The Secret

״גיבור״

היה לי כל כך קשה לקום בבית שלי בידיעה שאני צריכה לקום לבית הספר. קמתי באיטיות והתלבשתי בחוסר חשק. פתחתי את הפלאפון שלי לראות מה השעה וראיתי הודעת בוקר טוב מאלדר. זה גרם לי לחייך. כשהגעתי אל הכיתה ליז קלטה אותי מיד וקפצה עליי כמו משוגעת!
״כבר חשבתי שלא תחזרייי״. היא הגזימה בכוונה.
״ליז לא הייתי פה כולה שלושה ימים״. אמרתי וכולם צחקו.  המורה נכנסה וכולם התיישבו. ״אני משאילה אותה לשיעור״. אמרתי לאביב. ״כולה שלך״. הוא אמר והיא הוציאה לו לשון.
קיבלתי עוד הודעה ועל הצג הופיע השם של אלדר, ליז כנראה ראתה והסתכלה עליי במבט מוזר. ״מה לעזאזל?״. נשמתי עמוק ובמשך כל השיעור סיפרתי לה על המפגש שלי עם אלדר באילת.
״אחותי אני עוזבת אותך לשלושה ימים ואת כבר קופצת למיטה עם אלדר?!״. ליז צחקה.
״ששש תיסתמי״. לחשתי בעצבים והסתכלתי אם מישהו שמע את זה. ״ולא שכבנו״. סיננתי.
״את לא חושבת שזה לא פייר שתיהי איתו רק כי את לא יכולה להיות עם לירון?״. היא שאלה הפעם ברצינות. ״אני לא רוצה אותו בגלל זה!״. אמרתי כועסת. ״את יכולה לעבוד על עצמך אבל לא עליי״. היא אמרה.
״אני לא רוצה אותו לגמרי בגלל זה״. הודתי.
״את יודעת שאני תומכת בך ורוצה שיהיה לך טוב, אני פשוט לא רוצה שעד שהצלחת טיפה להשתחרר מהקשר שלך עם לירון את תראי תזכורת מול הפרצוף כל יום...״. היא אמרה.
״הוא הבטיח לא לדבר עליו" ניסיתי לנחם את שתינו
״זה לא לגמרי מפתיע אותי את יודעת...״ היא אמרה. ״תמיד היה לו איזה קראש מוזר עלייך שלא התממש בגלל לירון״. היא אמרה והסתובבה אחורה. ״אביב אפילו חושב שזו אחת הסיבות שבגללה הם לא הסתדרו״ את זה היא כבר לחשה.
״אל תגזימי״. אמרתי במהירות.
אני לא מוכנה להיות הסיבה שבגללה שתי אחים לא יסתדרו.
לאחר כמה דקות נשמע הצלצול ומשם היום עבר לי בלי ששמתי לב. בסוף היום ליז נפרדה ממני כשהיא הלכה לה עם אביב ואני חזרתי הביתה לבד. שמתי אוזניות ובחרתי בדרך הארוכה הביתה. אהבתי לנקות את הראש וההליכה עזרה לזה. בשלב כלשהו שמעתי רעש מעצבן מהאוזניות אז דפקתי עליהן בתקווה שהרעש יפסק, אבל לא קרה כלום. הורדתי את האוזניות בעצבים ונאנחתי, אך פתאום שמעתי את הרעש הזה שוב, הוא בכלל לא הגיע מהאוזניות. עקבתי אחרי היללות והגעתי לשיח קטן שם ראיתי את הדבר הכי מתוק בעולם: גור כלבים קטן כל כך בצבע חום והוא היה לגמרי לבד. הרמתי אותו אליי וניסיתי לחמם אותו עם הידיים שלי והוא בתגובה חיפש את האצבע שלי וניסה למצוץ אותה, הוא היה רעב. עברה בראשי המחשבה שאולי אני אקח אותו הביתה ונאמץ אותו אבל נזכרתי איך אמא שלי שונאת חיות ולא רציתי לטפח לאושר תקוות שווא, לכן הלכתי לעבר תחנת האוטובוס הקרובה ועליתי על הקו שמוביל למרכז העיר. ירדתי כעבור מס דקות בתחנה שהכי קרובה לסניף ״תנו לחיות לחיות״ כל הדרך ליטפתי ונישקתי את הגור, אפשר להגיד שאפילו נקשרתי אליו קצת. לכן כשהגעתי אל הדלת היססתי אם להיכנס אך לאחר כמה רגעים נזכרתי שזה הדבר הכי טוב בשבילו. הדלת הרעישה עם פעמון כשנכנסתי ומולי הופיעה אישה עם שיער בהיר, נראית בשנות הארבעים לחייה. 
״שלום״ היא חייכה אליי. ״היי״ עניתי בנימוס. ״מצאתי אותו בדרך לבית שלי ואני חושבת שהוא רעב״. אמרתי. ״אוו כל כך קטן״. היא אמרה וניגשה אליו. ״אמא שלו לא הייתה בסביבה?״. היא שאלה ״לא, הוא היה לגמרי לבד״. עניתי. לחדר הצטרף עוד גבר שנראה קצת יותר צעיר ממנה. ״מה יש לנו כאן?״. הוא שאל בחיוך ואז ראה את הגור. ״את רוצה להאכיל אותו?״. הוא שאל אותי. ״אני?!״ שאלתי בפליאה ״כן... בטח״. הוא הלך וכעבור כמה רגעים הוא חזר עם בקבוק קטן כמו של תינוקות. התיישבתי על הספה ונתתי לגור את הבקבוק. הוא תפס פיקוד דיי מהר כנראה הוא לא אכל הרבה זמן. ״נראה לי שאני אקרא לו גיבור״. אמרתי וחייכתי. ״נראה לי שזה שם מושלם בשבילו״ הגבר אמר לי. ״דרך אגב, אני ניר, וזאת דפנה״הוא הציג את עצמם.  ״היי אני דניאל״. אמרתי וחזרתי להסתכל על גיבור שהמשיך לאכול. ״ויש לך כלב בבית דניאל?״. ניר שאל אותי. נענעתי בראשי לשלילה. ״אבל אין סיכוי שאמא שלי תתן לי לשמור אותו״ אמרתי בעצב. הוא עשה פרצוף של הבנה. ״טוב, אנחנו נשתדל למצוא לו בית טוב״. ניר הבטיח. כשגיבור סיים לאכול הרמתי אותו ועשיתי סיבוב קצר במקום, היו שם כל מיני חיות בעיקר חתולים וכלבים. ליטפתי אותם והם הגיבו בשמחה.
ניר ודפנה סיפרו לי על העבר של המקום ועל תפקודו היום יומי והתפעלתי ממה שהם עושים למען החיות. הייתי שם בערך 40 דקות וכבר הייתי צריכה לחזור. ניר ראה שהיה לי קשה להיפרד מגיבור ולהשאיר אותו לבד אז הוא הראה לי שיש מיטה קטנה ונוחה ושיש לו גישה לאוכל ומים כל הזמן והבטיח שמטפלים בחיות 24/7. ולבסוף הצלחתי לשחרר. ״אני סומכת עליך שתהיה גיבור בדיוק כמו שהיית היום". אמרתי ונישקתי אותו ואז מסרתי אותו לניר. ״ביי תודה שאתם מטפלים בו״. אמרתי לניר ודפנה. "היי אם את רוצה את תמיד יכולה לחזור, יש לנו פה כל מיני מתנדבים וזה היה נראה שדיי נהנית היום״ דפנה אמרה לי. ״אני אחשוב על זה״. חייכתי אליה ויצאתי לרחוב.
עליתי על אותו קו שירדתי ממנו רק לכיוון הנגדי כשלפתע קיבלתי שיחה מאלדר.
״היי״. עניתי
״איפה את״ הוא שאל אותי.
״בדרך הביתה, למה?״. שאלתי.
״אני מגיע עכשיו לבית של אבא שלי, את רוצה להיפגש? אני אבוא לאסוף אותך״ הוא אמר.
הסתכלתי על השעון, השעה הייתה 18:50. אבל לא רציתי לסרב, אפילו שעוד לא נכנסתי לבית שלי אפילו.
״כן, אני אגיע לבד, לא צריך שתאסוף אותי״ עניתי.
״את בטוחה? אני לא רוצה שתסתובבי לב...״
״אני בטוחה״ קטעתי אותו באמצע המשפט.
״טוב אני בדרך אז אם תגיעי לפני פשוט תכנסי״. הוא אמר לי.
עניתי לו שבסדר וניתקתי את השיחה. ירדתי מהאוטובוס כשהוא הגיע לשכונה שלהם והתקדמתי לעבר ביתם. לא הייתי שם מאותו היום שלירון עזב וניסיתי לשכנע אותו שלא ילך ללא הצלחה. כשהגעתי לשער הלב שלי החסיר פעימה והרגשתי גוש בגרוני אבל לא רציתי שאלדר יראה את זה אז בלעתי את הגוש והתקדמתי אל עבר הדלת. הקשתי שלוש פעמים ואז אבא שלהם פתח לי את הדלת. ״דניאל!״. הוא קרא בשמחה ״כמה זמן לא ראיתי אותך״ הוא אמר וחיבק אותי חזק. הכל חזר אליי היה לי קשה להיות בבית הזה בלי לירון, הרי הוא הסיבה היחידה שבגללה הגעתי הנה מלכתחילה. ״היי דאגתי לך״. אמרתי לו.
״הכל בסדר אין לך מה לדאוג לי״. הוא אמר לי וסימן לי להיכנס פנימה. ״אלדר יגיע בעוד כמה דקות את יכולה לחכות לו בפנים ואל תתביישי לקחת מה שאת רוצה בסדר?״הנהנתי ונכנסתי פנימה. תהיתי עד כמה זה מוזר לו שאני באה לאלדר ולא ללירון ותהיתי אם כל זה רק משחק אבל מבפנים הוא מת לצרוח ולבכות שהוא נשאר לבד, בלי אישה לצידו. הוא איש כל כך טוב, זה לא מגיע לו. הגעתי לדלת החדר של אלדר אך במקום לפנות אליה השתהתי עוד כמה רגעים בכניסה ובסוף המשכתי ללכת עוד קצת ישר לחדר שזכרתי כל כך טוב.
החדר היה כל כך מסודר, סימן ברור לזה שאף אחד לא גר שם עכשיו. נכנסתי עוד קצת פנימה ופתחתי את הארון.
מהבגדים המעטים שנשארו שם עלה הריח המשכר שלו ואני התענגתי על כל גל שהגיע אליי. סגרתי את הארון והלכתי לעבר השידה שנחה ליד המיטה שלו. אני יודעת שזה לא בסדר לחטט אבל לעזאזל! הוא פשוט עזב בלי להגיד כלום ולא דיבר איתי מאז, רציתי רק פיסה קטנה של זיכרון חדש. פתחתי את המגירה ושם הייתה מונחת הפוכה התמונה שזכרתי כל כך טוב, לא הפכתי אותה. שנאתי שאין לו שם שום דבר שמסמן שהיינו בכלל אי פעם ביחד, אבל זו לא אשמתו הרי אף פעם לא פיתחתי לו תמונה או רשמתי מכתב שהוא יכול לשמור. בנוסף היו במגירה כל מיני דפים מפוזרים, הרמתי אחד מהמם והסמל של בית החולים בילינסון הופיע בשולי הדף.
קראתי את המכתב.

לכבוד מר לירון פרץ
הנדון: זימונך לבית החולים בילינסון

רציתי להמשיך לקרוא אך לפתע נפתחה הדלת וקפצתי בבהלה.
״אלדר אני רק...״. לא היה לי הסבר, הרגשתי כמו פורצת ובמיוחד הרגשתי שפגעתי באמון של אלדר. זה היה נראה כאילו חיפשתי תירוץ לבוא שוב לחדר הזה ואלדר נתן לי אותו על מגש של כסף. ״זה רק בדיקות שגרתיות״. הוא אמר לבסוף וסימן עם הראש לכיוון המכתב שביד שלי.
״כולנו קיבלנו את זה אחרי שהיא מתה״. הוא אמר בקול חסר הבעה ויצא מהחדר. הלב שלי דפק מהר והתחרטתי כל כך על מה שעשיתי אבל בכל זאת קיפלתי את הדף ותחבתי אותו לתיק בית ספר שעדיין היה על הגב שלי. יצאתי מהחדר והלכתי באיטיות לחדרו של אלדר. על המיטה הייתה פרוסה מזוודה ואלדר זרק אליה כל מיני בגדים, הסתכלתי עליו בשאלה.
״אני טס״. הוא ענה בלי להסתכל עליי והמשיך להוציא בגדים מהארון. ״ענייני עבודה״. הוא הוסיף בלי להרחיב יותר מידיי.
״אה.. טוב אני לא אפריע לך״. אמרתי עדיין עומדת בכניסה לחדרו, מתביישת ממה שקרה קודם.
״כן כדאי שתלכי, יש לך לימודים מחר״ הוא ענה בקול מתנשא שידע שאני שונאת כל כך.
״ביי, תהנה״. אמרתי בשקט ויצאתי מביתו.