הציוץ - פאנפיק על ליאם

פרק 18

ליאם pov:

בדיוק יצאתי מהחדר של ג'סטין כדי לתת לאשלי קצת זמן איתה כשהפלאפון שלי צלצל זה היה מהמשרדי הנהלה נהדר. עניתי

"הלו?" שאלתי

"ליאם,זה סיימון"

"היי סיימון מה קורה?"

"בסדר, בכל מקרה יש לי בשורות רעות בשבילך"

"כן?" שאלתי כשגבותיי התרוממו מה כבר עשיתי?

"זה ננראה שהדרמה הקטנה של החברה שלך דלפה לפאפרצי ועכשיו הם רוצים רעיון על נערת המיסתורין שלך אנחנו צריכים להשתלט על הנזק יש לי שאלה עבורך"

"תשאל"

"אתה מחבב את הילדה הזאת?"

"כן אב-" התחלתי להגיד לפני שהוא עצר אותי

"נהדר תודה ליאם ואני צריך שתחזרו מחר לטורנאתה לא רוצה לאכזב מעריצים נכון?"

"לא אב-" נהדר אני כבר אדבר עם פול ביי ליאם"

סיימון אמר לפני שהשיחה נותקה הלכתי לחדר ההמתנה ונאנחתי כשהתישבתי על הכיסא

"מה קורה אחי?" נייל שאל בא לידי

"אתה באמת רוצה לדעת?"

"ליאם ברור שאני רוצה לדעת! למה שלא ארצה?"

"לא יודע, סיימון אמר שהפאפרצי גילו על אשלי  והם רוצים ראיון על נערת המיסתורין שלי ויותר גרוע מזה הוא אמר שמחר חוזרים לטור ועוזבים הוא לא נשמע שמח איתי.

"אני יכול להבין למה"

"למה שתגיד את זה?"

"דבר ראשון עצרת את כל הטור כדי ליהיות עם אשלי שזה מובן אבל מבזבז זמן מהטור למזלך ההופעה הבאה בעוד כמה ימים אבל זה לא אומר שסיימון לא כועס וזה שאתה עם אשלי זה לוקח חבר מהמלקה שזה לא טוב למכירות אז כן, אני מבין למה הוא כועס"

"כשאתה אומר את זה ככה זה גורם לי להשמע כמו דיווה"

"כן ליאם אתה הדיווה הכי גדולה שאני מכיר!"  הוא אמר בדרמטיות

"אוי תסתום כבר מר אוכל-הרבה" אמרתי

"תזהר כפופוביה"

"היי! אל תערב כפות בזה!" נתתי לו מכה בכתף והוא עף מהכיסא ופרצתי בצחוק

"תפסיק ליאם זה לא מצחיק!" נייל אמר כשהוא קם ופניו אדומות

"אם זה לא מצחיק אז למה אני צוחק?הא?"

"תפסיק ליאם! אשלי תגידי לליאם שיפסיק לרדת עלי!" הסתובבתי לראות את אשלי עומדת בפתח הדלת עם חיוך

"מה אתם עושים בדיוק?" היא שאלה

"כלום!" אמרנו ביחד הסתכלתי עליו והוא משך בכתפיו אשלי רק גלגלה את עיניה והתיישבה במושב לידי לקחתי את ידה והתחלתי לצייר עיגולים על חלקה העליון

"אז איך אתה ליאם?" היא שאלה מביטה בי

"אני -" הפסקתי אני רוצה לספר לה? אני רוצה לחכות?

"אתה מה?" היא שאלה מסובבת את כל גופה אלי

"יש משהו שאני צריך לספר לך"

"זה רע?" היא נראתה כאילו היא לא יכולה להחזיק את עצמה יותר תפסתי אותה והושבתי אותה על בירכיי

"סיימון התקשר לא מזמן" התחלתי

"מה הוא אמר?"

"הפאפרצי גילו עלינו והם רוצים ראיון" אמרתי

"זה רק כדי למנוע נזק זה לא יהפוך למשהו גדול" הוספתי

"נחמד מצידו"

"אני מניח, בכל מקרה הוא אמר עוד משהו"

"זה רע נכון?"

"מאיפה את יודעת?"

"העיניים שלך ניראות עצובות" היא אמרה בפשטות

"הו, זה רע נכון הוא אמר שאנחנו צריכים לעזוב מחר הלוואי והייתי יכול לקחת אותך איתי אבל צריכים אותך כאן יש לנו סקייפ ונוכל להסתמש כל היום! זה רק עד שאני יחזור"

אשלי לא זזה כאילו לא נשמה

"אשלי לאב? הכל בסדר?"

"כ-כן אתה באמת עוזב? כל כך מהר? אחרי כל מה שקרה?"

"אני יודע זה זמן גרוע אבל זה מה שקורה כשאתה מפורסם, אבל תחשבי בעוד חמישה חודשים אני יחזור ואראה אותך שוב זה רק חמישה חודשים"

"חמישה חודשים? זה המון זמן ליאם זה מספיק זמן בשביל לשכוח אותי" היא אמרה

"אני בחיים לא אשכח אותך אשלי את שינית את החיים שלי בלעדייך אני חלש את מי שעזרה לי לעבור את.הפרידה אין שום סיבה שאני אשכח אותך"

"אתה מבטיח?"

"מבטיח"

אשלי pov: שישה חודשים אחר כך

"אני בחיים לא אשכח אותך אשלי את שינית את החיים שלי בלעדייך אני חלש את מי שעזרה לי לעבור את.הפרידה אין שום סיבה שאני אשכח אותך"

"אתה מבטיח?"

"מבטיח"

אלו היו המילים האחרונות שליאם אמר לי הן רדפו אותי בחלומות התהפכתי במיטה כל לילה השיחה הזאת מתנגנת בראשי איך יכלתי לחשוב שמישהו כמו ליאם פיין יזכור מישהי כמוני אני ידעתי שאין שום סיכוי שהוא יאהב אותי לא משנה כמה זה נראה שכן כל פעם שאני מסתכלת על התמונה שצילמתי כשהיינו ביחד לא חשבתי שמשהו בו יכול לפגוע בי החודשים האלו היו קשים הוא לא סימס לי פעם אחת או התקשר בסקייפ אפילו לא יום אחרי שהוא עזב הוא מתעלם ממני? אין לי כלום חוץ מלב שבור הוצאתי דואר ודיפדפתי בו עד שנעצרתי על התמונת שער של העיתון שלי על השער היה ליאם שסופיה מחובקת בזרועותיו שהיו שלי ניסיתי לחסום את הדמעות אבל לא הצלחתי איך נפלתי בזה ועוד נפלתי חזק הוא אמר שהוא אוהב אותי אבל ברור שהייתי סתם מישהי להעביר איתה את הזמן עם המחשבות האלו הרגשתי את ליבי מתרסק ונישבר בתוך החזה שלי.