The Secret

פצצה

-כעבור חצי שנה-

״דניאל אל תשכחי לארוז כלום, לא חוזרים בשביל שום דבר...״ אמא שלי קראה מחדרה.
״אל תדאגי אימוש״. עניתי למרות שאני יודעת שהיא אמרה את זה בגלל שאני תמיד שוכחת הכל.
התכוננו לקראת נסיעה לאילת, לאבא שלי הייתה פגישת עסקים ולכן אירגנו לכל המשפחה שלו חדר במלון לכמה ימים.
אני הודעתי שאני מגיעה למרות שעכשיו אני כבר בכיתה יא׳ הכיתה הכי עמוסה שיש! הרגשתי שאני חייבת חופש למרות שהתחלתי אותה רק לפני חודשיים וקצת. אושר גם התרגשה לקראת הנסיעה ודור..
דור בדיוק התחיל את הטירונות שלו לפני שבוע. כן כן מה ששמעתם, האח הגדול והחתיך שלי עכשיו חייל! דיברנו איתו כל יום בשעת ט״ש (טרום שינה) ואמא שלי הצליחה להוציא דמעות כל פעם מחדש. למרות ההשערות שלנו (שהוא יהיה ג׳ובניק בקריה) הוא שובץ לצנחנים ובאמת התגייס לשם. אני כל כך גאה בו. זוהר, חברה שלו באמת כמו שאמרה התחילה את השנת שירות שלה בחו״ל ולמרות כל הריבים הם החליטו שהם נישארים ביחד.
על לירון לא שמעתי מאותו לילה... אפילו חברים שלו לא יודעים מה הולך איתו. אני מחפשת עליו כל הזמן בפייסבוק, באינסטגרם, בוואטסאפ רמז כלשהו לקיומו אבל ללא הצלחה. את אחד לא תייג אותו מאז, הוא לא מעלה שום דבר לאף מקום והוריד את הניראה לאחרונה בוואטסאפ. אני נישבעת שהיו ימים  שחיכיתי שעות ארוכות על השיחה שלנו והוא עדיין לא היה מתחבר.

למרות שזה היה ניראה שהחברות שלי ושל אלדר מבטיחה, לא כך קרה.
נישארנו מאוד קרובים במשך כמה זמן אבל מהרגע שהוא עלה על האוטובוס בבקו״ם הוא כאילו החליט להשאיר את כולם מאחור. נישארנו קצת בקשר והוא אפילו בא אלינו פעם אחת על מדים כדי שאושר תיראה (מה שגרם לה להתאהב אפילו יותר), אבל זהו, הוא הפסיק לשלוח הודעות, להתקשר וכשהוא חזר לשבתות הוא לא היה טורח לבוא ולהגיד שלום.

״אעאעאעאע הגענווו״ אושר צרחה בהתלהבות.
סוף סוף. אחרי נסיעה מייסרת של 4 שעות שהתחת
שלי נדבק לכיסא.
בשניה שאבא שלי חנה התנתקתי מחגורת הבטיחות ויצאתי במהירות מהרכב. זו הייתה הפעם הראשונה שלי במלון הרודס וכבר מבחוץ יכולתי לראות את האיכות. לקחנו את המזוודות שלנו והתקדמנו לעבר הקבלה. אבא שלי נרשם, והודיע שהוא הגיע, רק מחר יתחילו הישיבות וההתכנסויות. בינתיים עלינו לחדר,אה, סליחה יותר נכון סוויטה שהשאילו לנו למספר ימים הקרובים. לי ולאושר נפערו העיניים וההורים שלנו היו עסוקים בלצחוק עלינו.
היה כבר ערב כי לא כמו משפחה נורמאלית, לא יצאנו בבוקר אלא בצהריים אז אבא שלי הציע שנצא לאכול במסעדה וכולנו קפצנו על הרעיון. התקלחתי ושמתי על עצמי שמלה לבנה קלילה. התאפרתי ומרחתי על השפתיים אודם אדום.
אפשר לראות עליי שהתבגרתי. אפילו שרק עליתי כיתה זה מורגש. גם פיזית וגם נפשית. אני כבר לא ילדה קטנה. אני כבר לא מחפשת תשומת לב בכל מקום, אפילו עם הגברים שהייתי איתם מאז, לא נותנים מספיק יחס? שילכו. לא התעכבתי עליהם.
חברות שלי אומרות שזה בגלל שלא מהם אני רוצה שהיחס יגיע, ואולי זה נכון. שני הגברים שהייתי שמחה לקבל מהם יחס עזבו, אז החלטתי שאני ורק אני אחליט מי נכנס לחיים שלי ומי לא.
״מוכנה?״. אמא שלי שאלה בקול עדין.
חייכתי לעברה והנהתי.
הגענו למסעדה יוקרתית שלא הכרתי והזמנו לאכול. המלצר לא הפסיק לתקוע בי את המבטים שלו וזה כבד התחיל לעצבן אותי. ״עוד משהו בשבילך?״. הוא פנה אליי. ״לא״. עניתי בלי להסתכל עליו ואבא שלי קצת נדהם מהתשובה המזלזלת.
אכלנו דיברנו וצחקנו לפחות שעתיים ואני בטוחה שהמלצרים כבר השתוקקו שנעוף להם מהמסעדה. אבל השארנו טיפ שמן כפיצוי. הגענו לסוויטה עייפים אך מרוצים. ההורים שלי הלכו לחדרם ואני ואושר לשלנו וקרסנו על המיטות.
הרגשתי שהמיטה שלי עולה ויורדת, פתחתי את העיניים וראיתי את אושר קופצת על המיטה. כבר הגיע הבוקר.
״בואי נלך לבריכה!!״ היא צווחה.
הסתובבתי בעייפות לצד השני וזה לא גרם לה לעזוב אותי. ״אני באה אני באה״. אמרתי בכניעה.
קמתי מהמיטה למקלחת שטפתי פנים ושמתי בגד ים. מעל שמתי שמלת חוף השתחלתי לכפכפים שלי והייתי מוכנה. ״אמא, אבא אני לוקחת את אושר לבריכה״. אמרתי ויצאנו מהחדר עם תיק ששמתי בתוכו מים וחטיפים. 
הרשתי לאושר להיכנס לבריכת ילדים כדי שאני לא אצטרך להיכנס איתה. בחרתי לי כיסא עם נקודת תצפית טובה עליה והורדתי את השמלה. מרחתי על עצמי שמן שיזוף ונתתי לשמש לחמם אותי. נישארתי שם עד שנימאס לי ורציתי להיכנס גם למים. קראתי לאושר והלכנו לבריכה הענקית בצורת חמסה.
נכנסנו למים אבל בכל זאת נישארנו ליד הרדודים, בגלל אושר. שחינו ועשינו מלחמות מים עד שהתעייפנו. לבסוף יצאנו וקניתי לי ולאושר צ׳יפס ושניצלים ואכלנו ליד הבריכה. ״דניאל אני עייפה״. אושר אמרה בישנוניות בשניה שהיא סיימה לאכול. טוב, אני לא מאשימה אותה. לקחתי את המגש ופיניתי אותו מהשולחן. ״בואי, נלך לנוח״. אמרתי לה והיא תפסה לי את היד. נכנסנו חזרה ללובי שכבר התאספו שם עוד כל מיני אנשים עם חליפות. בניגוד לציפיות שלי, לא כולם היו זקנים/מבוגרים. היו שם גם כמה ממש צעירים. חציתי את העדר חליפות הזה בקצת בושה, בכל זאת הייתי עם שמלת חוף שקופה. ליד המעלית הבחנתי פתאום בפנים מוכרות. אומייגאד
הלב שלי התחיל לפעום בחוזקה ותפסתי את ידה של אושר אפילו חזק יותר והסתובבתי לכיוון ההפוך.
״אני רוצה לישון״. אושר התחילה לקטר. ״לא עכשיו אושר״. אמרתי עסוקה בלברוח, פילסתי את דרכי בין האנשים החשובים האלה באגרסיביות, לא היה לא אכפת. לפתע הרגשתי מישהו אוחז ביד החופשיה שלי, מה שגרם לי לעצור. לא רציתי להסתובב ידעתי מי הולך להיות שם. בלית ברירה הסתובבתי כדי להסתכל עליו. אלדר
הוא היה לבוש בחליפה שניראה כאילו היא עלתה כמו הבית שלי. היא ישבה עליו כאילו היא נתפרה בשבילו, ואולי כן מי יודע.
״אני עוד אתחיל לחשוב שברחת בגללי״. הוא אמר וחייך אליי. הפנים שלי לא השתחררו מההלם.
״מה... מה אתה עושה כאן?״. הצלחתי לומר לבסוף.
ולמה לעזאזל הוא לבוש ככה?! 
הוא צחק צחוק נבוך וחזר להסתכל עליי.
״אני ואת לא דיברנו הרבה זמן...״. הוא אמר.
״אלדר?״. אפילו אושר לא הצליחה לצעוק את שמו כרגיל, אלא אמרה את זה בתדהמה.
״מי זאת? אושר? לא זיהיתי אותך, איך גדלת ככה?״. הוא אמר וגרם לה לחייך.
הוא חזר להסתכל עליי. ״תני לי לקחת אותך בערב, נשב אני אספר לך הכל״. הוא אמר מחכה לאישור שלי.
בקושי הצלחתי להוציא מילים. ״אני לא חושבת שזה רעיון טוב״. אמרתי והתחלתי ללכת לכיוון המעלית שוב. הוא תפס את ידי שוב ולא נתן לי ללכת.
״בבקשה?״. הוא הסתכל לתוך עיניי.
כבר התחיל להביך אותי לעמוד מולו חצי ערומה והוא כולו בקלאסה.
הנהנתי לבסוף והוא חייך חיוך ניצחון.
״אני אאסוף אותך אחרי הישיבה״. הוא אמר ואני עדיין נישארתי מבולבלת. למה לכל הרוחות אלדר צריך להיות בישיבה?