The Secret

מאורת הנחשים

התקדמתי לעבר מאורת הנחשים או כמו שכולם קוראים לה- כיתה.
לא הייתי כאן שבועיים, מאז שגיליתי את הסוד שכולם התאמצו כל כך לשמור ממני במשך חצי שנה ועכשיו שאני כאן אני מבינה למה. כל ה״חבורה״ תקעה בי מבטים כאילו אני איזה חייזר שנפל מהשמיים. סיננתי אותם כל הזמן הזה ואת אלדר גם, אני לא רוצה קשר אליהם, לאף אחד מהם.
נכנסתי בדיוק עם המורה והתיישבתי במקום שלי, השתדלתי להסתכל קדימה כל הזמן כי ידעתי שהם רק מחכים שהמבטים שלנו יצטלבו כדי שיוכלו לדבר איתי.
כל השיעור סיננתי את הלחישות של אביב מאחורי ואת הסימנים המוזרים שגיא ניסה לעשות לי, למה הם לא מניחים לי וזהו. ברגע שהצלצול התנגן אספתי את חפציי ויצאתי מהכיתה לפני שמישהו יספיק לדבר איתי ורצתי לעבר השירותים. נכנסתי לתא פנוי, התיישבתי על האסלה הסגורה ונשמתי לרווחה. הפלאפון שלי רטט והרמתי אותו כדי לבדוק ממי ההודעה. כצפוי, זה היה אלדר. הוא לא הפסיק להתקשר ולסמס לי בשבועיים האחרונים. הוא אפילו בא לבית שלי כמה פעמים אבל אמא שלי ביקשה ממנו לעזוב בנימוס.
״דניאל?״. שמעתי לפתע קול מוכר.
הרמתי את רגליי אל האסלה כדי שהתא יראה ריק מלמטה. ״אני יודעת שאת פה״. ליז אמרה. לא הגבתי. ״אני יודעת שאת כועסת עליי. זכותך. אבל את חייבת להבין שהבטחתי לו שאני לא אספר״.
אני מניחה שהיא מדברת על לירון.
״הוא לא רצה שידעו ובמיוחד את. הוא לא רצה שתחשבי עליו ככה, הוא רצה שתזכרי אותו חזק ובריא״. היא אמרה ויכולתי לשמוע שהיא בוכה. רציתי להגיד לה שחברות קודמת להכל, היא ראתה אותי שבורה ומפורקת, לא מבינה מה עשיתי שגרם לו ללכת והיא נתנה לי לחיות עם זה במקום להקל עליי. אבל לא הוצאתי מילה, עצמתי את עיניי וניסיתי להיות בשקט מוחלט למרות שהדמעות כבר מזמן הציפו את עיניי.
״שלא תחשבי שלא היו רגעים שכמעט נשברתי ורציתי לספר לך הכל, אבל למי זה טוב? רציתי להשאיר את המצב כמו שהוא כדי שתוכלי להתרכז בעתיד שלך. בלי לקחת בחשבון גורמים אחרים״. היא אמרה ומשכה באפה.  ״אני מבינה שעשיתי טעות ואני לא מצפה שתסלחי לי, פשוט... פשוט רציתי שתדעי״. היא אמרה ועזבה את החדר. ברגע שהיא יצאה נתתי לגוש שחסם לי את הגרון לצאת וצרחתי בתוך התא הקטן של השירותים. בעטתי בדלת עד שחשבתי שהיא עומדת להישבר ואז גלשתי לריצפה ונשארתי לשבת שם. הם בנו סביבי בועה וכולם טיפחו אותה. אני שונאת אותם.
______________
״היי הגעת מוקדם״. ניר אמר בהפתעה כשראה אותי. 
״כן... ביטלו לנו כמה שעות בבית ספר״. שיקרתי.
הברזתי אחרי השיחה שלי עם ליז, לא רציתי לראות את הפרצופים שלהם.
״טוב אני לא מתלונן״ הוא אמר בשמחה והצליח להוציא ממני חצי חיוך. ״אני בדיוק עובד על משהו״. הוא אמר לי ואני ניגשתי כדי לראות. ״אני רוצה שנערוך ימי התרמה ואני צריך שתעזרי לי בזה״.
״בטח, ברור״. עניתי בלי לחשוב.
״טוב אז ככה, האירוע יתרחש בכמה ערים בו זמנית בעיר אחת אני אהיה, בשניה דפנה ובשלישית את, ואני בטוח שיש לך כמה חברים שיכולים להצטרף״. הוא ענה וזה דיי הצחיק אותי כי הדבר האחרון שיש לי עכשיו זה חברים.
הנהנתי בהסכמה כדי לא לאכזב אותו.
״אנחנו נתרים בפתח תקווה״ עניתי במהרה וזה הפתיע את ניר. ״אוקיי.. כל עיר מתאימה״.  הוא ענה.
לא יודעת מה חשבתי... שאני אתקל בו ברחוב?
אני וניר תכננו איך נפעל ואיך היום הזה בעצם יעבוד וכשסיימנו הבנתי שאני צריכה לדבר עם ה״חברים״ שלי, מה שהעביר בי בחילה. למרות העצבים התעלתי על עצמי והלכתי לביתו של אביב. הפעם הצגתי את עצמי בפני אחיו שפתח לי את הדלת ונכנסתי בצורה מתורבתת לחדרו. ״איזו הפתעה, גם את פה״. אמרתי בציניות כשראיתי את ליז. היא קמה במהרה כשהיא ראתה אותי והתקרבה אליי, אני בתגובה לקחתי צעד אחורה.
״רק באתי להגיד לכם שאני צריכה עזרה. אנחנו עושים מחר יום התרמה ואני צריכה עוד אנשים אז תארגנו את החבורה שלכם כי מחר אתם באים איתי לפתח תקווה. אתם חייבים לי לפחות את זה״. אמרתי ישר ולעניין, לא חיכיתי לתגובה מהם ויצאתי מהחדר.
______
״תזכיר לי איך הסתבכנו בזה?״. גיא מלמל לאביב שישב לידו באוטובוס.
״שקט אחי אני לא רוצה ש..״ אביב התחיל לומר ואני קטעתי אותו. ״אני אומר לך איך, זה ממש פשוט, שיקרתם לי במשך חצי שנה ועכשיו אתם מפצים על כך. אז תגידו תודה שאני עוזרת לכם לעשות מצווה ולא תולה אתכם על איזה עץ״. אמרתי וגלשתי חזרה למקומי מלפניהם באוטובוס. ״שיט״. שמעתי את אביב ממלמל.
כשהגענו חילקתי לזוגות שקיות התרמה. גיא ועדי ביחד ואביב היה עם ליז. קבעתי איתם בתשע בערב בתחנה ואני הלכתי להתרים לבד.
לא שמתי לב לזמן שעבר והגעתי למקום המפגש רק בסביבות עשר. ליז ואביב חיכו שם בעוד שגיא ועדי עדיין לא באופק. ״איפה הם?״. שאלתי. ״גיא לא עונה לי״ אביב אמר. ״גם עדי לא״. ליז מלמלה ולא הסתכלה עליי. ״אני הולכת לחפש אותם״. אמרתי והסתובבתי. ״דניאל אי אפשר להישאר פה יותר מידי אנחנו נפספס את האוטובוס״ אביב אמר. ״אני אחזור לפני אתם יכולים להישאר פה אם אתם רוצים״. אמרתי ואחרי כמה צעדים שמעתי אותם קמים ממקומם ובאים אחריי. עברנו כמה רחובות ופארקים ועדיין לא היה זכר אליהם. ״אביב נהיה ממש מאוחר אני רוצה הביתה״. ליז אמרה בילדותיות. ״כן ליז, תפקירי את חברים שלך כמו שאת יודעת לעשות״ אמרתי. ״לא דיברתי אלייך אז אל תתערבי״. היא אמרה ואביב סימן לה להירגע.
״דניאל בואי נלך לפני שניתקע פה״. הוא אמר ולבסוף הנהנתי בחוסר חשק. הלכתי איתם באיטיות וידעתי שזה מעצבן את ליז שהייתה ממש לחוצה. כשהתקרבנו לתחנה אביב התחיל לרוץ וליז אחריו הם רצו מהר אבל האוטובוס נסע משם לפני שהספיק לראות אותם. אני נעצרתי והסתכלתי לנקודה לא ברורה.
״עכשיו את מרוצה?״. ליז צעקה והתקרבה אליי. ״פספסנו את האוטובוס האחרון״. היא המשיכה ואני עדיין בהיתי בנקודה הרחוקה. ״למה את כל כך רגועה לעזאזל?!״. היא כבר ממש צרחה ואז הפנים שלה השתנו. ״את עשית את זה בכוונה נכון? את רצית שנפספס את האוטובוס״ ליז האשימה אותי.
״עכשיו הוא חייב לתת לנו לישון אצלו. נכון?״.  הסתכלתי על אביב שכבר היה קרוב אלינו והוא נענע את ראשו באכזבה.
הלכתי אחריהם כי הם כבר הכירו את הדרך ממש טוב מסתבר. נכנסנו למעלית וליז לחצה על קומה מספר 3. באותו רגע הבנתי שהיא הייתה פה לפני וזה הרתיח אותי. המעלית נפתחה ואביב תקתק על דלת שהייתה קרובה אלינו, כעבור כמה רגעים היא נפתחה והוא היה מולנו.  הוא היה מופתע כמה שניות אבל התאפס מהר. ״היי הנה הזוג האהוב עליי״. הוא אמר בשמחה וחיבק אותם. ״כן.. אתה צריך לדעת ש...״. אביב ניסה לרכך את השטח אבל התפרצתי לדבריו. ״שלום לירון״. אמרתי ונעמדתי מולו. הוא לא הבחין בי לפני ופניו השתנו בשניה אחת לרציניות. הוא הלך שתי צעדים אחורה לקח כובע מאיזה שידה ושם מהר על ראשו. ״תכנסו״. הוא אמר ברצינות והשפיל את ראשו.
״דניאל!״. אסף קרא אליי בהתרגשות וחיבק אותי. מדהים לראות שהוא שמח לראות אותי ולירון לא.
״היי״. אמרתי במבוכה. הרגשתי לא רצויה שם בגלל תגובתו של לירון. ״אז מה בעצם אתם עושים פה?״. אסף שאל. ״בדיוק מה שבאתי לשאול״. לירון אמר בקול מאשים והסתכל על אביב. ״היה לנו יום ארוך שנגמר בזה שדיי נתקענו בפתח תקווה, אז קיווינו שנוכל להישאר כאן הלילה ונעזוב על הבוקר״. ליז הסבירה.
״בטח! ברור, אתם תמיד מוזמנים, נכון לירון?״. אסף אמר. ״בטח...״. לירון חזר על דבריו של אסף.
אסף הלך לחדרו והשאיר אותנו בסלון.
״טוב... יש עוד חדר אורחים אחד חוץ מזה שאני ישן בו אז ליז ודניאל ישנו שם ואביב ישן איתי״. לירון אמר.
״אין סיכוי״. אמרתי במהירות. ״אני אשן בסלון או משהו״.
״נראה לי שעדיף שליז תשן איתי״. אביב אמר בקול מפויס. לירון הסתכל עלינו בבילבול לא מבין מה הוא הפסיד. ״טוב...״. הוא אמר וניער את ראשו. ״דניאל תשן בחדר שלי ואני אשן בסלון״.
ליז ואביב פנו לחדר האורחים וסגרו אחריהם את הדלת  ללא צורך שלירון יסביר להם לאן ללכת, כנראה הם כבר היו פה. לירון פנה אל החדר שלו ואני הלכתי אחריו בלי הזמנה. נכנסתי לחדרו והתיישבתי על המיטה. הוא התעסק עם הארון, כנראה חיפש שמיכה או כריות ואני לא הפסקתי להסתכל עליו.
״אתה מתכוון לדבר איתי מתישהו?״. אמרתי בחוסר סבלנות. הוא הפסיק לחפש בארון והסתובב אליי.
״את לא יכולה לנחות פה ככה״. הוא אמר לבסוף.
צחקתי קצת בהתחלה ואז הצחוק התגלגל ונמשך יותר ממה שרציתי. ״לא ראית אותי חצי שנה וזה מה שיש לך להגיד לי?״. שאלתי בקול מלא תסכול.
״את צודקת.״ הוא אמר עדיין לא מתסכל לתוך עיניי. ״לא חייב לעשות את זה. אני הולך לישון בסלון ואת הולכת על הבוקר. אפילו לא חייב להיפגש״. הוא תפס את השמיכה והתקדם אל הדלת. קמתי במהירות מהמיטה והגעתי אל הדלת לפניו טורקת אותה בחוזקה וחוסמת אותה בגופי. ״אתה לא זז מכאן עד שאתה מדבר איתי״. אמרתי בקול מאופק שמאיים להתפרץ. הוא הבין שאין לו ברירה וחזר על עקבותיו והתיישב על המיטה.
״מי סיפר לך?״. הוא אמר והסתכל על הקיר.
״אף אחד לא סיפר לי לירון, גיליתי לבד״. אמרתי.
הוא נענע בראשו. ״לא קונה את זה״.
״ראיתי אותך״. אמרתי וזה גרם לו להסתכל אליי סוף סוף. ״ראיתי אותך כשהיית בנתניה. גרמת לכל החברים שלי לשקר לי במשך חצי שנה, אל תדאג הם היו מאוד נאמנים אליך, לא כמו שהם היו אליי״. אמרתי בקול מאשים והוא הסתכל אל הדלת, לאיפה שחדר האורחים נמצא. ״אל תאשימי בזה את ליז״. הוא אמר כל כך שולט בעצמו ובהתנהגות שלו. ״זה היה החלטה שלי והם היו חייבים לכבד אותה״.
״תסביר לי למה ההחלטה שלך לא כללה אותי?!״. אמרתי והעצבים איימו להתפרץ.
״אני רוצה שיהיה לך טוב. באמת. זה פשוט לא יכול לקרות איתי״. הוא אמר ונעמד. ״ומי אתה בדיוק שתחליט מה טוב בשבילי ומה לא?!״. צעקתי עליו כל כך חזק שאני חושבת שהשכנים מהבלוק ליד שמעו.
״תראי,עשיתי מה שהיה חייב להיעשות. אני יודע שאת לא היית עושה את זה בחיים אז חסכתי לך כאב ראש. עכשיו תסלחי לי אבל הספה קוראת לי״.
האדישות שלו עיצבנה אותי כל כך שדחפתי אותו אחורה חזרה לשבת. הוא צחק. ״את יכולה להרביץ לי אם את רוצה״. הוא אמר והרים ידיים כאילו הוא לא מתנגד.
״שיקרת לי כל הזמן שהיינו ביחד. ידעת שאתה חולה ולא אמרת מילה.״. אמרתי מאשימה אותו.
״מה את חושבת שלי זה היה קל?״. הוא אמר מרים את קולו בפעם הראשונה בשיחה. ״כל הפעמים שחשבת שאני בוגד בך, שהחבאתי ממך שיחות ומכתבים. שנאתי שאת מרגישה ככה בגללי זה לא יכל להימשך אז עצרתי את זה״.
הוא אמר וזה גרם לי לפרוץ בבכי.
״עד כדי כך הייתי כלום בעיניך שאפילו לא עניין אותך איך אני מרגישה לגבי זה״.
הוא נענע בראשו ונשם עמוק. ״אלדר מספר לי עלייך כל הזמן ואני בודק את הפייסבוק והאינסטגרם שלך כל יום. דאגתי לך אבל את בידיים טובות, אלדר באמת אוהב אותך״. הוא אמר וזה הכניס אותי להלם. לא חשבתי שעברתי לו בראש כל הזמן הזה אפילו.
״אנחנו כבר לא ביחד״. אמרתי בנחרצות.
״תפסיקי להאשים את כולם. האשם היחיד זה אני אז תאשימי אותי״. הוא אמר בקול שקט.
״לירון אני הייתי איתו רק בגלל שאתה ואני נפרד...״. החלתי לומר אבל הוא קטע אותי. ״בואי לא נגיד דברים שנצטער עליהם אחר כך״. הוא אמר בקול תקיף ונעמד. ״אני בסלון, אם את צריכה משהו אל תתביישי להגיד״ הוא אמר והלך אל הדלת. ״רגע לירון!״. אמרתי אבל הוא כבר סגר את הדלת מאחוריו.