The Secret

אני לא יכולה

״ווהווו דניאל!! נכון שמושלם פה??!״. ליז צווחה לי באוזן. חייכתי אליה ולקחתי לה את השתיה מהיד, אין לי מושג כמה היא שתתה אבל היא שפוכה.
״בואיי!!״. היא המשיכה לצעוק ולא שמה לב בכלל לשתיה שנעלמה לה מהיד. הלכתי אחריה לרחבת הריקודים ורקדתי איתה כמו 2 משוגעות למרות ששתיתי הרבה פחות ממנה. פתאום קלטתי את אביב לידנו וסימנתי לו עם הראש להסתכל על ליז, הוא אמר לי שהוא לא שתה ושהוא דואג לה. היינו במסיבה כלשהי שאביב יחצן והאמת? היה שם פצצה. המסיבה הייתה פרטית והשתייה היתה חופשית,
הרגשתי מישהו דוחף לי שתיה ליד והסתובבתי כדי לראות מי זה. ״חיים שלי״ צעקתי לבר ונתתי לה חיבוק. היא צחקה ושרה את השיר שהתנגן בצרחות. הערב הלך כמו שצריך, חברה אחת מביכה את עצמה ברחבת הריקודים והחברה השניה מביכה את עצמה בשירה.
״הולכים!״. שמעתי את גיא צועק ליידי אחרי כמה דקות, פתחתי את הפלאפון שלי וראיתי שהשעה כבר 3. גם אביב הגיע עם ליז והם דאגו שכולנו נצא ביחד מהמועדון, עלינו על קווי לילה גמורים אך מרוצים. האוטובוס הגיע לתחנה שלי ואני ליז ואביב ירדנו ממנו. אביב בא לליז כדי לוודא שהיא תגיע בשלום הביתה, אז הם ליוו אותי עד הבית. ״ביי אחותייי!! דברי איתי!!״. ליז צרחה מסטולה לגמרי. אביב ואני צחקנו והוא הסתים לה את הפה. אני מקווה שהיא לא העירה  אף אחד. פתחתי את הבית ונעלתי אחריי. עליתי לחדר שלי וסגרתי את הדלת בשקט, הורדתי את העקבים שלי והחלקתי במורד הדלת עד שישבתי על הריצפה. נשארתי לשבת במשך כמה דקות ומשום מה חייכתי, הרגשתי...חופשיה.
פתאום שמעתי מישהו דופק בדלת דפיקות חזקות. אני הולכת להרוג את הילדה הזאת. פתחתי את הדלת של החדר שלי במהירות ורצתי לכניסה, בדרך הדפיקות התחזקו עוד יותר ואני התפללתי שכולם שקועים בשינת חייהם. פתחתי את הדלת בחוזקה. ״תגידי לי את השתג....״. התחלתי לצעוק אבל המילים נבלעו לי כשראיתי מי עומד מולי. במשך כמה שניות עמדנו דוממים והסתכלנו אחד על השני. ״לירון...״. אמרתי מופתעת. ״מה אתה עושה פה?״. הוא עמד מולי עם עיניים אדומות ונפוחות. ״זה נגמר דניאל. היא מתה״. הוא אמר וכמה דמעות השתחררו במורד הלחי שלו.
״מה? על מה אתה מדבר?״. שאלתי בבהלה. ״מה שאת שומעת! אמא שלי, היא מתה״. הוא הרים את הקול שלו והוא נשבר תוך כדי דיבור. ״מה? זה לא יכול להיות! היא הייתה בסדר...״. אמרתי בקול מהיר. המוח שלי התפוצץ מהריקודים והשתייה והייתי עוד עם השמלה מהמסיבה. ״אני אומר לך שהיא מתה!״. הוא צעק ובעט בעציץ קטן שהיה ליד הדלת, מה שגרם לו להישבר. מרוב המילים שלו התחלתי לבכות אבל ניסיתי לרסן את עצמי. ״ששש... חיים שלי זה בסדר״. אמרתי וסימנתי לו להיכנס. הוא נכנס ישר לתוך החיבוק שלי. הוא חיבק אותי חזק עד שהרגשתי שאני עומדת להימחץ מתחתיו, אהל לא אמרתי כלום. נתתי לו להמשיך לחבק אותי ולהוציא את כל הכאב שלו. אחרי דקה בערך הוא הרים את הראש ולקחתי אותו למטבח. סימנתי לו לשבת ליד השולחן ומזגתי לו מים קרים בכוס. הנחתי את הכוס לידו אבל הוא לא נגע בה. ״תשתה״. אמרתי בקול עדין. הוא הרים את הכוס וסיבב את המים אבל לא שתה. אחרי כמה דקות הוא נעמד. ״דניאל... כשאמרו לי.. אני..״. הוא התחיל להגיד ואני נצמדתי לשיש שכבר נשענתי עליו. ״לא חשבתי על כלום, לא חשבתי על אף אחד... גם לא עליה. רציתי לראות אותך״. הוא התקדם אליי והניח את היד שלו בצורה מושלמת על הלחי שלי. הסתכלתי לו בעיניים והתהפנטתי לתוכן תוך שניות. ״אני צריך אותך״. הוא לחש לי בקול שבור. המשכתי להסתכל לו בעיניים והוא התקרב אליי לאט כדי לנשק אותי. ״אני לא יכולה״. אמרתי פתאום וסובבתי את הראש שלי הצידה. לירון הסתכל עליי בהלם. התחלתי לבכות עוד יותר בגלל כל מה שקורה ובגלל שהייתי מבולבלת בטירוף. ״אני לא יכולה לירון אני מצטערת״. אמרתי והלכתי לאורך המטבח. ״אני פה בשבילך לכל מה שתצטרך, באמת, אבל אני לא יכולה לעשות את זה״. אמרתי והצבעתי עלינו.
לירון תפס את הראש ביד אחת והסתכל למעלה. חשבתי שהוא הולך לשבור משהו. אבל הוא רק הסתובב ויצא מהבית, שמעתי את המנוע של האופנוע שלו נדלק ואז מתרחק. עליתי למקלחת והסתכלתי על עצמי במראה. בכיתי, אלוהים כמה שבכיתי. אני פשוט כלבה, אמא שלו מתה ואני לא מסוגלת להשתלט על הרגשות שלי. הרגשתי שמישהו צוחק עליי מלמעלה,  לפני שבוע החלטתי שזה נגמר סופית, השלמתי עם זה, באמת, יצאתי, רקדתי, הסתכלתי על אחרים, ואז... הוא מופיע כאן, עם הפצצה הזאת. דאגתי לו שהוא מסתובב עכשיו עם האופנוע בכבישים המחליקים של נתניה, ושנאתי את עצמי בגלל זה עוד יותר. שטפתי פנים מכל הדמעות והאיפור שנמרח והלכתי למיטה. בכיתי עד שנירדמתי.
מישהו פתח לי את התריסים והאור סינוור אותי. פתחתי עיניים וראיתי ליז ואביב בחדר שלי עם פנים רציניות. הראש שלי התפוצץ ופתחתי את הפלאפון כדי לראות מה השעה, השעה הייתה אחת בצהריים. אני יכולה להישבע שעברו רק כמה דקות...
״מה אתם עושים פה?״. שאלתי אותם בעייפות. ״אני לא יודעת איך להגיד לך את זה אבל אתמול...״. ליז התחילה לומר בהיסטריה. ״אולי ניתן לה לשטוף פנים קודם״. אביב אמר בקול סמכותי והסתכל על ליז במבט מלא משמעות. היא הסתכלה עליו והנהנה. קמתי לשטוף פנים וחזרתי לחדר.
״תקשיבו אתם לא צריכים להקשות על עצמכם, אני יודעת״. אמרתי בקול הכי רגיל שהצלחתי לגייס. ליז ואביב החליפו מבטים והסתכלו חזרה עליי. ״את יודעת מה?״. אביב שאל וניזהר לא להפיל עליי כלום. ״אני יודעת על אביגיל״. אמרתי. ״מה אבל איך...?!״ ליז שאלה בטון גבוה. ״הוא היה פה אתמול״. עניתי.
ראיתי הקלה על הפנים של אביב. ״יופי, לפחות את היית כדי להרגיע אותו, ישנתי כמו מת ולא קמתי מאף צלצול של גיא״.
״לא...״. התחלתי להגיד ואביב הסתכל עליי בחשד. ״לא בדיוק...״. אמרתי בשקט. ״מה זאת אומרת?״ הוא הרים גבה.
״זאת אומרת שלא בדיוק הרגעתי אותו, הוא היה כאן והייתה לנו אי הסכמה על משהו וזה נגמר בזה שהוא הלך מכאן״. אמרתי והאשמה חזרה לתקוף אותי. ״אוי דניאל״. ליז סיננה בפנים מודאגות. ״אני יודעת״. אמרתי ודמעות התחילו לרדת. אביב הנהנן. כאילו הוא חושב מה לעשות. ״טוב, תתלבשי ונלך להלוויה, היא מתחילה בשתיים״. אביב אמר ויצא מהחדר. הייתי דיי מוכת הלם ויבשתי על המיטה שלי בלי יכולת לזוז. ליז תפסה פיקוד והוציאה לי טייץ שחור מהארון וג׳קט של אדידס שהיה כולו שחור חוץ מהסמל הקטן מקדימה. התלבשתי בלי וויכוחים והעפתי מבט במראה. השיער שלי גלש עד סוף הגב בגלים עדינים, אז השארתי אותו כמו שהוא.
יצאנו מהבית ולקחנו את האוטובוס שמגיע הכי קרוב לבית הקברות ומשם המשכנו ברגל. כשהגענו ראיתי שיש שם כבר מלא אנשים הטקס בדיוק התחיל ואביב עזב אותנו כדי ללכת ללירון שהיה מקדימה. כל הלוויה לא הפסקתי לבכות, ראיתי את אבא של לירון קורא קדיש ולא הפסקתי לחשוב לשניה על כמה שזה לא מגיע להם. כל הקהל היה בשקט מופתי. הרמתי לרגע את הראש והעיניים שלי הצטלבו על של לירון. הוא הסתכל עליי במבט שלא הצלחתי לפענח,ואני השפלתי חזרה את הראש. הוא היה מושלם. אפילו עם קרע בחולצה, עיניים אדומות, ומבט שבור, הוא היה מושלם.
קברו את הארון וכיסו אותו. הרגשתי שזאת ההזדמנות שלי ללכת, לא רציתי להיתקל בלירון או באלדר, עם שניהם המצב לא היה טוב והרגשתי שהנוכחות שלי שם רק מעצבנת אותם עוד יותר. הלכתי במהירות ליציאה ונטלתי ידיים, אחר כך המשכתי ללכת עד שראיתי את התחנה וכשראיתי אותה התחלתי לרוץ. גשם התחיל לרדת ואני עליתי במהירות על האוטובוס. ישבתי לבד מתנשפת מהריצה ומהבכי.
אם אני מרגישה ככה, אני לא רוצה לדעת איך הוא.

יפות שלי אוהבת אתכן המון!!
מבטיחה שהסיפור יהיה יותר אופטימי בהמשך
לילה טוב:)