The Secret

הקרב

ישבתי ברצפה של המקלחת בבית שלי ובהיתי בקיר במשך שעה. לא יכולתי להפסיק לחשוב על הבנות, אני יודעת שזו עבודה מזעזעת ומגיע לשרון לשלם על מעשיה אבל הבנות לא צריכות לעבור את זה, את ההשפלה הזאת. בכל מקרה הודעתי לשרון שאני מפסיקה לעבוד, היא לא קיבלה את זה כל כך יפה והתקשרה אליי כל היום מנסה לשכנע אותי לא לעזוב עד כדי כך שנאלצתי לחסום את המספר שלה.
השעה הייתה כבר שבע בערב וכרגיל לירון הוליך אותי שולל, שוב, ולא בא לראות שהכל בסדר איתי. לאמא שלי אמרתי שיש לי כאבי מחזור גרועים במיוחד כדי להסביר את ההתנהגות המוזרה שלי.
לפתע שמעתי צלצול בדלת ואז את אמא שלי קוראת לי. קמתי במהירות מהריצפה העפתי מבט במראה, סידרתי את השיער עם האצבעות וניקיתי את שאריות האיפור שהיו עליי. ״יש לך אורח״ אמא שלי אמרה כשהגעתי לדלת. אני יודעת, חשבתי לעצמי. התקרבתי לפתח הדלת ושם מצאתי את ... אלדר. ברור, מה חשבתי? שלירון יפנה מהזמן שלו בשבילי? הסתכלתי על אמא שלי במבט מאשים. ״דניאל תתני לו הזדמנות לדבר איתך, את מתחמקת ממנו כבר חודשיים״. אמא שלי אמרה בקול מתחנן. גלגלתי את עיניי והסתכלתי עליו. ״מה?״. שאלתי בעצבים. ״הוא ביקש ממני לראות שאת בסדר״. אלדר אמר והבנתי שהוא מדבר על לירון.
״תגיד להוד מלכותו שאני עדיין בחיים, אין מה לדאוג״. אמרתי וזה גרם לו לגחך. ״הוא רצה לבוא אבל הוא אחרי כימו והוא מרגיש על הפנים״. אלדר אמר והלב שלי החסיר פעימה. בלעתי רוק מתחרטת על הזילזול שהפגנתי כלפי לירון. ״אפשר?״. אלדר אמר והצביע על הבית שלי. הסתכלתי אחורה ואז שוב עליו וסימנתי לו להיכנס. עלינו לחדר שלי בשתיקה ואלדר סגר את הדלת מאחורינו. התיישבתי על המיטה תוך כדי שאני משלבת ידיים. אם הוא רוצה לדבר, שידבר, לי אין מה להגיד.
״התגעגעתי אלייך״. הוא אמר פתאום משום מקום.
״שמעתי את זה כבר אלדר, תהיה מקורי״. אמרתי באדישות.
״אני לא יכול, כל הקלפים שלי פתוחים, ולא מעניין אותי שתדעי כמה אני מצטער, אני לא מבין איך את יכולה לשכוח אותי כל כך מהר אחרי כל מה שעברנו, עד כדי כך הייתי כלום בשבילך?״. הוא אמר מיישר את מבטו אליי.
לא אלדר, היית הכל, זאת הבעיה.
״אל תשחק אותה כאילו רצית את הקשר הזה, בסך הכל היית אח טוב שעוזר לאח החולה שלו אני בטוחה שלא התכוונת להגיע איתי כל כך רחוק״.
סיננתי, ובכל זאת הגעתי איתו הכי רחוק בלילה שבו שכבתי איתו בפעם הראשונה. דיי לשחק ראש קטן, את יודעת שרציתי אותך מהיום הראשון שנפגשנו במקרה באוטובוס, חיכיתי בשקט וניסיתי לא להתערב לך בחיים אבל כשאת ולירון נפרדתם ונפגשנו במקרה באילת לא יכלתי יותר, ידעתי שזאת ההזדמנות שלנו" הוא שפך את ליבו בפניי ללא אגו וללא מעצורים.
״אני כבר לא כל כך בטוחה שזה מקרה כשנפגשנו״. אמרתי בשקט.
הוא גיחך. ״אני לא איזה מטרידן, לא עקבתי אחרייך נתקלתי בך בטעות, יותר נכון את נתקלת בי״.
יש משהו במה שהוא אומר.
״אלדר... אני פשוט לא מסוגלת לסלוח לך כרגע, אני לא יכולה לבטוח בך״. אמרתי בעוד שאני מסתכלת על הריצפה. הוא הנהן באכזבה. ״אני לא מאשים אותך״. הוא אמר בקול מובס. הוא התקדם לדלת של החדר שלי ופתח אותה כדי לצאת. ״תשמרי על עצמך״. הוא הסתובב אליי שניה לפני שהוא יצא ואז סגר את הדלת מאחוריו.
חיכיתי כמה דקות ואז לקחתי את הסווטצרט שהיה מונח לידי על המיטה ויצאתי מהבית. עברתי כמה בתים עד שהגעתי לבית המתוכנן. הגעתי לדלת ולקחתי נשימה עמוקה ואז צלצלתי בפעמון.
השניות שחיכיתי נראו לי כמו דקות ארוכות וכבר הספקתי להתחרט אז הסתובבתי במהירות וכבר באתי לחזור על עקבותיי. ״דניאל?״. שמעתי את קולה של ליז והסתובבתי אליה. מבטנו נפגשו היא הייתה נראית בהלם לראות אותי והאמת שגם אני קפאתי במקומי. היא הייתה הראשונה שהתעשתה ופתחה את ידיה, אני בתגובה נענתי לדרישה והתקרבתי לחבק אותה. חיבקתי אותה כל כך חזק שהתפלאתי שהיא הצליחה לנשום. התנתקנו מהחיבוק והיא תפסה את ידי גוררת אותי אחריה כאילו מפחדת שאני אתחרט.
״אני יודעת שזאת שאלה מוזרה, אבל,מה את עושה פה? את לא אמורה לשנוא אותי או משהו?״. ליז אמרה בקול חנוק והרכינה את ראשה. נענעתי בראשי. ״נמאס לי להיות לבד״. אמרתי בקול מותש. היא הנהנה. ״זאת אשמתי, הייתי צריכה להיות שם בשבילך, גם כשלא רצית״. היא אמרה. זה נכון, אבל לא באתי להאשים.
״לא הייתי באה אם לא הייתי מוכנה לסלוח לך״. אמרתי לליז. היא הנהנה ודמעות ירדו על לחייה. נשארתי אצל ליז במשך שעה ופשוט דיברנו, השלמנו פערים של כל החודשים שלא היינו בקשר. כמובן שלא סיפרתי לה ממש הכל, יש דברים שהעדפתי להשמיט, זה לא הזמן לספר.
״אני חייבת שתעשי לי טובה״. אמרתי לה לפני שהתכוונתי ללכת. ״איזה סוג של טובה?״. ליז שאלה בחשדנות. ״עכשיו שאני יודעת את האמת, אני חייבת שתעזרי לי להיפגש עם לירון, הוא עדיין מתחמק ממני למרות שכבר ראיתי הכל״. אמרתי. היא חששה והרכינה את ראשה. ״את חייבת לי״ הזכרתי לה.
היא הנהנה אחרי כמה שניות ״אני יכולה להפגיש ביניכם, אני לא יכולה להכריח אותו לדבר איתך". מספיק טוב בשבילי. נפרדתי ממנה והלכתי לביתי.
________________
״תזכירו לי שוב לאן אנחנו הולכים?״. שאלתי מהמושב האחורי של הרכב של אביב. ״עדיף שלא תדעי״. ליז אמרה ויכולתי לראות שהיא מתכוונת לזה. הגענו לפתח תקווה אבל במקום לשכונה של לירון הגענו למקום שנראה איזור תעשייה וזה היה דיי מלחיץ.
אביב כיבה את המנוע ופתח את הדלת.
״היי אביב נראה לי שהתבלבלת בשכונה למה שלירון יהיה בחור הזה?״. שאלתי בפחד. הוא צחק ויצא מהרכב.
״בואי. פשוט תצמדי אליי ואני אהיה צמודה לאביב, הכל יהיה בסדר״. ליז אמרה והרגשתי כאילו מוליכים אותי לעבר המוות שלי. הנהנתי ויצאתי אחריה מהרכב. אביב הוביל אותנו לבניין כלשהו ויכולתי לשמוע את הרעש מבחוץ. הלכתי בסקרנות עד שהגענו לבפנים.
״הבאתם אותי לקרב איגרוף?!?!?״. צעקתי בהלם.
״רצית להיפגש עם לירון ומפה הוא לא יכול לסלק אותך״. אביב משך בכתפיו. העליב אותי שהוא יצא מנקודת הנחה שהוא הולך לגרש אותי מהבית שלו אבל... היה משהו במה שהוא אומר. בלעתי רוק והמשכתי ללכת מאחוריהם בשתיקה. ״היי חדשה״. השומר בכניסה חייך ואמר לעברנו וראיתי שהוא מסתכל עליי. ״היא עם לירון״. אביב סינן. השומר הרצין פנים וסימן לנו להיכנס. אביב פילס את דרכינו דרך ההמון, הופתעתי מכמות האנשים שנכנסו במבנה שמבחוץ היה נראה רגיל לחלוטין. הגענו לקדמת הזירה ונשארנו לעמוד שם. אביב כבר שקע בקרב וליז הייתה נראית מתמצאת בכל העניין. אני עדיין הייתי בשלב של ההלם ויכולתי לדמיין את הכאב של כל אגרוף שהמתאגרפים קיבלו אחד מהשני. כבר הייתי שקועה במשחק ופתאום שני המתאגרפים התקרבו לעברנו, אחד מהם כיוון אגרוף לפנים של השני, שמעתי קול התנפצות ולאחר מכן הרגשתי דם על הפנים שלי ועל בגדיי. פתחתי את פי בתדהמה.
״בואו״. אביב סימן לנו בהתלהבות. 
״לאן?״ שאלתי את ליז. ״להמר״.
הלכנו לצד השני של הזירה ויכולתי לראות שזה הצד של הוי איי פי. היו שם כיסאות והאנשים שם נראו ״וותיקים״ במקום. בתוך כל האנשים האלה ראיתי את לירון. ״אחי!״. אביב קרא ללירון והוא נעמד לחבק אותו. הוא חייך אליו ואז מבטו נתקע עליי והחיוך נמחק.
״מה היא עושה פה?״. הוא שאל את אביב בשקט.
״מהמרת״. עניתי לו למרות שהוא לא שאל אותי.
״כל ההימורים עוברים דרכי״. גבר בשנות ה20 לחייו שישב ליד לירון אמר לי. לירון סימן לו עם היד להפסיק לדבר. ״באמת?״. הוא שאל והתקרב אליי. ״על מי?״. הוא הצביע לכיוון הזירה. הסתובבתי גם והצבעתי על המתאגרף במכנסיים השחורים. ״עליו״. אמרתי.
״דניאל לא נראה לי שאת רוצה לעשות את זה״. אביב אמר בחיוך. ״למה דווקא עליו?״. לירון שאל אותי.
״יש לי הרגשה שהוא הולך לנצח״. עניתי.
״הרגשה?״. הוא שאל. ״הסתכלת על המשחק בכלל?״. לירון שאל. הוצאתי חמישים שקל מהכיס והבאתי לו אותם. ״פשוט תרשום את זה״. אמרתי. הוא לקח את הכסף מהיד שלי והכניס אותו לכיס שלו.
״עכשיו, אחרי שהימרת את יכולה ללכת אני אשלח לך את כספי הזכיה שלך למרות שהסיכויים לא לטובתך״.
״למה שאני אלך? באתי לראות את הקרב״. אמרתי והכרחתי את ליז ואביב לחזור למקום שעמדנו בו מקודם. הקרב עמד להגיע לסיומו וההימור שלי כבר היה נראה גמור, הסתכלתי על לירון שהיה נראה מרוצה וגלגלתי עיניים. לפתע המתאגרף השחור קם על רגליו והביא בכל הכוח שנשאר לו אגרופים לפרצופו של המתחרה השני. הוא היה נראה אחוז דיבוק ושום דבר שהמתחרה שלו ניסה לעשות לא הלך, הוא התביית עליו על שהוא נפל לריצפה. נשמע צלצול ברמקולים והשופט הגיע והרים את ידו של ההימור שלי למעלה. באותו רגע הבנתי שניצחתי וצעקתי בהתלהבות. רוב הקהל ( כולל אביב שהימר על המתחרה השני) נשמעו מאוכזבים וכועסים, טוב אי איפשר להאשים אותם הם הפסידו את ההימור הבטוח שלהם. ״מזל טוב, זכית״. שמעתי את קולו של לירון והסתובבתי כדי לראות אותו. הוא עמד מולי מגיש לי את הכסף שהגיע לי. ״תודה״. חייכתי ולקחתי ממנו את הכסף שלי בהתלהבות.
״אל תתרגלי לזה זה לא מקום בשבילך״. הוא אמר גורם לי לגלגל עיניים.
״יש לך רגע?״. הוא שאל וגירד את עורפו.
״בטח״. עניתי והוא סימן לי לבוא אחריו.
הוא לקח את ידי והוביל אותי לחדר שהיה נראה משרד מאולתר. התיישבתי על שידה שהייתה באמצע החדר והוא נעמד מולי.
״אני מצטער שלא יכולתי להגיע אלייך באותו היום, איך את מרגישה?״. לירון שאל אותי וזה גרם לי לצחוק.
״אהה עכשיו הבנתי. אתה מפחד שאני אדרדר להימורים בנוסף לזנות אז אתה עושה לי שיחת עידוד״. אמרתי בהתלהבות מזוייפת.
הוא נענע את ראשו באדישות.
חיכיתי שהוא ידבר במשך כמה דקות וכשראיתי שהוא לא מתכוון לעשות את זה קמתי כדי ללכת.
״זה לא ככה״. הוא אמר לבסוף.
״אני רוצה לראות שהכל בסדר איתך״.
השפלתי את ראשי ללא כוונה לענות.
״השלמת עם ליז... הגיע הזמן״ הוא אמר בקול רך וחייך.
הנהנתי בראשי. הרגשתי כאילו הוא מרגיש חייב לדבר איתי ולא באמת מתעניין בי.
״לירון אתה בא?״. שמעתי קול נשי לפתע. שנינו הסתכלנו הצידה וראיתי מישהי צעירה ומטופחת בכניסת החדר.
״כמה דקות״. הוא ענה בקצרה וחזר להסתכל עליי.
יכולתי לראות שהיא לא מרוצה מהתשובה שלו אבל היא חזרה על צעדיה בלית ברירה ואני השפלתי את ראשי בתגובה.
פתאום הרגשתי את שתי ידיו תופסות את הפנים שלי ומקרבות אותי אליו. לפני ששמתי לב הפה שלו היה על שלי. הוא ניסה להעמיק את הנשיקה ואני בתגובה הרפתי ונתתי לו את השליטה. הוא החזיר אותי לשבת על השולחן וכרך את רגליי מסביבו. קירבתי אותו אליי חזק ותליתי את ידיי על צווארו. אחרי כמה דקות הוא הפסיק את הנשיקה והתרחק ממני קצת. ואני שהתרגלתי להתנהגות  הלא עיקבית שלו, לא הייתי מופתעת.
״אתה יכול ללכת״. אמרתי והצבעתי על היציאה.
לא רציתי שהוא ישאר בגלל רגשות אשם. 
״אני לא מתכוון לברוח ואז להתעלם ממך״. הוא אמר מסתכל לי ישירות בעיניים.
״אני אגיד לך את האמת דניאל, נפרדתי ממך כי לא רציתי שתאכלי ממני את כל החרא שהטיפולים מוציאים ממני, גם בלעדיהם ההתנהגות שלי לא משהו״. הוא גיחך. ״אבל את עקשנית, את לא מפסיקה עד שאת מקבלת מה שאת רוצה״. הוא אמר והתנשף.
״אני רוצה אותך״ לחשתי.
״אני יודע. אבל תהרגי אותי, אני לא מבין למה״.

יצאנו מה״משרד״ והלכנו לכיוון היציאה.
ליז ואביב חיכו ליד המכונית, הגענו אליהם ולירון פתח לי את הדלת. חייכתי ונכנסתי למושב האחורי, הוא התקרב אליי ולחש לי באוזן. ״אני אתקשר אלייך״.
ונישק אותי בלחי. חייכתי והנהנתי בתגובה.
אחרי שלירון סגר את הדלת אביב התחיל ליסוע וכל הדרך הביתה ליז ניסתה לדלות ממני פרטים.
____________________________
אחרי שנים בערך❤️