אשלי pov:
אחרי שחזרנו מבית החולים, הגענו הביתה עם ליאם למרות שהוא כבר לא מרגיש לי כמו ליאם שלי.
איך שהארי פתח את הדלת עליתי לחדר שלי ושל ליאם והסתגרתי שם. אני לא מתכוונת לצאת מפה עד שליאם שלי יחזור.
כבר שבע בערב אני חושבת ואני עדיין בחדר. כולם למטה בטח מנסים להכזיר לליאם את הזיכרון בזה שהם מראים לו תמונות או משמיעים לו מוזיקה אבל לא ממש אכפת לי.
שמעתי דפיקה על הדלת. לא עניתי מחכה עד שמי שמאחורי הדלת ילך
"אשלי אני יודע שאת פה ואת בטח רוצה קצת זמן לבד וזה בסדר, הבאתי לך ארוחת ערב" הקול של זאין אמר מבעד לדלת. לא זזתי ממקומי מתחת לפוך אני לא רעבה אין לי תאבון ואני גם לא רוצה לאכול אוכל שליאם לא הכין.
"אשלי קומי ותיקחי את האוכל שלך עכשיו!" הקול של הארי אמר בטח הוא בא עם זאין. קמתי פתחתי את הדלת והסתכלתי על שניהם במבט עצבני.
"אתם יכולים לעזוב אותי בשקט כבר?! אין לי כוח ואתם יכולים לקחת את האוכל הזה מפה אני לא הולכת לאכול אותו בכל מקרה" אמרתי ומבטם התרכך זאין נאנח ואמר להארי ללכת. הוא הנהנן וירד במדרגות
"אשלי אני יכול להיכנס לדבר איתך?" זאין שאל גילגלתי עיניים וסימנתי לו להיכנס בלת ברירה.
התיישבתי על המיטה מתכרבלת שוב בפוך שלי בזמן שזאין מתיישב מולי.
"מה זאין?" שאלתי והוא גירד בעורפו
"אש לא שמתי לב שצבעת את השיער יפה לך בלונד" הוא אמר אם לא הייתי במצב הזה עכשיו הייתי אומרת לו תודה אבל אני לא.
"זאין מה רצית? אני רוצה להיות לבד" אמרתי והוא הרכין את ראשו
"אשלי אני יודע שקשה לך. זה קשה גם לי לבנים ולשאר הבנות מה שעברנו לא היה פשוט וזה היה רק כדי לראות אתכן. זה היה שווה את זה גם אם התרסקנו." הוא אמר
"איך אתה יכול להגיד שזה היה שווה את זה?! ליאם איבד את הזיכרון שלו בגלל שאני הייתי מטומטמת ולא אמרתי לו שאני באה! זה הכל בגללי אני עשיתי את זה!" אמרתי ודמעות התחילו לרדת במורד הלחיים שלי
"זאת ממש לא אשמתך אשלי. כל מה שליאם צריך עכשיו זה תמיכה. צריך לשבת איתו, להסביר לו ולספר לו דברים או להראות לו תמונות או כל דבר שיחזיר אותו. את יודעת ואני יודע שרק את מסוגלת להחזיר אותו" זאין אמר והשפלתי את ראשי נותנת לעוד כמה דמעות לברוח. הוא צודק, רק אני יכולה להחזיר אותו.
"אני מניחה שאתה צודק..." אמרתי והוא ליטף את גבי
"יופי עכשיו תאכלי את האוכל שהבאתי לך ומיד אחרי זה תלכי לישון זה היה יום ארוך." הוא אמר לקח את מגש האוכל שם אותו עלי ונעמד ליד גלת החדר.
"נו קדימה תאכלי אני לא זז עד שאת לא נותנת ביס" הוא אמר גלגלתי את עיניי ולקחתי ביס למרות שלא היה לי תאבון.
"אוקיי עכשיו אני הולך" הוא אמר נתן לי נשיקה בלחי ויצא מהחדר.
**************
קמתי בבוקר על ידי השעון המעורר שכיוונתי לי לממש מוקדם חמש בבוקר. מספיק מוקדם כדי שאני אוכל לרדת למטה ולשתות את התה שלי בלי שאף אחד יהיה או ישים לב שאני שם.
נכנסתי למקלחת ועשיתי את כל הדברים שעושים בבוקר. התלבשתי לבגדי בית נוחים וירדתי למטה בשקט מנסה לא להעיר אף אחד.
נכנסתי למטבח מודה על זה שאין פה אף אחד הכנתי לי כוס תה והתיישבתי על כיסא בפינת האוכל.
"גם אני אוהב תה על הבוקר" שמעתי את קולו של ליאם אומר.
"אני יודעת" אמרתי חשבתי שאין פה אף אחד. הוא חייך וגירד בעורפו
"אשלי.. אני מצטער שאת עוברת את זה זה נורא גם בישבילי להסתכל עליכם ולא להצליח לזכור אתכם. זה ההרגשה הכי נוראית שיש" הוא אמר והסתכל עלי לא הייתי מסוגלת להסתכל עליו בחזרה.
"ליאם אתה לא מבין איך זה מרגיש שהאהבה שלך לא זוכרת אותך בכלל" אמרתי משפילה את ראשי.
"הלוואי והייתי יכול להיזכר בך" הוא אמר וליטף את הלחי שלי
"אני חושבת שיש דרך." אמרתי והוא חייך
בתמונה למעלה זאת אשלי הבלונדינית תהנו מהפרק<3
ESTÀS LLEGINT
הציוץ - פאנפיק על ליאם
Fanfiction"היא רק לחשה לי סליחה קמה ועזבה את המסעדה, ואת החיים שלי, זהו סופיאם נגמרו רישמית." כשסופיאם נפרדים ליאם פונה לטוויטר לעזרה "עבר עליי זמן קשה השבוע,אני רק קוצה שהסיוט הזה ייגמר." מעריצה בשם אשלי הייתה חייבת להגיב ולהביע את ההזדהות שלה עם ליאם אך היא...
