבר/מסעדה שהשולחנות בו היו ממש על החוף. כולם שם היו לבושים בהתאם למקום (היוקרתי) וזה הרגיש כמו בסרט.
הזמנו מהמלצר אוכל ובירות והוא נענה לדרישותינו.
״לא קשה לנחש שאת כועסת עליי״. אלדר אמר שכשהמלצר התרחק. אפילו אני לא ידעתי מה הרגשתי. כועסת? כן. מבולבלת? אולי יותר. נוטרת טינה? זה בטוח.
״על מה יש לי לכעוס?״. עניתי לבסוף.
״אני יודע שפשוט עזבתי בלי להגיד כלום, אבל את חייבת להבין שקרו לי הרבה דברים באותה תקופה, הכל נחת עליי בבת אחת״ הוא אמר ולא היה לי מושג על מה הוא מדבר. הוא קלט את הפרצוף המבולבל שלי והתחיל להסביר.
״חבר שלי היה עובד אצל קבלן אחד בנתניה משהוא היה קטן. אני לא חושב שאת מכירה אותו כי הוא לא הגיע לבית ספר, הוא עובד משאני זוכר את עצמי. בקיצור בגיל 20 הוא החליט לפתוח עסק משלו, הוא כבר קנה את השם שלו והיו איתו כמה עובדים. הוא הציע לי להיכנס שותף, בהתחלה רק הייתי הפנים של העסק, מתאם פגישות, מדבר, מייחצן אבל לפני שלושה חודשים התחלתי קורס הנדסאים אני רוצה להיות שותף בהכל אם העסק הזה גם שלי.״
״אתה לא אמור להיות בצבא או משהו?״. עניתי בלי להגיב לקורות החיים המרשימים שהוא השיג בחצי שנה.
״באמת התגייסתי לגולני כמו שאמרתי לך אבל זה התחיל להתנגש ורציתי להשקיע עד הסוף, אז עשיתי בעיות בטירונות והורידו אותי לג׳וב אבל גם מזה הצלחתי לצאת״. הוא אמר.
״אז אתה משתמט...״. אמרתי.
״אפשר להגיד את זה ככה ואפשר להגיד דואג לעתיד״. הוא אמר קצת בעצבים. ״המדינה הזאת במלא שמה עליי זין״. הוא מלמל.
״אז לא ראית אותי ואת אושר בעתיד שלך?״. חייכתי כדי להסתיר את המבט המאוכזב שהיה לי באמת.
״דניאל תאמיני לי...״. הוא אמר בקול נואש. ״אני עדיין חושב עליכם... עלייך, פשוט לא היה לי זמן לעצמי זה היה כל ההקמה של העסק, חשבונות, לימודים, עסקאות, עבודה. בקושי עם אבא שלי דיברתי.״ הוא אמר.
״וחוץ מזה, היה קשה להיות לידך ולראות איך בכל פעם שאת מסתכלת עליי את רואה אותו״. הוא אמר והסתכל ישר לתוך עיניי.
״זה לא נכון אלדר ואתה יודע את זה!״ כמעט צעקתי וגרמתי לאוכל שכבר היה על השולחן לרעוד.
״אתה היית הידיד הכי טוב שלי, סיפרתי לך הכל...״ אמרתי בעצב.
״ידיד״. הוא גיחך
״כן, ידיד, מה הבעיה?!״ שאלתי בכעס.
״זאת בדיוק הבעיה!״ הוא השווה את הטון שלו לשלי. ״את לא מבינה שאני לא רוצה להיות ידיד שלך?!״. את זה הוא כבר ממש צעק. קפאתי במקום אחרי ששמעתי את מה שהוא אמר. ״אה.. אני לא..״. מלמלתי. זאת אומרת ידעתי שהיה לו איזה קראש מוזר עליי בתחילת הקשר שלי ושל לירון אבל לא ידעתי שהוא נמשך עד....היום?
״עזבי״ הוא צחקק. ״את עדיין אוהבת אותו״ הוא אמר את זה כמעט בגועל.
״אני לא!״ עניתי כמעט מהר מידיי. ״פשוט... באת לי עם הפצצה הזאת אחרי חצי שנה. תן לי לעכל״. עניתי והסתכלתי לצלחת שלי.
״נראה לי שסיימנו פה״ הוא אמר והרים את המפתחות שלו. עלינו לרכב בשתיקה וכך נמשכה כל הנסיעה.
אותו דבר היה כשהוא חנה במלון ועד שהגענו למעלית. ״אני בקומה...״. באתי להגיד לאלדר על איזה כפתור ללחוץ אבל לא היה צורך, הוא כבר לחץ על 7. ״כל מי שהגיע לפגישה ישן בקומה הזאת, אני לא עוקב אחרייך״. הוא אמר וחייך חצי חיוך.
הוא ליווה אותי עד הדלת. רציתי להיפרד ממנו בחיבוק או בנשיקה על הלחי אבל שקלתי כל מגע שלי איתו, לא רציתי שיפרש לא נכון לפני שאני אחליט מה אני עושה. ״תודה״. אמרתי לבסוף.
הוא פלט אנחה. ״לילה טוב״. הוא אמר וחיכה שאני אכנס. הנהנתי לעברו, השחלתי את הכרטיס למקומו ונכנסתי לחדרי. חיכיתי כמה שניות ואז פתחתי את הדלת והצצתי דרכה. הסתכלתי לאן אלדר הולך, הוא הלך כמעט עד לסוף המסדרון ואז שלף את הכרטיס ונכנס לחדר כלשהו.
לבשתי פיג׳מה ונחתתי ליד אושר על המיטה. עצמתי את עיניי וראיתי את פניו של אלדר מתקרבות אליי, הן התקרבו עוד ועוד עד שהוא נישק אותי?
פתחתי את עיניי בבהלה. לא! אין מצב שזה קורה