The Secret

שיט.

-שיט-
למה הייתי חייבת להרוס את זה עם אלדר?
ולמה כל דבר רע שקורה לי קשור בסופו של דבר ללירון.
זה לא פייר שהוא חיי את החיים החדשים שלו שם בפתח תקווה והשאיר אותי פה עם שאלות. 
אלדר לא חסך בתמונות מהטיסה, הוא עדכן את הפייסבוק שלו מידי יום ותחזק ״סטורי״ מעניין. הבנתי שהוא נמצא במלדיבים, ושהוא ישאר שם לעוד שבועיים לפחות. קינאתי בכל מי שנמצא שם איתו וכל הזמן חשבתי עם מי הוא מדבר ברגעים האלה.
כשהלימודים הסתיימו לא יכלתי לחשוב שאני אחזור לבית ואתחיל לחשוב על כל מה שקרה, אז במקום זה תפסתי אוטובוס למרכז העיר, ירדתי בתחנה והלכתי מרחק של כמה צעדים עד שהגעתי למקום שהשארתי בו את גיבור.
פתחתי את הדלת ורעש הפעמונים היה חזק יותר אפילו מאתמול. ״דניאל! חזרת.״ ניר קרא בהתרגשות.
״גיבור התגעגע אלייך, בואי תראי אותו״. הוא אמר וסימן לי לבוא אחריו. ״גם אני התגעגעתי אליו״ חייכתי כשראיתי אותו. הוא תפס קצת יותר ביטחון והתחיל לנשוך כל דבר. הוא קפץ עליי כשישבתי לידו וליקק את כל הפנים שלי. שיחקתי איתו כמה רגעים ואז הלכתי לחדר הטיפולים שניר היה בו כרגע.
״חשבתי אולי תלמד אותי כמה דברים ואז אני אוכל לעזור לך ולדפנה״. אמרתי לו. הוא הרים את ראשו מהמסמכים שהיה שקוע בהם וחייך אליי. ״אני מבין שאת רוצה להתנדב פה״. הוא אמר בסיפוק. ״טוב.., כן בערך״. גם דפנה הגיעה כמה רגעים אחר כך ושניהם התחילו לעבור איתי על הנהלים והתפקידים שלי במקום. הם אמרו לי שהתפקיד יכלול, ניקוי הכלובים, סיורים בחוץ למציאת חיות עזובות/פגועות, לתת מענה לטלפונים והחלק הכי כיף להיות עם החיות שנמצאות במקום.
״אם משהו מכל זה לא נראה לך תגידי לנו עכשיו שלא נתאכזב בעתיד״. דפנה אמרה ברוך. טוב ברור שחלק ניקוי קקי ופיפי של חיות פחות דיבר אליי אבל זה לא משהו שלא יכלתי לספוג, וחוץ מזה ככה אני אוכל להישאר קרובה לגיבור.
לבסוף דפנה וניר אמרו שהם שמחים לקבל אותי לתקופת ניסיון במקום. וכל אחד חזר לעיסוקיו.
דפנה הייתה בדלפק הקבלה עוברת על פניות בקשר לחיות כשניגשתי אליה. "דפנה?״ שאלתי בהיסוס
״כן מתוקה?"  היא אמרה בקולה העדין. ״תהיתי אם את יכולה להסתכל על משהו בשבילי״. אמרתי בחוסר ביטחון מפני שלא הייתי בטוחה שאני רוצה לדעת את התשובה. ״בטח. איזה סוג של משהו?״. היא שאלה
פתחתי את התיק שלי והוצאתי את המכתב שלקחתי מהבית של לירון באותו היום. ״את יכולה להסביר לי למה מתכוונים במכתב הזה?״. שאלתי אותה.  כשהגעתי לביתי באותו היום עברתי על המכתב והפעם קראתי את כולו אבל עדיין לא הצלחתי להבין מה מטרת הפנייה. 
דפנה הניחה את המשקפיים שלה וקראה את המכתב בעיון.
״את מכירה את הבן אדם הזה?״ היא שאלה אותי.
״הוא לומד איתי בבית ספר״ עניתי בלי לתת יותר מידי מידע
״בעיקרון לא חושפים פה יותר מידי מידע, רק שיש להם חששות בקשר למשהו תורשתי ומזמנים אותו להיבדק בבית החולים״. היא אמרה את מה שהבנתי לבד.
״אבל הם אומרים שיש לחששות שלהם בסיס? או שהם פוחדים רק בגלל משהו שקרה במשפחה?״. עניתי צמאה למידע.
״לא מפרטים פה חמודה, תצטרכי לשאול אותו בעצמך״ היא אמרה קצת מבואסת שלא הצליחה לתת לי את המידע שרציתי.
הנהנתי והרגשתי יותר מתוסכלת אפילו ממקודם. אני רוצה לדעת אם הבדיקות העלו משהו, אני חושבת שזה כל כך עיצבן אותי בגלל העובדה שהמכתב הזה נשלח בתאריך שאני ולירון עוד היינו ביחד, וזה אומר שהוא הסתיר אותו ממני. זה גרם לי להתעצבן ולהתעצב בו זמנית, הייתי איתו והוא אפילו לא הרגיש שהוא יכול לפנות אליי ולספר לי מה עובר עליו, הייתי כלום.
את שאר הערב העברתי בניקיון הכלובים, כמו בכל עבודה, מתחילים מלמטה. בסוף היום כבר הייתי גמורה, אז נפרדתי מניר, דפנה וגיבור ועליתי לאוטובוס בדרך הביתה.
נכנסתי הביתה ומיהרתי למקלחת. ״דניאל הגיע מכתב בשבילך״ אמא שלי אמרה וזה גרם לי לעצור במדגרות.
מכתב?
עשיתי את צעדיי בחזרה למטה וניגשתי אל שולחן המטבח.
״ממי זה?״ שאלתי את אמא שלי.
״לא רשום. תפתחי אותו״. אמא שלי נראתה יותר סקרנית ממני אז פתחתי אותו לידה באיטיות ושלפתי את תכולתו.
״זה...״. מלמלתי.
״כרטיס טיסה!״. אמא שלי הייתה בשוק.
״אני יודעת ממי זה״. מלמלתי. וכשראיתי את היעד חשדותיי התאמתו. סיפרתי לאמא שלי על אלדר ועל נסיעת העבודה.
״מה את מתכוונת לעשות?״. היא שאלה אותי.
״את תתני לי לטוס?״. שאלתי בפליאה.
״טוב.. זו הצעה חד פעמית ואני סומכת על אלדר הוא היה פה כמו בן משפחה אבל אני רוצה שתעשי רק מה שאת חושבת. וכמובן שתחזרי תוך שלושה ימים לפחות״. היא אמרה בתקיפה.
״אני צריכה לחשוב על זה..״ אמרתי ולקחתי את הדף איתי לחדר.
צילמתי את הכרטיס ושלחתי לאלדר עם הכיתוב:
״מה חשבת לעצמך?!״
אלדר הגיב דיי מהר. ״אהבת את המתנה שלי?״
״אתה לא יכול פשוט להתעלם ממני ואז לשלוח לי כרטיס טיסה, זה לא עובד ככה״. עניתי לו.
״אפשר לעשות את זה פה ואפשר לעשות את השיחה הזאת במלדיבים, החלטה שלך. הטיסה יוצאת בעוד יומיים, אני אאסוף אותך מהשדה כשתגיעי״. הוא אמר.
״לא אמרתי כן״ רשמתי
״לא אמרת לא..״
נכנסתי להתקלח חושבת על ההזדמנות לטוס, ועוד להיות שם עם אלדר. זה נשמע חלומי, אבל פחדתי ששם אני אהיה לגמרי תלויה בו, כלומר מה אם נריב? אני צריכה לשקול מילים כדי שלא ישאיר אותי שם? ואני אצטרך לישון איתו באותה המיטה? פחדתי שהדברים יתגלגלו לרעה, אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב על כל הכיף שיהיה לנו, הרי דמיינתי את זה רק מהתמונות שלו. יצאתי מהמקלחת נחושה בדעתי להצטרף אליו אז הלכתי לאמא שלי וביקשתי ממנה שתשכנע את אבא שלי להסכים לי לטוס, הרי יש לי רק יום וחצי להשיג את ה״כן״ שלו.
למחרת בבוקר קמתי מלאת ציפייה ולמען האמת פחדתי מהמורה שלי, כי רק כמה שבועות קודם חזרתי מאילת אז החלטתי לא לספר לה שאני מתכננת ליסוע.
״זה מטורף״. ליז אמרה לי נשענת על השולחן של אביב.
אביב עצמו היה נראה מרוחק. ״את ואלדר?״. הוא שאל כאילו מנסה לעכל.
״אביב״ ליז אמרה בטון מזהיר.
״אנחנו לא ביחד..״. עניתי 
״אבל זה הולך בכיוון הזה״הוא אמר. ״ו..?״. שאלתי בתוכחה. זה לא שאני בוגדת במישהו, אני לגמרי לבד.
״כלום זה פשוט מוזר לי״. הוא אמר.
״להיות איתו זה משהו אחד ולטוס איתו זה משהו אחר״ ליז אמרה.
״כבר החלטתי. אני טסה אתם יכולים להראות טיפת התלהבות״. אמרתי מנסה להגן על עצמי. המורה נכנסה והתחילה לדבר וזה קטע את שיחתנו.
הברזתי מהלימודים מוקדם כדי ללכת להמיר כסף לרופייה מלדיבית ושלחתי הודעה לניר ודפנה שאני לא אגיע בשבוע הקרוב ושאני אסביר שאני אחזור. הבן אדם ישב מולי ובנינו הפריד חלון זכוכית. הוא העביר לי את הכסף ואני דחסתי אותו לארנק שלי.
רציתי לחזור הביתה אבל הרגשתי שאני חייבת לנסות לגלות עוד פיסת מידע קטנה לפני שאני טסה, אז אפילו שלא ארזתי עדיין מזוודה תפסתי קו בדרך לתל אביב, ומתל אביב עוד 2 אוטובוסים עד שהגעתי למרכז הרפואי בילינסון.
כל העניין לקח לי שעה וחצי בערך.
אולי זה צעד מוגזם אבל רציתי לגלות מה שהוא גילה כשהוא היה איתי.
לקחתי נשימה עמוקה והתקדמתי לעבר פקיד הקבלה מנסה לחייך את החיוך הכי יפה שלי. ״שלום״ אמרתי בנחמדות מעושה. ״כן?״. הוא שאל באדישות כשסוף סוף הועיל להרים אליי את ראשו. זה הוציא לי את כל הרוח מהמפרשים.
״חבר שלי קיבל מכם את המכתב הזה לפני כמה חודשים, ורצינו לברר מה היו תוצאות הבדיקות״. אמרתי.
הוא לקח מידי את המכתב. ״את לירון פרץ? גר בנתניה? זכר?״ הוא שאל בחוסר עיניין גלוי.
״לא״ אמרתי באיפוק. ״אמרתי לך אני חברה שלו״.
״אני מצטער, זה מידע חסוי, רק הנבדק יכול לאסוף את התוצאות״. הוא אמר וחזר לתקתק במחשב שלו.
״מה אכפת לך פשוט לבדוק, להגיד לי מתי הוא היה פה ושהכל בסדר?!״ הרמתי את קולי והוא הרים אליי את מבטו.
הוא תקתק משהו במחשב ״מצטער, הנבדק כבר אסף את תוצאות הבדיקה, אם ברצונך לדעת אותם תצטרכי לשאול את חבר שלך״ הוא הדגיש את המילה ״חבר״ כאילו שיקרתי לו.
״תודה על כלום״ עניתי ופניתי ללכת משם, רק שהייתי ביציאה גיליתי שהשארתי את המכתב אצלו. הסתובבתי במבוכה וחזרתי אליו. ״זה שלי״. אמרתי ולקחתי בדרמטיות את המכתב מלידו.

עוד פרק תהנו ❤️❤️